המתחיל במצווה

אהרון ביסמן, נייג'ל סווג', עמיחי לביא־לאו ואלי וינקלמן הם רק ארבע דוגמאות ליזמים צעירים כאלה, שמשתייכים למה שמכונה כיום בקהילה היהודית בארצות הברית ה"נקסט ג'ן" (Next generation), בני הדור הצעיר שאמורים להבטיח את המשכיות הקהילה. הצורך להמציא כינוי קליט ממחיש עד כמה פופולרי העיסוק בדור הבא - פופולרי ומטריד. כך, לפחות, אם שואלים את המנהיגים הוותיקים של הקהילה היהודית; כשהם מדברים על הנקסט־ג'ן, הם נשמעים מודאגים. בשיחות עם כמה מהם ב־GA (General Assembly, הכינוס השנתי של מנהיגי הקהילות היהודיות בצפון אמריקה), החודש בנשוויל טנסי, אותם מנהיגים ותיקים מנו עוד ועוד סיבות לדאגה: "הם מתחתנים עם לא יהודים", "הם לא קשורים ליהדות", "לא אכפת להם מישראל".

אבל הסיפור של ארבעת הצעירים, ושל רבים כמוהם, מראה שבזמן שהמבוגרים עסוקים בלדאוג, הצעירים פשוט עסוקים. במקום להשתתף בדיונים על המגמות השליליות, מנסים היזמים של הנקסט־ג'ן לייצר פרויקטים חיוביים.

אפשר לקרוא להם סטארט־אפיסטים יהודים. הם צעירים, יצירתיים ומלאי רוח יזמות, אבל במקום לנסות ולהמציא מחדש את האינטרנט, הם מעדיפים להמציא מחדש את הזהות היהודית שלהם. בחלק מהמקרים מדובר ביוזמה מקומית כמו אפיית חלות, אבל כמה מהם כבר מנהלים תקציבים נאים. בדרך לשם הם עוברים את המסלול שעובר כל סטארט־אפיסט, כולל הצורך לשכנע משקיעים (או תורמים, במקרה היהודי), לקחת סיכון ולהיעזר בחממות ייחודיות שמסייעות לפתח את הרעיון העסקי.

אז מה צריך כדי להוביל את היהדות אל המאה ה־21? להיוולד לאם יהודייה ולהגות רעיון חיובי שיש לו פוטנציאל כלכלי.

ג'יידאב : תנו ווליום

אהרון ביסמן, בן 27, הקים חברת הפקות לאמנים יהודים, והעלה את מתיסיהו למקום הרביעי במכירות בארה"ב

אהרון ביסמן גדל באריזונה, אבל גם אחרי שנים בשמש המדברית, אי־אפשר לטעות במוצא שלו. ברוב העולם היהודי היו מכנים אותו "אשכנזי", אבל מתברר שזו לא המילה היחידה לתיאור יהודי ג'ינג'י כמוהו. בברוקלין חיה קהילה גדולה של יהודים יוצאי סוריה - קהילה סגורה, עם מנהגים וסלנג פנימיים. ביסמן גילה שליהודים בהירים כמוהו הומצא בקהילה כינוי גנאי: J-Dub. כשהגיע הרגע לבחור שם לחברת התקליטים שלו, החליט לאמץ את כינוי הגנאי ולקרוא ללייבל Jdub Records. "זה הצחיק אותי, אז החלטתי להשתמש בזה", הוא מספר בשיחה ב־GA.

היום, בזכות ביסמן, Jdub הוא הרבה יותר מביטוי סלנג יהודי־סורי. בעיני רבים בקהילה היהודית בארצות הברית - צעירים ומבוגרים - Jdub Records מסמלת את גלגל ההצלה של הנקסט ג'ן. היא מוזכרת שוב ושוב כדוגמה לכיוון שאליו צריכה ללכת הקהילה כדי לא לאבד את הדור הבא: יוזמה של צעירים שמצליחה לחבר את בני הדור שלהם אל הזהות היהודית, אבל לא בערוצים הרגילים של הקהילה הממוסדת, אלא דרך מוזיקה.

