המחוזי הכריע: ידון בבקשה לאשר ייצוגית נגד קסלמן וקסלמן בפרשת הבנק למסחר

הבנק למסחר קרס באפריל 2002 בעקבות מעילת הענק בסך כ-270 מיליון שקל, שביצעה אתי אלון. צאייג, שהיה בעל כ-10,500 מניות בבנק, מבקש לחייב את קסלמן וקסלמן, ששימש כרו"ח המבקר של הבנק, לפצות את המחזיקים במניות הבנק על אובדן ערך מניותיהם בסכום השווה למניית הבנק בבורסה ביום המסחר האחרון בסוף אפריל 2002 (להלן: היום הקובע). דהיינו - 3.20 שקל למניה מוכפל במספר המניות שהחזיק כל אחד מבעלי המניות ביום הקובע.

לדברי צאייג, שוויין המצרפי של מניות הבנק במועד הקובע הסתכם בכ-25.5 מיליון שקל ומסכום זה יש להפחית את שווי אחזקותיו בבנק של יו"ר דירקטוריון הבנק, שמיל ובר, שהיוו 29.38% מהמניות - כך שהנזק הכולל של בעלי המניות מסתכם בכ-18 מיליון שקל.

בקשה מתוקנת

בבקשתו המקורית ביקש צאייג לאשר תביעה ייצוגית נגד 17 מנהלים ובעלי משרה בבנק ולחייבם לפצות את בעלי המניות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, ועל כך הגיש צאייג ערעור לעליון. בית המשפט העליון אישר ביוני את החלטת המחוזי לגבי רוב הנתבעים, אך איפשר לצאייג להגיש בקשה מתוקנת לאשר תביעה ייצוגית נגד קסלמן וקסלמן בלבד, שתידון מחדש במחוזי.

קסלמן וקסלמן טען כי לנוכח הודעתו של התובע כי אין בכוונתו לתקן את נוסח בקשת האישור, וכי הוא מבקש להכריע בבקשה על יסוד טענות הצדדים, יש להורות על דחייה על הסף של הבקשה.

המשרד הסביר כי ביהמ"ש העליון לא סבר כי בקשת הייצוג כמות שהיא ראויה לאישור כתביעה ייצוגית, ולכן נמנע מקבלתה, תוך שהוא מתיר לתובע פתח לתקנה ולנסות את דרכו שוב במחוזי על יסוד בקשה מתוקנת. "משהצהיר התובע כי אין בכוונתו לתקן את הבקשה, הרי הוא סתם במו ידיו את הגולל על הפתח שפתח בפניו ביהמ"ש העליון", טען המשרד.

ואולם השופטת ציפורה ברון קבעה כי אין מקום לדחייתה על הסף של בקשת האישור אך ורק בשל אי תיקונה על ידי התובע, וכי מן הראוי לקיים דיון בבקשה. השופטת ציינה כי במהלך הדיון יביעו הצדדים את עמדתם בנוגע לשאלה איזה מבין עילות התביעה הנזכרות בבקשה יכולה לעמוד לצאייג כדי שהבקשה תאושר. זאת, לנוכח חקיקת חוק תובענות ייצוגיות וההלכות שנקבעו בעניין על ידי ביהמ"ש העליון.

יצוין כי ביולי השנה הגיע קסלמן וקסלמן לפשרה עם כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כמפרק הבנק למסחר, והמנהלים המיוחדים של הבנק, רו"ח יהודה ברלב ועו"ד אורי ברגמן, לפיה הוא ישלם 23 מיליון שקל בשל אחריותו לאי חשיפת המעילה. הפשרה הושגה במסגרת התביעה בסך כ-270 מיליון שקל, שהגיש הכנ"ר ביוני 2005 כנגד 35 נתבעים, בהם קסלמן וקסלמן, בטענה לאחריותם למעילה. הכנ"ר טען כי המשרד, כרו"ח המבקר של הבנק, התרשל בכך שלא מנע את המעילה. (ת.א. 1521/02).