מודה ועוזב ירוחם. זה אולי המשפט הבולט ביותר שצריך להיאמר בהקשר הנוכחי של פרשת הלחם. לא היה חסר הרבה שרק בגלל עקשנות מיניסטריאלית - הלחם היה יוצא מפיקוח, כמו שד שיוצא מבקבוק, ומה שהתחיל בצעד בעל ארומה חברתית היה מסתיים בחמיצות הכישלון.
תחילתו של הסיפור בעקשנות. בשנים האחרונות עסקה במחיר הלחם המפקחת על המחירים ולא השר. גם במשרדים אחרים - אלה הממונים על הפיקוח של מחירי החלב או הביצים - משאירים את כאב הראש המפואר הזה לדרגים המקצועיים. השר ישי - כשר בעל מעטפת חברתית, רצה את כאב הראש הזה לעצמו.
אולי נמאסו עליו הלחצים המתמידים מצד דעת הקהל והעיתונות בכל פעם שמחיר הלחם עלה, אולי ההקצבה המיוחדת לשכבות החלשות והמדד היעודי של הלמ"ס שעתיד להביא הקצבה נוספת כל כך קסמו לו עד שלא הבחין כי הוא (ובעיקר הציבור) משלם הרבה כסף בעבור מעט כסף.
אבל השורה התחתונה היה צעד נחפז ובלתי ברור. האם באמת הניחו במשרד התמ"ת שהתחרות בשוק תביא להורדת מחירים במוצר כל כך בסיסי? קשה להאמין שמהלך כל כך משמעותי, הן סימבולית והן כלכלית, נעשה בחופזה. מזל שיש רגליים קרות. ומזל שלפעמים רגליים קרות הן לא רק ענין של מזל, אלא גם של תבונה פוליטית.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