ביסמן, 27, מכהן כנשיא Jdub Records וכמנכ"לה. ב־2006 נכלל ברשימת חמישים היהודים המשפיעים בארצות הברית, של השבועון היהודי הנחשב "פורוורד". הוא סיים לימודי תואר ראשון בניהול עסקי מוזיקה באוניברסיטת ניו יורק (NYU), ובסיום התואר בילה שנה בישראל. Jdub נולדה כשחזר לניו יורק, ב־2001. "חבר השמיע לי קטע שיצר, שילוב של מנגינות חסידיות, עברית, היפ־הופ ואלקטרוניקה, ופתאום הבנו שלקטע כזה - יהודי, אבל גם מיוחד ואיכותי - אין איפה להתקיים. לא הייתה שום חברת תקליטים שתיקח את זה".

אהרון ואחד מחבריו החליטו להקים חברה שתסייע לפתח מוזיקה יהודית עכשווית בשתי דרכים: הפקת תקליטים לאמנים יהודים והפקת אירועי מוזיקה. בשלב מוקדם החליטו שהחברה צריכה להיות ללא מטרות רווח. "גם אם כל יהודי בארצות הברית היה קונה את התקליטים שלנו ובא לאירועים, זה עדיין לא היה רווחי - כי זה שוק קטן מדי. הבנו שאם אנחנו רוצים לפתח תרבות יהודית, זה ידרוש הרבה משאבים, ואין היגיון ללכת על זה למטרות רווח, כי אנחנו לא עושים את זה בשביל להרוויח, אלא כי חשבנו שיש ערך אמיתי בלהביא תרבות יהודית אל המיינסטרים".

רוב הקוראים בישראל אולי לא מכירים את Jdub, אבל ייתכן שהם שמעו על אחת ההצלחות הראשונות שלהם: הגילוי של זמר הרגאיי החסידי מתיסיהו, שאלבומו השני הגיע למקום הרביעי במצעד המכירות האמריקאי, וזכה להצלחה גם בישראל. "כשפגשנו אותו, עדיין קראו לו מתיו, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לעשות מוזיקה, והיו לו שני שירים. אנחנו הפקנו את התקליט הראשון שלו, וכמנהלים שלו הבאנו את התקליט השני שלו לסוני", מספר ביסמן.

מאז מארס 2006 מתיסיהו הוא כבר לא אמן של Jdub, ובתואר "ההרכב המצליח ביותר" שחתום בחברה מחזיקה כיום חבורת מוזיקאים ישראלים: ההרכב Balkan Beat Box, שמשלב בין מוזיקה צוענית ליהודית ולאלקטרונית, וזוכה להצלחה רבה בפסטיבלי מוזיקת עולם בחו"ל. השנה הוחתם בלייבל הרכב ישראלי נוסף, רביעיית תקליטני ההיפ־הופ סוליקו. ביסמן מקווה שבקרוב יוכל להודיע על החתמת ישראלים נוספים.

מנין הגיע המימון להקמת החברה?

"המימון הראשוני הגיע מ־Joshua Venture, מעין קרן הון סיכון שנתנה מענקים ליזמים חברתיים יהודיים", נזכר ביסמן. "הם נתנו לנו 60 אלף דולר לשנתיים כהשקעה ראשונית, וכן תמיכה טכנית והדרכה. גם זה לא המון כסף, אבל זה הספיק בשביל לשלם שכר דירה, לחיות על אורז ושעועית, ולהתחיל להריץ את החברה. קיבלנו עזרה גם מ'ביכורים' (ראו מסגרת), שנתנו לנו משרד לעבוד ממנו, ייעוץ אסטרטגי וגם קצת כסף".

