הסלון ושברו

"באמצע שנות ה־80 החלטנו שאנחנו רוצים לבנות בית. חיפשנו מגרש בשכונת דניה, בחיפה. בשלב כלשהו הציעה לי חברה לבוא איתה לתמרת, אז יישוב בהקמה, על גבעה המשקיפה לעמק יזרעאל. ראינו מגרש גדול עם נוף מקסים, והאופציה של גינה גדולה קסמה לנו. אמרתי לעצמי שאם לילדים יהיה טוב, זה מפצה על הרבה דברים אחרים. לא אצטרך להסיע אותם, לא אצטרך לדאוג להם כל הזמן. באותה תקופה נרצח הילד דני כץ בדניה, וזה גרם לנו לקבל החלטה. קנינו את המגרש בתמרת".

הדוברת היא טליה ולד, אז אם צעירה לשני ילדים, אבל באותה מידה היא יכולה הייתה להיות אחת מעשרות אלפים שעזבו את העיר בעקבות חלום נפוץ - בית פרטי, "צמוד קרקע" בכינויו הנדל"ני, עם גג רעפים אדום וגינה גדולה. השילוב בין החלום הזה לאידיאולוגיה פוליטית ולחששות מדיניים גרם לכך שבתוך שני עשורים מלאה הארץ ביישובים קהילתיים בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. סיסמאות שיווקיות כמו "חמש דקות מכפר סבא" הפכו לשגורות בפי כול, ולתיאור של רמת חיים גבוהה במחיר שווה לכל נפש.

עשרים שנה אחרי, רבים ביישובים הקהילתיים מדברים על שברו של החלום. במשפחת ולד בגרו שניים מהילדים ועזבו את הבית. הבת השלישית, שנולדה בתמרת, היא חיילת המשרתת באזור המרכז. כמו משפחות רבות אחרות, ההורים נותרו לבד בבית הגדול, משתרכים מדי יום בפקקי תנועה אין־סופיים בדרך לעבודה, לקניות או לסידורים. מדי פעם הם מתלבטים אם הגינה הייתה שווה את חיי היומיום. לעבור לעיר, התברר להם כבר מזמן, זה לא עניין פשוט: בתמורה לביתם רב החדרים, יקבלו סכום שעליו יידרשו להוסיף סכום ניכר כדי לעבור לאזור המרכז הנחשק, ועוד לדירה בסיסית. בינתיים הם מעדיפים להישאר בתמרת.

ההתמודדות של תושבי היישובים הקהילתיים היא כבר מזמן לא רק בעיה שלהם. מומחים מדברים על "בעיה לאומית" שנוצרה בתחומי איכות הסביבה, התחבורה, התשתיות, מעמד האישה, והרשימה עוד ארוכה. כבר עכשיו, הם אומרים, רואים סימנים מדאיגים ראשונים לקריסתו של חלום הפרברים. ביישובים הקהילתיים הוותיקים האוכלוסייה מזדקנת במהירות, צעירים לא מגיעים למרות מחירי הדיור המדשדשים, סגירת גני ילדים ובתי ספר אינה עניין נדיר, והיישוב הולך ומצטמצם. כל זה, מוסיפים המומחים, קורה בעת שהשפעת הזדקנות היישובים עדיין לא ניכרת במלואה, שכן רוב התושבים ביישובים הוותיקים נמצאים בשנות החמישים המאוחרות שלהם, וביישובים החדשים ישנה עדיין מסה של משפחות צעירות. בעוד 15-10 שנים מוסדות התכנון יידרשו להציע פתרונות, או שיישובים מרוחקים עלולים להפוך ליישובי רפאים או למוקדי מצוקה, כפי שקרה במקומות אחרים בעולם. אבל בינתיים, במקום להתמודד עם הבעיות שידרשו פתרון, מועצת מנהל מקרקעי ישראל מאשרת גם למושבים ולקיבוצים להפוך ליישובים קהילתיים.

