המחוזי: עיצומים של עובדי רשות המסים לא עוצרים את מרוץ ההתיישנות

"כיצד יש בעיצומים הננקטים ע"י עובדים אצל הרשות, להשפיע, אם בכלל, על תקופת ההתיישנות שחלה על פי החוק לגבי השגה שנשלחה ונתקבלה במשרדי המשיב (פקיד השומה חדרה - א'ט'), הגם שלא הוחתמה בחותמת 'נתקבל', בסמוך למועד שבו הייתה ההשגה אצל המשיב". זו השאלה העקרונית, עליה היה על סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, השופטת שולמית וסרקרוג, לתת מענה במסגרת ערעוריהם של החברה "עדן ש.א. חברה בע"מ" ושל שמעון אזולאי על שומות, שהוצאו להם על-ידי פקיד השומה ואשר בהן נדחתה השגה, שהוגשה מטעמם, בגין 2 שנות מס.

ההשגה נשלחה אל פקיד השומה, באמצעות דואר רשום, ביום 12.9.02. אלא שבתקופה שבין 9.9.02 ו-19.11.02 נקטו עובדי אגף מס הכנסה עיצומים, שבמסגרתם לא נתקבל דואר במשרדי פקיד השומה. עם סיום העיצומים נטלו אנשי פקיד השומה, מסניף הדואר בחדרה, שקים של דואר, ובהם גם ההשגה הנדונה. כך היא התקבלה אצלם, בפועל, רק ביום 19.11.02, למעלה מחודשיים לאחר מועד שיגורה. רכז החוליה, אשר טיפל לראשונה בהשגה, נהג בהגינות והזין למחשבי פקיד השומה, כתאריך קבלת ההשגה, את המועד 13.9.02. הטיפול בהשגה נמשך, עד שהדיון האחרון בה, במשרדי פקיד השומה, התקיים ביום 17.9.03, למעלה משנה לאחר המועד שהוזן, כאמור, כמועד קבלת ההשגה. שבוע לאחר מכן, ביום 24.9.03, הוצאה שומה, בה נדחתה ההשגה.

על כך הוגש הערעור האמור. באמצעות עו"ד פרי מנוביץ טענו המערערים, כי משמועד קבלת ההשגה נרשם כ-13.9.02, השומה הוצאה למעלה משנה לאחר מכן, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות לכך. באת-כוחו של פקיד השומה, עו"ד דנה גורדון-ונדרוב טענה, מנגד, כי ההשגה לא הייתה יכולה להתקבל ביום 13.9.02, יום ששי, בו משרדיו סגורים, אף לא בימים שלאחר מכן, שהיו יום שבת ולאחריו ערב יום הכיפורים ויום הכיפורים.

וסרקרוג קיבלה את הערעורים. היא אזכרה את הוראת החוק, שלפיה ככל שהטיפול בהשגה לא הסתיים בתוך שנה מיום הגשתה, "יראו את ההשגה כאילו התקבלה". "גם אם במקרה הקונקרטי היה מקום לברר את השומה לגופה, אין מקום לעשות כן, משלא ניתנה החלטת המשיב במועד הקובע. קיומו של 'מס טוב' מכתיב לדעתי, בין היתר שעקרונות קביעותיו לרבות אופן ניהולו של הליך ההשגה, ובכלל זה עמידה בלוח הזמנים המוכתב בהוראות החוק יהיה דווקני, תוך צמצום מרבי ואולי אף מוחלט, מלהאריך את תקופת התיישנות של המשיב הנתונה לו בדין. נוהל אחיד, פשטני וברור, יש בו גם לתרום לשמירה על עיקרון השוויון. כאשר אורך תקופת ההתיישנות למתן החלטה על ידי פקיד השומה נזכר בהוראת חוק, לא יכולה להינתן הארכה לרשות המס לצורך קבלת החלטה בהשגה, ככלל, אלא במקום שישנה הוראת חוק מפורשת המורה כך", פתחה את נימוקיה לקבלת הערעור.

בדרכה לקבלת הערעורים, קבעה וסרקרוג, כי מנין התקופה מתחיל במועד, שבו ההשגה הוגשה למשרדו של פקיד שומה כלשהו, ולא במועד, שבו היא הגיעה לידי פקיד השומה, אשר אמור לבדקה. "משניתנה הזכות לנישום להגיש את ההשגה בכל אחד ממשרדי פקיד השומה, הרי שרשאי הוא למנות תקופת ההתיישנות ממועד הגשת ההשגה, וחזקה על רשות המס כי תמצא דרך נאותה לבצע העברה פנימית של ההשגה אל פקיד השומה הרלוונטי, בו ביום או במועד סמוך לאותו מועד", הסבירה.