מאז צומחת Jdub בהתמדה. בשנים האחרונות מכפילה החברה את התקציב שלה מדי שנה, וכיום עומד התקציב השנתי על כ־850 אלף דולר, "וגם זה לא מכסה את כל מה שאנחנו עושים". כחצי מהכסף מגיע מתרומות וכחצי מההכנסות הן ממכירת דיסקים ומהפקת אירועי מוזיקה לצעירים. כמו כל חברות התקליטים בארצות הברית ובעולם, גם Jdub מושפעת מהירידה במכירות. הדבר מתבטא בכך שהאירועים - שבהם משתתפים עשרות אלפי צעירים בכל שנה - מכניסים יותר כסף מהדיסקים.

מטרת על נוספת היא פיתוח האמנים. "אני רוצה שכמה שיותר אמנים יהודים ירוויחו מספיק כסף, ויופיעו, ויצליחו במה שהם עושים", אומר ביסמן. לכן מסייעת החברה למוזיקאים למצוא מנהלים טובים שיקדמו אותם, ועוזרת להם להגיע אל הקהל, בין השאר באמצעות האירועים שהיא מפיקה.

מה קורה כשדיסק הוא רווחי?

"החוזים שלנו עם המוזיקאים הם די סטנדרטיים. העובדה שאנחנו ארגון ללא מטרות רווח לא משפיעה על היחסים הכספיים עם האמן. ההבדל הוא שאם יש רווח, הוא לא ילך לכיס שלי, אלא לקידום המטרה של החברה: לפתח מוזיקה יהודית. מובן שצריך לזכור שהאמן מרוויח מעצם העובדה שהדיסק מופק. אם אנחנו לא היינו שם, כנראה אף אחד לא היה לוקח אותו".

מה לגבי תחרות?

"יש עוד אנשים וגופים שנכנסו למשחק בשנים האחרונות - ולא מעט בגלל מה שאנחנו עשינו. מובן שאני שמח שגם אחרים עושים מוזיקה יהודית, אבל אני חושב שרבים מהם נכנסים לזה למטרות אחרות מאלה שלנו. יש כאלה שרוצים להפוך לכוכבים או להרוויח כסף. אנחנו עושים את זה כי יש לזה ערך".

מצאתם דרך אל הצעירים שמתרחקים מהיהדות?

"הרבה אנשים בעולם היהודי רואים צעירים שלא עושים שום דבר יהודי, וחושבים: 'אם הם לא עושים שום דבר, זה אומר שלא אכפת להם, שהם לא רוצים להיות יהודים'. אנחנו חושבים אחרת - בפועל, אנשים מאוד מתעניינים בזהות היהודית שלהם, אבל הם פשוט לא עושים את זה באותה דרך שההורים שלהם עשו את זה. דרך חלופית כזו להתחבר לזהות היהודית - היא באמצעות מוזיקה".

ב־8 בדצמבר מארגנת Jdub, יחד עם "תגלית", את מסיבת החנוכה הגדולה בעולם. היא תתקיים בו־בזמן בשש ערים בארצות הברית, בתל אביב, בסידני, במוסקבה ובמומבאי. פרטים באתר www.goeight.com

"חלה לחמלה": צדקה על בטן מלאה

אלי וינקלמן, בת 22, יזמה פרויקט לאפיית חלות, שמגייס כסף לפליטים מדרפור

כשאלי וינקלמן, יהודייה ג'ינג'ית מטקסס, התחילה לאפות חלות, היא לא חשבה שמיזם האפייה שלה יוביל אותה להיכרות עם ביל קלינטון, ולאזכור בספרו האחרון. אבל כשנשיא ארצות הברית דאז חיפש דוגמאות לספר שכותרתו "לתת: איך כל אחד מאיתנו יכול לשנות את העולם", הוא חשב שהסיפור שלה ממחיש את התיאוריה שלו בצורה מושלמת. באמצעות הפרויקט שיזמה בקולג' שלה, "חלה לחמלה" (Challah for Hunger), היא גייסה 35 אלף דולר, שהועברו כדי לסייע לפליטים מדרפור. והכול באמצעות אפיית חלות.