קצת היסטוריה

ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן־גוריון, ד"ר אורן יפתחאל, אומר שאפשר לחלק את תולדות ההתיישבות לאחר מלחמת העצמאות לשלושה שלבים עיקריים. בראשון, שנמשך בין 1949 ל־1952, הוקמו 85 קיבוצים ו־158 מושבים, בעיקר לאורך הגבולות. בשני, שנמשך עד לאמצע שנות ה־60, הוקמו 27 עיירות פיתוח שבהן יושבו כ־230 אלף עולים חדשים, וכן שורה של מושבים שבהם אוכלסו 15 אלף עולים. במהלך השלב השלישי, שהחל בסוף שנות ה־70 ועדיין לא הסתיים, הוקמו כ־167 יישובים קהילתיים, שאוכלסו ב־1,500-50 משפחות כל אחד.

כמעט כמו בכל תולדות ההתיישבות, גם כאן הסיבות להקמת היישובים היו פוליטיות בעיקרן; הם הוקמו בין כפרים ערביים לאורך הקו הירוק, וכמובן בשטחים. השאיפה הישראלית לאיכות חיים, והרטוריקה הלא מבוטלת שדיברה על האיום הנשקף לאדמות המדינה, החשיבות שבייהוד הגליל ובפיתוח הספר, וכך הלאה, שכנעו רבים לעבור להתגורר ביישובים אלה.

המדינה, מצדה, השקיעה מיליארדים בתשתיות ובהקמת קהילות קטנטנות, שקיבלו עצמאות מוניציפלית בניגוד לכל היגיון תכנוני. כך, למשל, ישנם יישובים קהילתיים, שבהם כ־2,500 תושבים בלבד, שהם מועצות מקומיות שמתוקצבות על־ידי המדינה.

"היישובים האלה הם לא מחוללי הפרבור, הם הפרבור עצמו", אומר פרופ' דני רבינוביץ', אנתרופולוג מאוניברסיטת תל אביב ויו"ר "חיים וסביבה", ארגון הגג של ארגוני הסביבה. "אנחנו מכירים את הבעיה הזו מרחבי העולם. היישובים הפרבריים הם הבעיה הסביבתית הגדולה ביותר של מזרח ארצות הברית ושל רבות ממדינות אירופה. הם גרמו למשיכת קווי תשתיות ארוכים, להשקעות גבוהות בכבישים, ברשתות חשמל, ברשתות ביוב, ובעיקר גרמו לשימוש זללני בעתודות קרקע. הערים הגדולות לא רק הפסידו תושבים, אלא גם מסחר, שכן סלילת הכבישים הביאה לפתיחת מרכזים מסחריים לאורכם, ולמותם של מרכזי הערים".

לא מפתיע לגלות שבישראל, לפני הקמת היישובים, איש לא טרח לבדוק את השלכות הפרבור. גם היום, כאשר הבעיות כבר ידועות, עדיין מקדמים אינטרסים שונים הקמה של יישובים קהילתיים חדשים, גם במקרים שבהם ישנם יישובים סמוכים שיכולים לגדול. הירוקים נאבקים נגד התופעה הזאת, ההצלחה בינתיים חלקית מאוד.

מה יצא למשפחה?

כששואלים משפחות ביישובים הקהילתיים מדוע עברו, התשובה הראשונה היא בדרך כלל "בשביל הילדים". כמעט כמו כל דבר, שקשור למגורים ביישוב קהילתי, גם התשובה הזאת מתבססת על סטיגמות ועל ציפיות; התושב הפוטנציאלי רואה בעיני רוחו את ילדיו משחקים בחיק הטבע במקום ברחובות מפויחים, גדלים בשלווה ובשקט הרחק מהמירוץ העירוני. המציאות שונה, אם כי בכל הנוגע לטובה הצומחת לילדים, הדעות לפחות חלוקות.

