כיאה למעמדה, הכנסת היא הבניין האלגנטי ביותר בישראל. כמו בית מלון שנבנה בסוף
שנות השבעים ודחה את הצעות המייק-אובר תחת ידיו של מעצב פנים מתוכנית בוקר,
נותר גם בניין הכנסת מכוסה שטיחים יפהפיים, קירות מעוטרים ביד עדינה, חללים
רחבים ונעימים וקול נקישות עקבים שמהדהדים הדר. בשלוש השנים האחרונות, חוץ
ממצביאים מזיעים, תקנות ופרשיות מביכות, מוציא בניין הכנסת גם את ערוץ הטלוויזיה
הטוב בישראל, ערוץ הכנסת.
הערוץ הקטן, ששוכן בקומה השלישית של המשכן, ממש סמוך למזנון הכנסת המופרט,
בולט בשנה האחרונה בעיקר לנוכח מועמדותו השערורייתית של רפי גינת לראשות חברת
החדשות של ערוץ 2 (היא גם בעלת הזיכיון על ערוץ הכנסת מאז הקמתו. לאחרונה חודש
הזיכיון לעשר השנים הקרובות), בחירתו של ערוץ 10 בעולם השעשועונים והקיצוצים
הקרבים בערוץ 1, שבעקבותיהם אמורה לרדת התוכנית הטובה והעניינית ביותר של הערוץ,
"מהיום למחר" (עם "יומן" ו"מבט לכסף"), וכמובן בשל זרם החינמונים וההתלהמות
הבלתי פוסקת של העיתונות היומית, המבקשת בשבועות האחרונים לקדם מלחמת קיץ עם
שכנינו הסורים או האיראנים.
כך, בעוד סיקור החדשות נעשה יותר ויותר חסר סבלנות, מופיעות תוכניות הדיבורים
הנינוחות בערוץ הכנסת כאלטרנטיבה מרעננת וחשובה. 20 תוכניות מופקות בערוץ הכנסת,
שמשדר כמובן גם שידורים ישירים מוועדות הכנסת ומהמליאה, והטובות שבהן (ויש
לא מעט) בעצם מרכיבות את הערוץ הציבורי האמיתי של ישראל. עם תקציב וצוות קטן,
יכולת אלתור ומעורבות מינימלית מגבוה בענייני תוכן, משודרות בערוץ כל יום לפחות
שתי תוכניות מרתקות. קחו לדוגמה את אחת מתוכניות הדגל של הערוץ, "זוג או פרט",
תוכנית אולפן בהגשת שני הכתבים הצעירים של חברות החדשות הגדולות - נדב פרי
(חדשות 10) ועמית סגל (חברת החדשות). התוכנית, שאורכה חצי השעה היא כנראה,
בצד "לונדון את קירשנבאום", תוכנית האקטואליה המוצלחת ביותר בטלוויזיה היום.