היא הפנתה עוד אל הוראת החוק, הקובעת כי הודעות, ששוגרו לנישום בדואר רשום, נחשבות ככאלה שהתקבלו ביום הששי שלאחר יום המשלוח. "על אף שהוראה זו מכוונת על-פי האמור בה לגבי המצאת דברי דואר הנשלחים לנישומים, הרי שעל בסיס עקרון ההדדיות, ככול שניתן ליישמו גם על נישומים הממציאים דברי דואר למשיב, ההשגה האמורה - בהעדר ראיות אחרות - אמורה להיחשב כמוגשת למשיב, עד ליום 18/9/02", קבעה. היא שיבחה את עובד פקיד השומה, שרשם כאילו ההשגה התקבלה ביום 13.9.02, וקבעה כי הגם שהיה מדובר ביום ששי - מועד בו משרדי פקיד השומה סגורים - הרי על-פי הוראת החוק האמורה, בכל מקרה נחשבה ההשגה כאילו הוגשה עד ליום 18.9.02. "משטוען המשיב אחרת, עליו נטל הראיה", סיכמה.

" למעשה טענת המשיב היא, כי תקופת העיצומים בה היו עובדי רשות המס באותה תקופה, מאפשרים שלא לכלול תקופה זו במניין תקופת ההתיישנות", אחזה וסרקרוג את השור בקרניו. "טענה זו אינה יכולה להתקבל, במקום שאין הוראה בדין מפורשת הקובעת כך", מיהרה לקבוע. לשם ההשוואה היא הזכירה את הוראות הדין, שלפיהן תקופת שביתה ועיצומים של עובדי בתי המשפט והוצאה-לפועל לא תיספר במניין הימים, שנקבעו לצורך מסוים. "יש להבין הצורך בתקנות אלה, כדי להביא להסדר שונה של מניין הימים בהם מתקיימים עיצומים, לצורך מניין המועדים או הזמנים הנקבעים על ידי בית המשפט או הקצובים בהוראות החוק. בהעדר הוראה כאמור, אין ככלל התחשבות בהפסקת מניינם בתקופה הקובעת", הסבירה. היא הוסיפה וקבעה, שהגם שלבתי המשפט נתונה סמכות כללית להאריך מועדים, הרי "בהסדר לעניין הליכי שומה, ככל שקיימת הוראה בדבר הארכת מועדים, הרי שזו קיימת לטובת הליכים שרשאי הנישום לנקוט בהם", ולא לטובת פקיד השומה עצמו. "במקום שבו ישנה הוראה הקוצבת מועדים או זמנים, מניין הימים יעשה ברצף, אלא אם כן ישנה הוראה חוקית המורה אחרת. כל זאת גם כאשר מדובר בזכויות של נישום", קבעה וסרקרוג.

באותו העניין היא הוסיפה וקבעה, כי "כאשר מדובר ברשות מינהלית, ובמיוחד ברשות מס, אין ככלל הוראה מקבילה המאפשרת הארכת מועדים של תקופת ההתיישנות. התוצאה האמורה מתחייבת מהמעמד השונה של הרשות המינהלית לעומת החובות המוטלות על הפרט. סמכות המוענקת לרשות מינהלית, כורכת בתוכה את החובה שהרשות תפעיל את הסמכות הנתונה לה כדי להשיג את התכלית שבמתן הסמכות". לקראת סיכום הכרעתה בסוגיה זו, קבעה וסרקרוג, כי ייחודה של החובה, המוטלת על רשויות המס לפעול, היא בכך שמעבר לחובה לפעול, נקצבה לרשות תקופת זמן להפעלת אותה הסמכות, ועליה לקבל את החלטתה בתוך אותה תקופה קצובה. "בהעדר החלטה במועד שנקבע, ההוראה הנוגעת לחיוב במס מרחיקת לכת במובן זה, שזו קובעת שאם הרשות לא קיבלה החלטה במועד שהחוק קצב יראו את הרשות כאילו אישרה את הבקשה או ההשגה שהוגשה לה", סיכמה.

כך, בהעדר הוראה מפורשת, המאפשרת את הארכת תקופת ההתיישנות, לאור הנקיטה בעיצומים, קבעה וסרקרוג, כי לא ניתן להאריכה, וכי החלטתו של פקיד השומה בהשגה ניתנה לאחר חלוף אותה תקופה. לפיכך היא הורתה על קבלת הערעור, באופן שההשגה שהגישו המערערים לפקיד השומה תתקבל. היא הוסיפה וחייבה את פקיד השומה לשלם לנישומים-המערערים את הוצאות המשפט ושכר-טרחת עו"ד. (עמ"ה 526/04; עמ"ה 614/04).