"אני יכול להבין את אותן משפחות צעירות שחלמו על דגם מגורים כפרי ביישוב קהילתי", אומר רבינוביץ'. "קסם להן הרעיון שהילדים יוכלו לשחק בביטחון בגינה, שהסביבה לא תהיה נתונה להשפעות עירוניות רעות, ושהפיתוח הסביבתי יהיה עדכני. אבל עד מהרה התברר להם שלא עשו עסקה טובה במיוחד, שכן רבים מהם חיים בשיממון פרברי שלא אליו התכוונו. "התלונה השכיחה שאני שומע ברוב היישובים הקהילתיים היא שכשהילדים מגיעים לגיל העשרה, ההורים הופכים לנהגים למרחקים ארוכים".

תלונות של הורים על הסעות וקיטורים של בני נוער על שעמום הם אולי לא עניין של מה בכך, אך הסביבה ההומוגנית יוצרת בעיות קשות בהרבה. "הקליטה של הילדים הייתה קשה מאוד", אומרת אירית מיישוב קהילתי בדרום. "הילד הקטן שלי סובל מבעיות קשב וריכוז, ולכן היה לו מאוד קשה בכיתה, כי המערכת ביקורתית, תחרותית ולא מקבלת את השונה. ביישובים האלה, אם הילד שלך קצת חריג , הוא מוצא את עצמו בחוץ".

"אם איזה ילד חווה קשיים", מסכימה ולד, "אין לו לאן לברוח, כי החברה סגורה. היו זמנים ששקלנו לעבור, כי לאחד הילדים היה לא טוב בחברה הסגורה של תמרת. באיזה שהוא אופן נשארנו, כי כל הזמן קיווינו שהדברים יסתדרו".

"צריך להיות ילד חזק כדי לשרוד את ההומוגניות של יישוב קהילתי שבו כולם יפים וכולם חכמים", אומרת לייזה שמר, תושבת כוכב יאיר ומנהלת סניף בנק בנתניה. "זה יכול להיות בעייתי מאוד לילד שלא נמצא בראש. הבנות שלי יכולות להיות הכי יפות והכי חכמות, אבל אני מאמינה שאם הן היו גדלות בחברה הטרוגנית יותר, הביטחון העצמי שלהן היה נבנה נכון יותר.

"מהר מאוד גם מצאתי את עצמי מאוכזבת מהרמה של בית הספר ושל המתנ"ס. היישוב מתיימר להיות אליטיסטי, ובסופו של דבר הוא מעניק שירותים ברמה בינונית. בית הספר מתאים למכנה משותף בינוני. ילד בעל צרכים מיוחדים או בעל נטיות אמנותיות, או מי שרוצה בית ספר לטבע, לא יכול לקבל את מבוקשו".

דעה הפוכה, אם כי מסתייגת במקצת, מציעה קרימינולוגית ומטפלת זוגית ומשפחתית, ד"ר מלי שחורי. "המגורים בכוכב יאיר הם הבחירה הטובה ביותר שעשיתי בחיי. כמושבניקית לשעבר, זו הייתה הפשרה בין חיי עיר לחיי מושב, והיא נמצאה בסופו של דבר כמשתלמת ביותר מבחינת חינוך, קהילה, פעילות תרבותית ועוד".

מה בנוגע לילדים?

"לדעתי, לא יכולתי לתת להם סביבה טובה יותר. יכול להיות שהסביבה מוגנת מדי, עובדה שבאה לידי ביטוי במפגש שלהם עם העולם החיצוני, בתיכון ובצבא. אין ספק שיישוב קהילתי הוא חממה".