השניים, שובבים ורעבים, מכסים את האייטמים הבולטים בפוליטיקה הישראלית של השבוע
החולף בקלילות נהדרת ומעמיקה, והרגע הבעייתי היחיד בכל תוכנית הוא הראיון עם
דמות מהפוליטיקה הישראלית המתנהל כולו כשגבם של סגל ופרי מופנה אל הצופים (שכן
מסך הווידאו המאולתר מונח מאחוריהם). הרעיון שעומד מאחורי התוכנית - לשאול
את הכתבים הצעירים והמבטיחים של החברות הגדולות לפני שהם נהיים מפורסמים ויקרים
מדי, ולתת להם להשתולל כמו שהם לא יכולים בחברות הבית שלהם - מלמד על אופיו
הייחודי של הערוץ: מאלתר, טפילי, מפתיע, ערוץ גרילה שגדל על הגבנון של שניים
מהמוסדות המקובעים ביותר במדינה - הכנסת וערוץ 2. "קפה הפוך" היא עוד דוגמה
נהדרת לאופיו - מדובר בתוכנית היחיד של גדול מראייני ישראל, עמנואל הלפרין,
המראיין כל שבוע אדם אחד הקשור בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. התוכנית מצולמת
בבתי קפה בירושלים בזמן אמת, כלומר המלצרים המגישים את הקפה לעמנואל בתחילת
התוכנית ממשיכים למלצר, הלקוחות מעלעלים בעיתון ברקע ומייצרים פטפטת נעימה,
ועמנואל, כהרגלו, מספק ראיונות מאלפים. גם בחירת המרואיינים נהדרת. למשל ג'אסר
פרח, נסיך המאבק לשוויון זכויות לערביי ישראל. הלפרין ביטא דעות ימניות למדי,
אבל במשך חצי שעה התווכח בדרך מעודנת ומחויכת עם פרח, שהצהיר את הצהרותיו הרדיקליות
יחסית (דרישת ערביי ישראל להכרה כמיעוט לאומי, שינוי ההמנון והדגל) בדרך שלא
היתה מתאפשרת לו באף ערוץ אחר. בין מנחי התוכניות הבולטות ומגישיהן אפשר למצוא
את רזי ברקאי ("ועידת האורחים", שם הוא מראיין דמות אחרת מעולם התקשורת), ד"ר
תום שגב (תוכנית חסרת תקדים של חצי שעה שבה סקירה של ספרות פוליטית), וכמובן
השילוב המנצח בין אשת הסקרים מינה צמח לראש עיריית תל אביב לשעבר רוני מילוא,
במעין ורסיה של הערוץ ל"יציע העיתונות" של ערוץ הספורט - השניים מציגים בפני
שני יריבים פוליטיים מגוון סקרים אקטואליים ודורשים תגובה זריזה.
יוני מעליב באולפן הקומפקטי והמנומנם של הערוץ, כמה רגעים לאחר שחולף על פניי
יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, אני פוגש את אריה רוזנפלד, העורך והבמאי של
"קפה הפוך".
- אריה, התוכנית שאתה עורך היא תוכנית הראיונות האהובה עליי. איך הגיתם את
הפורמט המפתיע הזה לצלם תוכנית בבית קפה?
"זו היתה בקשה של עמנואל. הוא אמר בהתחלה שהוא לא רוצה עוד תוכנית אולפן. הוא
רוצה לצאת החוצה, לצלם במקום אמיתי. אנחנו מצלמים עם שלוש מצלמות".
- יש לכם בית קפה מועדף?
"לא, אנחנו עוברים בין בתי הקפה של ירושלים. לא מזמן צילמנו תוכנית באמצע שוק
מחנה יהודה. זה היה בלתי רגיל. המון אנשים התאספו להקשיב לראיון של עמנואל
עם ירון לונדון".
- זה נהדר. אתה עורך תוכנית גרילה.
אריה קצת נעלב.
- זו מחמאה, אריה.
"למה גרילה? זו לא תוכנית גרילה. אנחנו קובעים עם בית הקפה לפני שאנחנו מגיעים.
מתאמים הכול".
מנכ"ל הערוץ, אורי פז, לא אוהב גם הוא את המילים גרילה וטפילות. "זה לא ערוץ
טפילי. זה אמנם ערוץ קומפקטי וצנוע, אבל צריך לזכור שאנחנו שייכים לחברת החדשות
של ערוץ 2".
- טפילי זה טוב במובן שהערוץ שלכם נמצא בתוך הקרביים של הכנסת, הוא ממומן מכספה
וקצת פועל מתחת לרדאר. זו נקודת פתיחה מעולה.
"אני פה שלוש שנים, ועוד לא הופעל עליי פעם אחת לחץ מגבוה, זה הערוץ הכי חופשי
בעולם. אתה יכול לשאול את רזי (ברקאי) אם מישהו פעם אמר לו משהו על השידורים
בערוץ. הכנסת אמנם מממנת אותנו, אבל אין שום התערבות בתכנים. אנחנו לא מנסים
להתריס נגד הערוצים הגדולים, אלא להשלים אותם".
