הבשורה על-פי סופי מרסו

בסוף השבוע תציג הכוכבת הצרפתייה, בפסטיבל חיפה, את סרטה החדש, "הנעלמת מדוביל" אותו גם כתבה וביימה: "זהו סרט על הנפש הנשית, על אהבה, על תשוקה ועל זהות" > פבלו אוטין

לפני כ-28 שנים שמעה נערה בת 14 - בתו של נהג משאית שהתגוררה בפרבר פריזאי - שמעה שהפקתו של סרט נעורים מחפשת פנים חדשות. היא החליטה לנסות את מזלה, התייצבה לאודישן וקיבלה את תפקידה הקולנועי הראשון בסרט "שיגעון של מסיבה". שנתיים אחר כך היא הופיעה בסרט ההמשך "שיגעון של מסיבה 2" וזכתה בגיל 16 בפרס סיזר לשחקנית המבטיחה ביותר.

עם השנים, ההבטחה התקיימה והנערה, אשר שמה המקורי היה סופי מופו, שינתה את שמה לסופי מרסו והפכה לאחת מכוכבות הקולנוע הפופולריות ביותר בצרפת. היא אף הצליחה לנהל קריירה הוליוודית קטנה, כשהופיעה ב"לב אמיץ" ובסרט ג'יימס בונד "העולם אינו מספיק".

בסוף השבוע סופי מרסו תשטוף עם יופיה ועם כישרונה את פסטיבל הסרטים בחיפה, כשתנחת בישראל כדי להציג את סרטה השני כבמאית "הנעלמת מדוביל". סרט שגם כתבה, גם ביימה והיא גם מככבת בו.

"הבימוי נותן לך את ההזדמנות להסביר את העולם כפי שאת רואה אותו", אמרה מרסו, כשהציגה את סרטה בפסטיבל בריסל לפני שלושה חודשים. "אני מרגישה דחף להסביר את הדברים כפי שאני רואה אותם. הקולנוע עבורי הוא מקור להנאה. אני מפיקה עונג רב מהעשייה. אני נהנית להכין את הסצנה, לעצב את הפריים, לשחק עם המצלמה ולגלות ולחשוף רגשות באמצעות העדשה. כי עבורי זו המשמעות של קולנוע: גילוי רגשות".

"הנעלמת מדוביל" הוא סיפור מתח בלשי עם רוחות רפאים. קריסטוף למברט ("איש הנצח") מגלם שוטר שמשתחרר מבית משוגעים ומגיע למלון לחקור מקרה של אישה שנעלמה. הבחירה לעשות סרט מתח כזה משקפת את אישיותה של מרסו, שאמנם הופיעה בסרטי איכות, אך לרוב העדיפה לככב בסרטים כגון "אנתוני זימר", "העולם אינו מספיק" או "המוסקטרית האמיצה".

בראיון שמרסו נתנה למגזין פרמייר הבריטי, היא התלוננה, שהקולנוע הצרפתי אמנותי ואטום מדי, ושהיא דווקא יותר אוהבת סרטי ז'אנר: "לפעמים השחקנים בצרפת מפנטזים לעשות 'נשק קטלני', או לשחק דמות כמו של סיגורני וויבר ב'הנוסע השמיני'. זה כל הכיף, שזה כל כך רחוק מהמציאות. בהוליווד את יכולה לגלם מכשפה ואפילו חייזרית, זה גדול מהחיים והשחקנים מוצגים כגיבורים עוד לפני שהופיעו על המסך. לעומת זאת, בצרפת תמיד מציעים לי אותם סוגי תפקידים - מאוד ריאליסטיים.

"אני תמיד אוהבת לחפש משהו לא שגרתי. לכן אני מקבלת בברכה את האיום של הקולנוע האמריקני על הקולנוע הצרפתי. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לחקות את הוליווד, כי זו לא התרבות שלנו. אבל כיום יש לנו את כל הפסבדו-אמנים, שפשוט משעממים אותי, ואין להם שום רעיון מקורי אמיתי. בגלל התמיכה הציבורית הם מוגנים היטב מהפולשים האמריקנים, ולכן הם סגורים בתוך עצמם ולא מתחשבים בסביבה.

"מחוץ לצרפת אף אחד לא מעוניין ברעיונות שלהם, אבל הם לא הולכים להשתנות, כי הם לא נמצאים בסכנה. לכן הסביבה הקולנועית בצרפת היום היא סביבה מאוד שמרנית. מישהו אמר פעם, שהצרפתים שונאים שינויים, אבל אוהבים מהפכות, וזה נכון. אנחנו לא מסוגלים לשנות דברים ביומיום. אנחנו מחכים ומחכים ולא עושים כלום. ואז יום אחד אנחנו לא יכולים לסבול את זה יותר והורגים את כולם!"

עד המהפכה הצרפתית הקולנועית הבאה נותר עוד זמן רב, ובינתיים מרסו מצליחה לעשות את הסרטים שהיא אוהבת לראות, בלי להרגיש מחויבת לאיזו מסורת של סרטי איכות. "אני מאוד נהנית מסרטי פעולה, אבל כמובן שאם אני רואה סרט של ברגמן גם זה מוצא חן בעיני, כי זה מלמד אותי על הטבע האנושי".

אמנם "הנעלמת מדוביל" הוא סרט מתח, אך מרסו אומרת שזהו גם "סרט על הנפש הנשית, על אהבה, על תשוקה ועל זהות". מאז שביימה את סרטה הראשון, "דבר איתי על אהבה", בשנת 2002, הצטרפה מרסו לרשימה ההולכת וגדלה של שחקניות שהפכו לבמאיות - תופעה עולמית מרשימה ופורחת.

"החדירה של במאיות אל עולם הקולנוע תורמת נקודות מבט שונות מהרגיל. כמובן שמצד אחד יש סופרים כטולסטוי ובמאים כברגמן, שיצרו דמויות נשיות גדולות. אך מצד שני זה גם נכון שרוב תפקידי הנשים בקולנוע הם די טיפוסיים, כי אנו חיים בעולם של גברים ולעיתים קרובות הם לא מבינים שלנו הנשים יש דרך חשיבה שונה ותפיסה שונה של הרגשות. הקולנוע עובר תהליך של פמיניזציה, וזה טוב".