הקשר בין פקקים למעמד האישה

ספק אם יש מישהו בישראל שאינו מכיר את התחושה שמלווה את ההצטרפות לזנבו של פקק תנועה משתרך, את בזבוז הזמן המשווע שיכול להימשך שעות. לגבי תושבי היישובים הקהילתיים מדובר בעניין שגרתי ויומיומי. תושב יישוב קהילתי באזור רמלה, שעובד בתל אביב, מספר כי במהלך השנים הקדים שוב ושוב את שעת יציאתו מהבית, בניסיון להקדים את הפקק. "לא מזמן מצאתי את עצמי תקוע בפקק בכניסה לתל אביב בשש ורבע בבוקר, והחלטתי שזהו, שאין מה להיאבק בזה יותר. התחושה שלי היא שבכל פעם שאני מקדים את היציאה, עושים את זה מאה אלף נהגים נוספים".

"לזכותם של מי שהחליטו לעבור ליישובים קהילתיים אני חייב לומר, שבשנות ה־80 איש לא שיער שיהיו כאלה פקקים. כשקמו השכונות החדשות של ראשון לציון, כולם דיברו על עשר דקות מתל אביב", אומר רן וירניק, יו"ר לשכת שמאי המקרקעין. "היום הנסיעה הזאת נמשכת לפחות 45 דקות, ולפעמים הרבה יותר. אף אחד לא תיאר לעצמו שהחלום של מכונית לכל פועל יהפוך את חיינו לגיהינום".

כשהוקמו היישובים הקהילתיים, המדינה לא טרחה לשדרג במקביל את התחבורה הציבורית, אך רמת המינוע הייתה נמוכה משמעותית בהשוואה להיום, והפקקים קצרים יותר. עם העלייה ברמת המינוע הפכו הכניסות והיציאות לערים הגדולות, בשעות העומס, לסיוט, והתחבורה הציבורית עדיין רחוקה מלהציע פתרון. "ניסיתי את הרכבת", מספר תושב צורן, "אבל התברר לי שהנסיעה מהבית לחנייה בתחנת הרכבת, הנסיעה לתל אביב והדרך מהתחנה למשרד לוקחים בסופו של דבר בסך־הכול כמה דקות פחות. אני נכנס לאוטו עם קפה ועיתון, ומשתדל לא לקחת את זה קשה מדי".

"חזרנו מארצות הברית ב־1998, אחרי שהייה של מספר שנים. בעלי מצא עבודה בנצרת, חיפשנו מקום לגור, והגענו לתמרת", מספרת ורד וויטסון־סופר, פסיכולוגית חינוכית ומטפלת משפחתית. "אמרו לנו שזה מקום נהדר לגדל בו ילדים. באנו והתאהבנו. היום בעלי נוסע כל יום לתל אביב. הוא יוצא בחמש וחצי בבוקר וחוזר בשמונה בערב"

וזה נראה לך סביר?

"כן. בארצות הברית הוא עבד את אותן שעות בדיוק. יש פה שקט, אוויר טוב, איכות חיים, וחברה נעימה לילדים וגם לנו".

אם לא די בשלוש שעות יומיות על הכביש, הפקקים עלו גם לנשים רבות בקריירה שלהן. הנסיעות הארוכות והריחוק מהבית גרמו לרבות מהן, בעיקר אימהות לילדים קטנים, לוותר על הקריירה. עלות המטפלת ועלותן של הנסיעות בכל מקרה לא השאירה הרבה מהמשכורת.

"היה לי די קשה", מספרת ולד מתמרת, "הרבה שנים לא עבדתי בגלל המרחק. אחר כך התחלתי לעבוד בתל אביב ונשברתי מהנסיעות. רוב הנשים כאן עוסקות במקצועות ‘נשיים' - עובדות סוציאליות, מורות וגננות, ומנסות להתברג בסביבה. מי שיש לה מקצוע שהוא שונה נאלצת לוותר או לנסוע מרחקים. אני ויתרתי. אין לי כוח לנסוע לתל אביב, אפילו שהילדים כבר לא גרים בבית. כמו הרבה נשים כאן, אני מרגישה שאני הולכת ומסתגרת. העולם התקדם בינתיים, ואני די נשארתי מאחור. בעצם זה אולי תירוץ, אך זו עובדה שוויתרתי על הרבה שנות עבודה למען מגורים כאן".