- מה התקציב של הערוץ?
"כ-16 מיליון שקלים".
- וכמה עובדים יש אצלכם?
"50 פחות או יותר. כולם, אגב, במשרה מלאה עם ביטוח לאומי והכול, אין אצלנו
פרילאנס".
- אתם נמצאים פה במשכן 24 שעות, אתם שייכים לכנסת. אני מניח שאתם יכולים לתפוס
הרבה ח"כים על חם. קורה שאתה מסתיר דברים שאתה יודע?
"תראה, אני בכוונה לא מתעסק בצהוב, זה לא תפקידי. אבל אני יכול לתת לך דוגמה
אחרת. לפני כמה זמן תפסנו חבר כנסת חונה במקום שמור לנכים. הודענו לו והוא
לא שינה את דרכיו, ומובן שהודענו לאחראים. למרות שיש לנו יתרון, קורה לא פעם
שאנחנו מפספסים סקופים וידיעות ושומעים על זה רק מהערוצים האחרים. אין מה לעשות,
אנחנו ערוץ קטן".
- אז מה היתרון הגדול שלכם?
"אנחנו האלטרנטיבה לחדשות של ערוץ 2 ו-10. אתה יודע ש-80 אחוז מהחוקים שעוברים
בכנסת לא מגיעים לטלוויזיה? בערוצים הגדולים מתעניינים רק בסנסציות, בדברים
הבולטים. אצלנו אתה יכול למצוא את סיקור הפעילות הפוליטית האמיתית".
יוני מסמן אולפני הערוץ בקומה השלישית של הכנסת הם אולפנים קומפקטיים. חדרון
קטן לתחקירניות ולנשות ההפקה ועוד אולפנון עם שני חדרי עריכה, אחד לשידורים
הישירים מהמליאה ואחד להקלטת התוכניות. בחדר התחקירניות אני מברר את הסוגיה
החשובה ביותר בכל מערכת של ערוץ טלוויזיה - הטייקאוויי. כלומר איך מזמינות
הבנות טייקאוויי לכנסת המאובטחת. האווירה נראית שמחה ומזכירה קצת את גל"ץ או
את מה שהיה רוצה להיות ערוץ 1 של היום - חבר'ס צעירים, משתכרים מעט אבל יודעים
שמכאן הדרך סלולה לאחת מהמערכות הגדולות. פז: "אני רגיל שלוקחים לי מפה את
הטובים ביותר, זה נורמלי. בהחלט יש מסלול מפה לחברת החדשות של ערוץ 2, אבל
לא רק. הנה, עכשיו ערוץ 1 לקחו לנו את כתב הכנסת שלנו. אבל זה בסדר גמור".
נקודות התורפה של הערוץ הן הפרומואים והפתיחים החלשים, שמזכירים טלוויזיה קהילתית
בגרפיקת הקליפ ארט, המוזיקה הקצבית מדי והתוכניות המורכבות יותר, רבות המשתתפים
("החדשות" עם דפנה ליאל, "המשחק המרכזי" עם אטילה שומפלבי), שם נחשפות המגבלות
התקציביות וההפקתיות של הערוץ. "אין לנו תקציב לפרסום ואריזה כמו שצריך", אומר
פז, "הלוואי שהיה.
אני מקווה שיגדילו לנו את התקציב. אני שומע קולות של שביעות רצון מהכנסת".
- לדעתי רוב האנשים לא מבדילים בין ערוץ 33 (שהיה בעל הזיכיון לשידורים מהמליאה
עד שהוקם ערוץ הכנסת) ובין ערוץ 99, ערוץ הכנסת. המותג שלכם לא חזק. אנשים
לא מכירים מספיק.