"ב־2004 חזרתי משנה בישראל לקלרמונט, הקולג' הקטן שלי בקליפורניה, והייתי די משועממת - אז התחלתי לאפות חלות לבד", היא מספרת, "ואנשים ממש אהבו את החלות, וביקשו ללמוד איך להכין אותן. ופתאום הבנתי שאפשר להכין יותר חלות, ולאסוף כסף לצדקה". וינקלמן שכנעה את מנהלי המטבח של אחד מחדרי האוכל באוניברסיטה לאפשר לה להשתמש במטבח פעם בשבוע, וגייסה מסניף "הלל" (ארגון הסטודנטים היהודי) המקומי את ההשקעה הראשונית: 50 דולר. זו הייתה ההשקעה הכספית היחידה בפרויקט, שמהשלב הזה התגלגל מעצמו, ובתוך שלוש שנים הפכו 50 הדולר ל־35 אלף דולר.

"הרווח שיכולנו לעשות על החלות היה עצום", מסבירה וינקלמן. "מכיוון שלא שילמנו על החשמל והציוד במטבח, ומכיוון שכל העבודה נעשתה בהתנדבות. העלות של כל חלה הייתה 27 סנט בלבד. בהתחלה מכרנו כל חלה ב־3 דולרים, לאחר מכן ראינו שהביקוש גדול, אז העלינו את המחיר ל־4 דולרים, ובסוף, כשהתחלנו לאפות כל מיני חלות בטעמים - עם חמאת בוטנים ושוקולד - גבינו 5 דולרים לחלה".

וינקלמן מספרת שהרגישה לא נוח להעלות את המחיר, ומצאה פתרון יצירתי להרגעת המצפון ולקידום המטרה. "כשהעלינו את המחיר מ־3 ל־4 דולרים, הצענו לאנשים הנחה של דולר אם הם יתחייבו לבצע איזו שהיא פעולה כדי לשנות את המצב בדרפור. למשל, סיפקנו לאנשים דוגמאות למכתבים שהם יכולים לשלוח לפוליטיקאים או לתקשורת, וגם הצענו להם לדאוג לשליחת המכתב בשבילם. ומי שכתב מכתב - קיבל הנחה".

וינקלמן סיימה בינתיים את הלימודים, אבל הפרויקט נמשך, ובכל יום שישי נמכרות בקמפוס חלות. שתי אוניברסיטאות אחרות, בטקסס ובמסצ'וסטס, כבר אימצו את הפרויקט, ולדברי וינקלמן היא מקבלת פניות רבות מסטודנטים ברחבי ארצות הברית שמעוניינים להקים סניף בקמפוס שלהם ומבקשים את אישורה. "אין לי פטנט, אבל זה נהיה מותג, ואנשים יודעים שכדאי להם להיעזר בניסיון שלי - לאפות חלות בבית זה דבר אחד, אבל לאפות בכמויות כאלה זה לא כל־כך פשוט".

StorahTelling: תשכחו מהבר-מצווה שהכרתם

עמיחי לאו-לביא, בן 38, רוצה שהטקסים היהודיים ימשיכו להיות רלבנטיים גם במאה ה-21

ארגון StorahTelling לקח על עצמו אתגר קשה: לתת פרשנות חדשה לזהות היהודית דרך... התורה. את השם שמחבר בין המילים story ותורה משלימה הסיסמה "סיפורים עתיקים, דור חדש", וזוהי גם תמצית המשימה של הארגון: לקחת את סיפורי התורה ולהראות שהם רלבנטיים גם במאה ה־21.

מאחורי הארגון עומד עמיחי לאו־לביא. בישראל אוהבים לזהות אותו לפי הייחוס - אחיינו של הרב ישראל לאו, הרב הראשי לשעבר. בניו יורק טיימס הגדירו אותו לפני כחודש "מנהיג רוחני" (כשבמדור החתונות סוקרה חתונה של מעצבת אופנה, שאותה ניהל). בשיחה איתו, הוא מסתפק בהגדרה מחנך ואיש תיאטרון, ובתואר הרשמי "המייסד והמנהל האמנותי של StorahTelling".