"עניין המרחק הפך למעיק מאוד", אומרת שמר מכוכב יאיר. "מהר מאוד גיליתי שאני כל הזמן על הכבישים. כל יום אני חוזרת הביתה סחוטה ובלי אוויר, אחרי עמידה אין־סופית בפקקים, כדי להגיע ל'איכות חיים' בכוכב יאיר. הבעיה היא שהיישובים האלה הם לא יותר מאשליה רומנטית שהתוקף שלה פג במהירות".

"מי שמתקשה לנהוג, או זקוק לשירותים מיוחדים, פשוט מרגיש תקוע", אומרת פרופ' ארזה צ'רצ'מן מהמחלקה לארכיטקטורה בטכניון, המתמחה באדריכלות לצרכים מיוחדים. "האנשים שעברו לגור ביישובים הקהילתיים חשבו שהם משיגים איכות חיים, ורק אחר כך התברר שהם אינם מתאימים לחלקים רבים במשפחה: לא לנשים, לא לבני נוער ולא למבוגרים. נשארנו עם גברים וילדים".

שווי הבית

כאשר תושבי היישובים הקהילתיים כבר מקבלים את ההחלטה הלא קלה שהגיע הזמן לעבור, הם מגלים שהם נמצאים בשוק הסובל מעודף היצע, ולרוב הם יידרשו להוסיף סכומים ניכרים. חשוב להדגיש כאן כי היישובים הקהילתיים אינם מקשה אחת - יש הבדלים משמעותיים בין יישובים שקרובים למרכז עירוני למרוחקים ממנו; בין יישובים במרכז הארץ ליישובים בדרום, וכך הלאה. אולם ברוב היישובים מחירי הנדל"ן לא עלו באותה רמה שעלו המחירים בערים, במיוחד בגוש דן ובירושלים.

"במכבים־רעות נמכרים בתים בחצי מיליון דולר, סכום המבטא שווי קרקע של 150-200 אלף דולר, ממש כמו בראשון לציון", אומר וירניק. "לעומת זאת, ביישובים כמו מתן, נירית, קציר, בת חפר והרבה יישובים קטנים אחרים בצפון, בדרום ובמרכז המחירים מגיעים בקושי ל־250 אלף דולר לבית בנוי. עם סכום כזה קשה מאוד למצוא דירה סבירה". המחיר שעליו מדבר וירניק, יש לציין, הוא מחיר ממוצע: בתים קטנים ביישוב קציר, למשל, מוצעים גם ב־120 אלף דולר.

המחשה טובה למצב ניתן לקבל מכוכב יאיר, יישוב ותיק, שמלבד קרבתו היחסית לתל אביב, העובדה שהוא צמוד לכפר סבא ולכביש 6, וקרוב לאזורי תעשייה אחדים, הוא גם נהנה מתדמית "יוקרתית". המתווך דוד מילר, שעובד באזור, אומר כי ביישוב שבו כ־1,100 משפחות, יש כיום כארבעים בתים למכירה, מספר גבוה יחסית לגודל היישוב, שמצטרף לעשרים בתים שנמכרו ב־2006. המחירים נעים, לדבריו, בין 330 ל־450 אלף דולר, תלוי במצבו התחזוקתי של הבית. במחירים הללו ניתן לקנות במרכז או בצפון תל אביב דירה של שלושה וחצי־ארבעה חדרים, במקרים רבים בבניין ישן, ולא משופצת. השוואה מעניינת אחרת תהיה ליישובים בסביבה שבהם יש בתים פרטיים; ברמת השרון, ב־370-400 אלף דולר ניתן לרכוש בית להריסה בשכונת מורשה, השכונה הזולה בעיר. בתים בהוד השרון יעלו בסביבות 600 אלף דולר, וברמות השבים המחירים גבוהים אפילו יותר.

