האקדח לא מת

לפעמים נדמה שטוב שיש ערוצי סרטים שמשדרים כמעט 24 שעות ביממה - ולא רק בגלל לילות שבהם מתקשים להירדם. הצורך למלא שעות שידור כה רבות מוליד לא אחת שידורים חוזרים של סרטים שמוטב שלא לצפות בהם אפילו בפעם הראשונה, אבל לעתים ניתן למצוא בשעות האלה דווקא סרטים שהזמן הוסיף להם קסם, כמו במקרה של "שנת האקדח".

הסרט מגולל את סיפור התעצמותן של "הבריגדות האדומות" באיטליה של מחצית שנות ה-70. מה שהחל כמחאת סטודנטים נגד השחיתות הפוליטית ובעד חברה צודקת יותר, הפך בהדרגה לארגון טרור ששיא פעילותו (ולמעשה גם תחילת הסוף שלו) היה בחטיפה, ומאוחר יותר בחיסולו של ראש ממשלת איטליה, אלדו מורו. בזמנו ספג הסרט לא מעט ביקורות על ייצוג לא נאמן של האירועים. אך כעת, משחלפו למעלה משלושה עשורים מהאירועים עצמם, נדמה שלאיש לא אכפת עוד באשר לדקויות כאלה.

גם שרון סטון, בתפקיד צלמת שאפתנית שמתלווה לעיתונאי שחוקר את הפרשה, טעמה בזמנו משבט המבקרים. בצפייה חוזרת אפשר לראות בסרט ניצנים של סטון הלוהטת מ"אינסטינקט בסיסי" - לא בדיוק תפקיד לאוסקר, אך בעל איכויות משלו. כמובן שלא ניתן להבין מהסרט את תופעת "הבריגדות האדומות" בכללותה. לשם כך, עליי להשתמש במשפט נפלא שאמר לי פעם מסעדן איטלקי שהיה בצעירותו חבר הארגון: "הלב שלי נשאר בצד שמאל, אבל את הארנק העברתי לכיס הימני".