לאו נולד וגדל בבני ברק ושירת בצבא, ובהמשך עבר להתגורר בניו יורק, שם גם נולד הארגון שלו, ב־1997. לאו־לביא הגיע לעיר כדי לפתח תוכניות תרבות וחינוך לצעירים בקהילת בני ישורון - קהילה ליברלית באפר ווסט סייד. "אני שמח שאתה כותב לגלובס, כי הארגון נולד מתוך חשיבה כלכלית־עסקית", הוא אומר. "לבית הכנסת היו הרבה 'מוצרים' מוצלחים, אבל באיזה שהוא שלב הבנתי שהיה מוצר אחד לא טוב: קריאת התורה בשבת בבוקר. אלף בני אדם היו מגיעים לבית הכנסת, ומקבלים מוצר גרוע. הבנתי שזו הזדמנות מבוזבזת".

מחקר שערך עמיחי בנדכי עבר גילה שעד לפני כאלף שנים השתתף בטקס קריאת התורה אדם נוסף, "מתורגמן", שתיווך בין הטקסט המקראי לקהל, ועזר לפרש ולהעביר את הסיפורים העתיקים למונחים בשפת היומיום. הוא הציע לרבנים בבני ישורון להחזיר לחיים את ה"טכנולוגיה שנשתכחה", כהגדרתו. בתחילה הם התנגדו, אך לאחר כמה ניסויים ותגובות חיוביות, הוחלט לשלב את המתורגמן בטקס קריאת התורה באופן קבוע.

איך נראה מופע שלכם?

"בעל הקריאה מקריא פסוק, ומיד אחריו נכנס המתרגם או המתרגמת עם תרגום לאנגלית. לפעמים המתרגם יופיע כדמות מתוך הסיפור, לעתים הוא יופיע כדמות אחרת, כמו קריין או מספר סיפורים. בהרבה מקרים התרגום ישלב משחק ומוזיקה. עם זאת, המוצר הבסיסי הוא לא מוזיקלי, אלא לספר סיפור - קריאת התורה. לכן זה יכול להתבצע בבתי כנסת של כל הזרמים".

כמה כסף היית צריך בשביל להתחיל את הארגון?

"התחלתי עם תיק על הגב. לא היה לי אפילו כסף למחשב. ב־1999 קיבלתי את המלגה הראשונה, בגובה 15 אלף דולר, וזה נראה לי כמו פרס נובל. בכסף הזה יכולתי לשכור מישהו שיעזור לי להתמודד עם הטלפונים, כי הביקוש כבר היה עצום, וכך הארגון התחיל לגדול".

החיבור ל"ביכורים" עזר להגיע לתורמים נוספים. "זה היה כמו לקבל 'תו תקן'. מבחינת הרחוב היהודי - לבוא לתורמים עם כרטיס הביקור של ביכורים בהחלט פתח דלתות, וזה השיג לנו תמיכה מהפדרציה בניו יורק ומגורמים נוספים". בין הקרנות שתרמו לארגון בתחילת הדרך הוא מזכיר את Joshua Venture ואת קרן נתן. "זו קרן שהקימו מנהלי קרנות גידור בני 30־40. הם הלכו על המודל של סטארט־אפים, והחליטו לממן רק חברות יהודיות בנות פחות מחמש שנים. בכלל, מאז שנות ה־90 יש בקרב התורמים יותר 'כסף צעיר' - אנשים צעירים שלא רוצים שהפדרציה תחליט תמיד לאן ילכו התרומות שלהם, אלא רוצים להחליט בעצמם. זה יצר קבוצות מימון של כסף יותר הרפתקני".