"מי שעוזב הם בדרך כלל תושבים ותיקים. חלקם אומרים שלא היו עוזבים אם לא היו להם בבית כל־כך הרבה מדרגות שמקשות על החיים בגיל מבוגר. אחרים אומרים שבמקום לשפץ את הבית שהזדקן הם מעדיפים לעזוב. יש עוד רבים שמתלבטים", אומר מילר.

האם ההשקעה בנדל"ן הייתה טובה? תלוי למה משווים. ולד: "כשקנינו את המגרש, חבר הציע לנו לקנות באותו כסף פנטהאוז בשיכון בבלי בתל אביב ולשכור בית ביישוב קהילתי. היום פנטהאוז כזה שווה פי שניים מהבית הגדול שלנו בסוף העולם".

ביישובים הקהילתיים הגדולים בדרום יש ביקוש "סביר". יצחק נחושתן, יועץ עסקי המלווה חברות נדל"ן, אומר שהמחירים בעומר יכולים להגיע גם ל־450 אלף דולר. ביקושים יש גם בלהבים, אם כי שם המחירים נמוכים משמעותית. אחד ההבדלים בהשוואה למרכז הוא שהתושבים בשני היישובים הללו אינם סובלים מפקקי התנועה של המרכז, ונחושתן מוסיף כי מדובר באוכלוסייה שאלמלא היישובים הללו, היא הייתה עוזבת את הנגב, והרבה אפשרויות מגורים אחרות אין לה.

ואם זהו המצב במרכז, באזורים מרוחקים יותר תושבים מתבוננים בבתים שבהם השקיעו את מיטב כספם בעיניים כלות. "יש אצלנו 130 מגרשים ריקים, שאף אחד לא קונה, כי בסביבה מתוכננים עוד שני יישובים חדשים, אטרקטיביים יותר, עם מגרשים גדולים יותר, יחידות נופש וכל מיני פטנטים. התוצאה היא שהיישוב שלנו מזדקן ומאבד עניין", אומר אייל יפה, מנהל המינהלה לשיקום נחלי ישראל במשרד להגנת הסביבה, המתגורר ביישוב גן נר שבגלבוע. הוא מוסיף שהוא אוהב את המגורים באזור הכפרי, אף שברור לו המחיר הגבוה שהוא משלם בגין המרחק. אשתו, הוא מוסיף, הייתה שמחה לעזוב.

אם תחליט למכור, יהיו קונים?

"יש קונים, אבל הם מוכנים לשלם סכום נמוך, שאין לי מה לעשות איתו. אני יודע שביישוב שלנו יש תחלופה, אבל מי שלא מסוגל להוסיף כסף נשאר תקוע, ואני מדבר על תקופות ארוכות. התוצאה היא שלא ירחק היום שהיישובים מהסוג הזה ילכו ויזדקנו, גני הילדים ייסגרו, וכך גם בית הספר".

בדיקה באחד מלוחות המודעות באינטרנט מעלה 17 מודעות למכירת בתים בגן נר, יישוב של כ־2,500 תושבים. המחירים מתחילים ב־110 אלף דולר בעבור בית של שלושה חדרים על מגרש של חצי דונם, ומגיעים עד ל־210 אלף דולר לווילה של שבעה חדרים ששטחה 180 מ"ר.

"חשבתי להשכיר לפחות עד שהמחירים יעלו", אומרת שמר מכוכב יאיר, "כי רמת המחירים מזעזעת. אין לי אלא להאשים את עצמי. אם הייתי קונה בכסף שהשקעתי אז נחלה במושב או דירה בעיר, היום הייתי יכולה למכור אותה ב־700 אלף דולר".

איפה מוצאים צעירים?

מומחים העוסקים בתחום מעריכים כי בתוך שנים אחדות תידרש המדינה להתמודד עם הירידה בביקוש למגורים ביישובים הקהילתיים כדי למנוע את קריסתם. האם היא תוכל לעשות זאת? לא בטוח. השקעות גדולות בתחבורה ציבורית, שירותים ופיתוח תעסוקה יכולים לפתור את הבעיה, אולם הן עדיין אינן נראות באופק. הצעירים, בכל מקרה, לא ממהרים כרגע להגיע.