"זה נכון, יכול להיות שעדיין לא מכירים מספיק. את ערוץ 99 קיבלנו, לא בחרנו
את המספר. אבל אנשים נחשפים יותר ויותר. אנחנו מחפים על בעיות השיווק בשיתופי
פעולה. תוכניות שלנו משודרות בערוץ 10, בערוץ 2, הרבה אנשים נחשפים לתוכניות
של הערוץ בלי לצפות בו".
- מה המצב בערוצי כנסת אחרים בעולם?
"ערוץ הכנסת הישראלי הוא ערוץ ייחודי בעולם מכיוון שהוא מפיק ומייצר תוכניות
אולפן מקוריות. רוב הערוצים בעולם משדרים רק מהמליאה. הערוץ האמריקאי c-span
הוא המודל. אין כמעט חדשות. הייתי לאחרונה בכנס גדול מאוד של ערוצי פרלמנטים
בעולם. אנשי ערוצים זרים באים ללמוד אצלנו עכשיו, ללמוד את המודל שלנו. יצרנו
פה ערוץ נישה לאוהדים מושבעים של פוליטיקה, כמו ערוץ הספורט לאוהדי הספורט.
זו המטרה, בעצם".
- יש סיכוי שנראה אצלכם סדרת דרמה? אולי משהו דוקומנטרי מקורי?
"דרמה אני לא יודע, זה עולה הרבה כסף. הלוואי שהיה כסף. יש לנו פינה בין תוכניות
שנקראת 'כרטיס ביקור', ובה כל פעם חבר כנסת מציג את עצמו ומספר מעט על עצמו.
יש תוכנית של העיתונאי דניאל בן-סימון 'היו ימים' - זה פרויקט מונומנטלי. הוא
מארח בכל שבוע איש אחר מתולדות הכנסת. זה פרויקט שאני גאה בו מאוד".
- ומה עם האינטרנט? אתם אמנם האתר הישראלי היחיד שמשדר 24 שעות באינטרנט (שלא
כערוצים 1, 2 ו-10 שמשדרים רק את מהדורות החדשות), וזה ראוי להערכה גדולה,
אבל האתר שלכם דל, מינימליסטי מאוד - רק לוח שידורים ומסך.
"הייתי רוצה אתר גדול יותר, כמובן. אבל אני רואה את הסכומים שקשת מוציאים על
אתר, זה לא בשבילנו, אין לנו סכומים כאלה. האתר קטן ומינימליסטי, אבל זה מספק
אותנו כרגע".
יוני מתקוטט בזמן סשן הצילומים של אורי פז באולפן מגיח יעקב אייכלר, מגיש התוכנית
"אייכלר יעקוב", שהתגלה על ידי אורי פז כשעוד היה כותב הכתוביות של הערוץ וכתב
פוליטי של עיתון חרדי אזוטרי. חוץ מהשם הנהדר של התוכנית, שמגלם מלאכת עריכה
שובבית ומשחקית במיטבה, אייכלר הוא החרדי היחיד שמגיש תוכנית אישית בטלוויזיה
בישראל, דווקא בערוץ הכנסת. בתוכניתו המעניינת הוא עוקב אחר פעילות הכנסת בשבוע
החולף, אבל החלק המומלץ יותר הוא הפתיח האקסצנטרי, שבו אייכלר מסתובב בבניין
הכנסת כבתוך שלו ומדבר למצלמה. כשאני מבקש לצלם אותו אייכלר מסרב בתוקף. הוא
מודיע, בקול הבריטון הצלול שלו, שהוא מוכן להצטלם רק לערוץ הכנסת. גם ניסיונות
השכנוע של הנהלת הערוץ מעלים חרס. אייכלר עומד על שלו, ובצדק. אין לו מה לחפש
במקום אחר - ערוץ הכנסת הוא הערוץ הטוב במדינה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