כיום עומד תקציב הארגון על כ־750 אלף דולר בשנה ("בשנה שעברה התקציב היה מיליון דולר, אבל זו הייתה טעות, כי ניסינו לעשות יותר מדי דברים בבת אחת, אז השנה ירדנו לצורך עלייה, ואני משער שבתוך שנה־שנתיים נחזור למיליון דולר"). כ־250 אלף דולר מגיעים מהלקוחות שמשלמים על השירות (הופעה בבית כנסת עולה בממוצע 3,000 דולר, אבל יכולה להגיע גם לעשרת אלפים דולר). כ־250 אלף דולר מגיעים מקרנות יהודיות ציבוריות, והשאר מתורמים פרטיים.

מהו המודל העסקי שהתחלת איתו?

"קשה לי לדבר על מודל עסקי, כי אני לא איש עסקים. אבל כש'ביכורים' שאלו אותי למה הם צריכים לתמוך בפרויקט שלי, הסברתי להם שאם התוכניות שלי יתממשו, ארגון כזה יכול לספק פרנסה להרבה אמנים ומחנכים יהודים, והם השתכנעו". ואכן, כיום מספק הארגון תעסוקה לכ־75 בני אדם. שישה אנשים מועסקים בארגון במשרה מלאה, ועוד כשבעים אמנים ומחנכים מועסקים לפי הדרישה. רוב האמנים הם שחקני אוף־ברודוויי צעירים, שעברו אודישנים מיוחדים.

ובכל זאת, היה לך כסף ביד, איך ניהלת אותו?

"השקענו כל הזמן גם בטווח הקצר וגם בטווח בארוך. בטווח הקצר, דאגנו להישאר כל הזמן בעין הציבורית, ולייצר אטרקציות ויחסי ציבור כדי לשמר את הביקוש. במקביל, פעלנו למצוא ולהכשיר כוח אדם איכותי, שיבטיח המשך פעילות יציב לאורך זמן".

ללאו־לביא ברור ש־StorahTelling ימשיך לצמוח, בין השאר מכיוון שהארגון מתכנן כניסה אגרסיבית לשוק חדש: שוק הבר/בת מצווה. גם הפרויקט הזה זכה לשם מחוכם - Raising The Bar, שמסגיר את מטרתו: לשפר את המוצר שמקבלים בני ה־12 וה־13 עם הגעתם לגיל מצוות. המוטיבציה מאחורי הפרויקט כפולה: "מבחינה רוחנית ותרבותית זו הבעיה מספר אחת של החברה היהודית האמריקנית, ומבחינה פיננסית ושיווקית יש פה שוק ענק, ובעיה כספית אדירה לבתי הכנסת".

הבעיה הכספית נובעת מהקשר ההדוק בין טקס בר או בת המצווה למבנה הכלכלי של בתי הכנסת בארצות הברית. רוב ההכנסות מגיעות מתשלום דמי החבר של המשפחות שחברות בקהילה. אלא שאלה בדרך כלל מצטרפות לפני בר/בת המצווה, ועוזבות את בית הכנסת מיד לאחר מכן. לדברי לאו־לביא, בתי הכנסת מודאגים מאובדן ההכנסה הזה, ומביעים עניין בדרכים שימנעו את "בריחת הלקוחות". זו כמובן זירת פעולה אידיאלית ל־StorahTelling. "בשבוע שעבר קיבלנו השקעה של 35 אלף דולר, כדי לשכור מנהל תוכניות לנושא הספציפי הזה. אני מקווה לגייס מימון נוסף, של 35 אלף דולר, שיאפשר לשכור מישהו שיעשה את זה במשרה מלאה".

רוב הפעילות והכסף של שוק הבר/בת מצווה נמצאים מחוץ לבתי הכנסת. לדברי לאו־לביא, יותר מ־60% מהמשפחות לא טורחות להצטרף לבית הכנסת לצורך ההכשרה לטקס. "אם משפחת כהן מניו ג'רזי רוצה לעשות בר או בת מצווה, אבל היא לא שייכת לבית כנסת, אז היא הולכת ל'שוק שחור' של אנשים שמבינים מספיק יהדות, והם מכשירים לבר מצווה באופן פרטי", הוא מסביר. "זה פרוץ לגמרי. אין שום דרך לדעת שהאיש ששכרתם ללמד את הבן או הבת הוא רציני. ברוב המקרים זה מוביל למוצר לא מוצלח. אנחנו מתחילים לבדוק את האפשרות שאנחנו, בשיתוף עם ארגונים אחרים, נכשיר מכינים, ונקבע תו תקן שיבטיח עניין ואיכות".