"קצת קשה להגדיר מהי אופנת המגורים כיום", אומרת פרופ' נעמי כרמון מהטכניון. "אני מאמינה שבקרב משפחות צעירות ומשכילות, הטרנד מתחלק לשניים - כאלה שרוצים לגור בעיר, או כאלה שמחפשים יישובים קהילתיים. אבל גם אצל משפחות שמחפשות מגורים כפריים ניכר שהם מוכנים לבלות פחות שעות על הכביש".

"כמו במדינות אחרות בעולם המערבי, בני המעמד הבינוני מחפשים לגור בקרבת מקום העבודה", מסכים פרופ' רבינוביץ'. "עובדה זו גורמת לביקושים גבוהים למקומות כמו כפר סבא ורעננה, ולמקומות שמצליחים לשדרג את עצמם מעיר שדה לעיר שיש בה אזור תעשייה, היי־טק ומסחר".

"אני מכיר הרבה אנשים שמתלבטים אם לעבור אפילו ליישובים סביב תל מונד, מפחד הפקקים", אומר וירניק. משמעות המגורים ביישובים כמו מתן, נירית ובת חפר בעייתית הרבה יותר, שכן היא מבטאת עמידה של שעה וחצי בפקק לכל כיוון".

כרמון מוסיפה שבגלל הריבוי הטבעי הגבוה בישראל וההגירה החיובית, נוצרה התחושה שתמיד יהיה ביקוש לנדל"ן. אך לדבריה, כשבודקים את המספרים האבסולוטיים, מגלים שיחסית לתוכניות הגידול של היישובים השונים, פשוט אין בארץ מספיק תושבים. בשל סיבה זו, קיומם של יישובים קטנים, שכל אחד מהם שואף לגדול, מוטל בספק.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על יישובים קהילתיים ותיקים, שבניגוד לחדשים האוכלוסייה בהם כבר מבוגרת, מוכיחים עד כמה הם מתקשים להתחדש. בכוכב יאיר עמד הגידול הטבעי של האוכלוסייה, ב־2005 וב־2006, על -0.4% ו--0.1%. אם מביאים בחשבון את הריבוי הטבעי (1.8% לשנה בישראל) מדובר בהצטמצמות ניכרת. בכרמי יוסף התכווצה האוכלוסייה ב־2005 ב־2.5%, וב־2006 ב־0.3%. בתמרת עמד הגידול על 0.1% ו־0.5% בהתאמה, וגם כאן, בקיזוז הגידול הטבעי, מדובר בהגירה שלילית. במעלה אפרים, יישוב מרוחק בבקעת הירדן, שסובל גם מבעיות קשות אחרות, הצטמצמה האוכלוסייה ב־2.3% ב־2005, וב־1.8% ב־2006.

ביישובים קהילתיים חדשים יותר, שהאוכלוסייה בהם צעירה יותר, עדיין יש גידול בהיקף האוכלוסייה, אם כי בחלק ניכר מהמקרים מדובר בריבוי טבעי ולא בהגירה חיובית. למשל, בבת חפר (2.2% ב־2006), בנירית שעברה הרחבה ניכרת בשנת 2000 (2.3%) וביישובים נוספים.

טעות או לא?

הגורמים העוסקים בנושא חלוקים בדעתם ביחס להיגיון שבהקמת היישובים הקהילתיים. "היישובים האלה עלו למדינה הרבה כסף", אומרת צ'רצ'מן, "וספק אם ההשקעה בהם הייתה נכונה. היום אנחנו יודעים שיישובים גדולים חוסכים קרקע, ובעיקר הם הרבה יותר טובים לחלקים גדולים מהאוכלוסייה. אמנם מבחינה עקרונית, צריכה להיות לאדם זכות בחירה, אך אני לא בטוחה שצריך להטיל על הציבור לשלם את המחיר הזה. ובכלל עוד לא דיברנו על ההשלכות על האוכלוסייה הערבית, שזה ברור שההשקעה ביישובים הקהילתיים הייתה על חשבונם ועל חשבון השירותים הניתנים להם".