האוכלוסייה הזו היא היעד העיקרי של פרויקט הבר/בת מצווה. לא רק כיעד לחינוך יהודי מתקדם, אלא גם כמקור להכנסות. "המשפחות הללו מוציאות אלפי דולרים על מסיבות ענק בלי שום ערך. אותנו מעניין שבמקום להשקיע במסיבה, הכסף יושקע בטקס קריאת התורה עצמו, שאותו נהפוך לחוויה משמעותית", מוסיף לאו.

עוד שוק שלאו־לביא מקווה להיכנס אליו הוא השוק הישראלי. לדבריו, "אחרי הרבה שנות אנטי, מגלה הציבור בישראל שיש חלופות למונופול האורתודוקסי. אנחנו בודקים איך להכשיר ישראלים להשתמש בטכניקות שלנו, ונשמח לסיוע כלכלי". למעוניינים: ב־15 בדצמבר יעשה עמיחי StorahTelling בקהילת קול הנשמה בירושלים. וב־29 בדצמבר ב"בית תפילה ישראלי" בתל אביב.

חזון: יהדות ירוקה על אופניים

נייג'ל סווג', בן 44, הקים ארגון ללא מטרות רווח שדואג לאיכות הסביבה ולחוות אורגניות

אנשים רבים מגיעים לירושלים ומגלים את התורה. "אני הגעתי לירושלים וגיליתי את כדור הארץ". כך מתאר נייג'ל סווג' את החוויה שהובילה להקמת הארגון הסביבתי היהודי חזון. הוא גדל במנצ'סטר, אנגליה, ולאחר שסיים את התואר הראשון עבד בלונדון כמנהל השקעות. באמצע שנות ה־90 הוא לקח שנת חופשה כדי ללמוד בישיבה הליברלית פרדס בירושלים. בתום השנה הוא ביטל את הטיסה חזרה ללונדון, ונשאר בישראל.

הגילוי של כדור הארץ קרה כשחבר הזמין את נייג'ל ל"מסע מים לים" (מחוף אכזיב לכינרת). "מצאתי את עצמי במדרחוב בירושלים, בגשם שוטף, עם כל הציוד, וחשבתי לעצמי, 'עשיתי טעות נוראית'", הוא משחזר בשיחה ב־GA. "אבל בסופו של דבר אהבתי את זה, והתחברתי לדור של פעילי איכות הסביבה בישראל".

בשנת 2000, כשהמחשבות שלו על יהדות וסביבה הבשילו לכדי רעיון, הוא נסע לניו יורק והקים שם את חזון, ארגון ללא מטרות רווח שבראשו הוא עומד עד היום. "המשימה של חזון היא ליצור קהילה יהודית בריאה ובת־קיימא יותר, כצעד לקראת עולם בריא ובר־קיימא יותר לכולם", הוא מדקלם את החזון של חזון, ומיד מפרש: "זה יכול להיות באמצעות רכיבה על אופניים, או באמצעות האוכל שאתה אוכל, אבל גם באמצעות טיפוח הבריאות והקיימות של היחסים בין ישראל לתפוצות".

האירוע הראשון שארגן היה מסע אופניים "יהודי סביבתי" בארצות הברית. ב־2001 החל לארגן מסעות אופניים בניו יורק, ומאז 2003 מארגן חזון מסעות אופניים בישראל, בשיתוף מכון הערבה ללימודי הסביבה. ב־2004 התווסף נדבך משמעותי לפעילות הארגון, כשנחנך פרויקט "ט*ב הארץ", שבמסגרתו מוקמות שותפויות בין קהילות יהודיות לחוות אורגניות.

את המימון הראשוני להקמת הארגון קיבל סווג' מקרן פרטית, The Nash Family Foundation. לדבריו, הארגון קם בזכות המימון הזה, אבל הוא לא היה קיים כיום בלי העזרה מ"ביכורים", החממה שמלווה יוזמות יהודיות (ראו מסגרת). השנה עמד התקציב השנתי של הארגון על 1.3 מיליון דולר. 40%-50% מההכנסות מגיעים ממסעות האופניים. כ־5% מרשת שותפויות המזון האורגני. כ־10% מגיעים מתרומות של חברי הוועד המנהל, והשאר מקרנות יהודיות ציבוריות ופרטיות. ב־2008 צפוי התקציב לגדול ל־1.8 מיליון דולר. "אנחנו צומחים בשיעור של 30%־40% בשנה", אומר סווג'.

מהו היתרון התחרותי של חזון?

"לעומת ארגונים סביבתיים אחרים, כולל ארגונים יהודיים, שמנסים לכסות את כל התחומים ועושים קצת מכל דבר, אנחנו בחרנו להתמקד בשני דברים: מסעות אופניים ופעילויות בטבע, ומזון. אלה שני תחומים שיזמנו ופיתחנו, והיום יש לנו מוניטין בהם וידע רב שנצבר".

ובשני התחומים האלה חזון בהחלט מצליחים. במסע האופניים הראשון בניו יורק, ב־2000, השתתפו ארבעים איש. ב־2006 רכבו 240 משתתפים, וההערכה היא שבשנה הבאה יגיע מספר המשתתפים ל־400. גידול דומה נרשם במספר המשתתפים במסע האופניים בישראל - מ־38 במסע הראשון ב־2003 ל־170 השנה (שקבע את המסע כשני בגודלו בישראל). בשנה הבאה יוכפל מספר המשתתפים בפעילויות בישראל, לכ־300.

בנוסף על דמי ההרשמה, נדרשים המשתתפים במסע בישראל לגייס תרומות בהיקף 3,000 דולר. בשנה שעברה הם השיגו תרומות מ־7,000 גורמים. 75% מההכנסות נשארים בישראל, ומועברים למכון הערבה, ורק רבע מגיע לחזון. בניו יורק המבנה הפוך: שני שלישים מההכנסות מועברים לחזון, והשאר נתרם לגופים אחרים.

צמיחה מתמדת קיימת גם בתחום המזון. ב־2004 נחנכה התוכנית "ט*ב הארץ", שכוללת שיתוף פעולה ראשון בין קהילה יהודית לחווה. השנה נחנכה השותפות ה־18. "המודל הוא לחבר בין בית כנסת או מרכז קהילתי לחווה אורגנית, כשהמשפחות מתחייבות לקנות מהחקלאים".

בשבוע שעבר, כשחיפשו בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" זווית ייחודית לסיקור חג ההודיה, שמצוין באכילת תרנגול הודו, הם מצאו את חזון. העיתון הקדיש כתבה נרחבת ל"קו־אופ לבשר הכשר והמוסרי" שמקים הארגון ושיאפשר לרכוש בשר כשר שגדל בתנאים הומניים.

כמה אתם משקיעים בשיווק?

"אין לנו כמעט שיווק. אני משער שהסיבה שאנחנו מצליחים היא שאנחנו נוגעים כנראה בכמה דברים שמאוד חשובים לאנשים במדינה הזו. יש הרבה יהודים שרוצים להיות בריאים יותר, שאכפת להם מהסביבה, ושרוצים לחולל שינוי - ואנחנו מציעים להם את זה".

"כולם מוזמנים לפעילויות שלנו בארץ. יש טיול בגליל במארס, ורכיבות אופניים בארץ במאי ובנובמבר. הפרטים ב־www.hazon.org". ¿

g@globes.co.il