"גם כיום יישובים קהילתיים הם בעיניי הדרך היחידה ליישב את הנגב, ולהקים משהו איכותי, מיוחד ושונה", עונה עו"ד הראל טיקטין, תושב שמשית, יישוב קהילתי בעמק יזרעאל. "אני מאמין שמי שיש לו חזון ואופי מתאים יחפש לגור ביישוב כזה, ליד שכנים שהוא שמח לגור לידם ולחנך את ילדיו. אני ער לזה שיש הרבה יישובים שהאוכלוסייה בהם מתבגרת, אבל אני מאמין שהזמן יגרום לכך שתהיה תחלופה. אסור לשכוח שאי־אפשר להיות ריבון על הנגב והגליל מבלי להתיישב בהם. בעיניי, ההתיישבות הקהילתית באזורי הספר שבתחום הקונצנזוס הפוליטי היא הציונות האמיתית של המאה ה־21".

הטיעון של משיכת אוכלוסייה חזקה לאזורים פחות אטרקטיביים לא משכנע את פרופ' כרמון מהטכניון. אם זו הייתה המטרה, היא אומרת, הביצוע לא ברור. "קרוב לוודאי שאת האוכלוסייה שבה מדובר אי־אפשר היה למשוך לערי הפיתוח", היא אומרת. "אבל אם היו עושים בחוכמה, ובונים את היישובים בסמוך לערי הפיתוח, היה סיכוי שהם יתאחדו יום אחד. אבל לא בנו אותם שם. כולם כבר יודעים היום שהפיזור הרב לא היה נכון. להפך, הוא החטיא לחלוטין את מטרתו".

מה יהיה?

כשהגורמים העוסקים בתחום מתבקשים להעריך מה יהיה גורל היישובים הקהילתיים, הם מתקשים לספק תשובה חד־משמעית. "אין לי תשובות", אומר יו"ר ארגון האדריכלים, אורי שטרית, שהיה מתכנן העיר ירושלים. "אני לא יודע איך יוצרים המשכיות מבלי ליפול לתקופות מתות ולתקופות של התפוררות. אני מאמין שחלק מהיישובים יסתפחו בסופו של דבר לערים. היישובים הקטנים והמנותקים יעברו תקופות קשות מאוד".

פרופ' צ'רצ'מן מעלה השערה מעניינת אחרת: "חלק מהיישובים יהפכו בסופו של דבר לדתיים ולחרדיים, בעיקר אם יזכו להמלצת הרבנים, שכן משפחות חרדיות לא מחפשות איכויות של עיר. מדובר כאן בסוג של פתרון".

פרופ' כרמון: "חלק מהיישובים, בעיקר הגדולים והיותר קרובים למרכזי התעסוקה, יצליחו למשוך אוכלוסייה חדשה. אחרים ימשיכו לקרטע כמו אותם מושבי עולים, שחיים בקושי, אבל לא מתים".

לעומת אנשי האקדמיה, תושבי היישובים מנסים לשמור על אופטימיות. אולי הרכבת תמשיך להתפתח, הם אומרים, אולי דפוסי התעסוקה ישתנו ואנשים יוכלו לעבוד הרבה יותר מהבית. "הרחבה דחוף", אומרת וויטסון־סופר מתמרת. "ברור שהיישוב הולך ומזדקן. לדעתי, אם לא ייעשה כאן שינוי דרמטי, זה בדיוק מה שיקרה. יש לא מעט יישובים בעמק שעשו הרחבות מוצלחות. אם אצלנו זה לא יקרה, היישוב יגסוס לאט־לאט". ¿