הנקראות ביותר

מדברים אל הקירות

אמנות הגרפיטי - עולם שלם שמבעבע מחוץ לכתלים הממוסדים של הגלריות והמוזיאונים - חיה ובועטת מאי פעם. בימים שבהם הופכת האמנות למניה חמה בשוק ההון, מייצגים אמני הרחוב, חלקם מוכרים ובעלי שם, חזרה לערכים קולקטיביים ולמסרים חתרניים. מה אומרות הכתובות החדשות שעל הקיר?

"מוות לאמנות העכשווית" זעקו הקירות הסמוכים לגלריות לאמנות, המתרבות כארנבות, בעיר הקטנה הנושקת לים - תל אביב. ואנחנו, שהתרגלנו להבטחות ש"בקרוב תגיע רחוק", ולאמירות הפוליטיות "יהודים לא מגרשים יהודים", "די לכיבוש" ואחרות, הופתענו למראה הצהרה שמחייבת בדיקה מחודשת של עמדותינו. פתאום כל הבעיות הביטחוניות והחברתיות מרכינות ראש לנוכח השאלה הנצחית מה זו אמנות, האם אמנות היא עכשווית או שמא על-זמנית, ומי קובע מה היא - בעלי הגלריות? מבקרי התרבות? או אולי הציבור?

למותר לציין שחלק מבעלי הגלריות לא התפעמו במיוחד מההתרסה נגד מקור פרנסתם, ומיהרו למחוק את הכתובת המגונה. במקומות אחרים בוצע טיהור בידי פקחי העירייה. כי העיר אמנם בלי קונספציה, טיח נופל, תריס מתייפח, אבל הקירות חייבים לשמור על לובנם הבתולי למען שלום הציבור.

אבל הכתובת על הקיר צצה שוב ושוב בעקשנות אין קץ, ומעלה לדיון ציבורי את השאלה האם אפשר להגדיר גרפיטי כאמנות או אולי בכלל זה ונדליזם ופגיעה ברכוש הפרטי והציבורי? והכול קורה על רקע העידן הפוסט-מודרניסטי שלנו, שכל-כך מתעסק בעצמו ובמרכז הטבור הפרטי שלו. עידן שבו ההבדלים בין טוב לרע ובין נמוך לגבוה מיטשטשים והולכים, וגבולותיה של מה שמכונה - "יצירה" מתרחבים עד לאין סוף.

כך או כך, על רקע חיבור האמנות לשוק ההון, ובמקביל לעליות שערי בורסת האמנות, מתרחשת על הקירות וברחובות מחוץ לכותלי הגלריות, עשייה אמנותית מתריסה, מרדנית ומרתקת.

"העיר בשבילי היא דף לבן. לוח ריק"

האמנות הממוסדת נעשית על בד או על נייר והיא ממוסגרת ותלויה לתצוגה בגלריה או בבתי האספנים. כאן החתימה על התמונה היא חזות הכול, והיא זו שמעניקה את הערך (הכספי והאמנותי) ליצירה. אצל "מוות לאמנות העכשווית" הגלריה היא החלל העירוני, ומשטח העבודה הוא קירות הבתים. אני יושבת איתו בשדרה בשכונת פלורנטין בת"א. סביבנו שכבות של ציורים על שכבות של כרזות פרסום קרועות ומקושקשות ועליהן משיכות הצבע של פקחי העירייה שגם הם הפכו מבלי ידיעתם לחלק מהעשייה האמנותית. אני שואלת אותו האם זה לא מפריע לו שהעבודה שלו כל-כך בת חלוף, שכל חייה מתקיימים בזמן הקצר בין רגע היצירה עד לבוא הפקחים: "אני רואה במחיקות של העירייה גרפיטי מעולה. אלו ריבועים, ריבועים, שכל שכבה שלהם בגוון שונה. וככה, זו בעצם יצירה בפני עצמה. אני חושב שזה מאוד יפה שמישהו עושה גרפיטי בלי לדעת שזה גרפיטי. שהוא בעצם יוצר בלי לדעת שהוא יוצר".

אנו מסתכלים על העוברים ושבים שעוצרים ומתעכבים ליד כל תמונה וליד כל גרפיטי ומתעמקים בהם בשתיקה ובכובד ראש כיאה למבקרים בתערוכה.

"יש משהו מאוד משחרר בלעשות גרפיטי. זו אסתטיקה אחרת. אתה לא מחויב לקו", מסביר לי "מוות לאמנות העכשווית" - אמן עם שם ופנים, שמנהל סטודיו, מציג בתערוכות ואף "זכה" לכמה וכמה ביקורות שנכתבו עליו. אבל הוא גם מייצר אמנות רחוב שרק מעטים יודעים שהיא שלו. "יש בזה המון אדרנלין", הוא מסביר את המשיכה לרחוב. "זה מריץ מחשבות. אתה בא. עושה. הולך. מכה ונח".

דמות העיט, שתהליך יצירתו מוצג כאן, (הביצוע לקח בדיוק 5 דקות) היא, למעשה, חלק מזוג. זכר ונקבה הוא ברא אותם כסקיצות אצלו בסטודיו. כרגע קיים רק העיט ורק עותק אחד שהוא בעצם האורגינל, על קיר חניון בדרום העיר. "מוות לאמנות העכשווית" מתכנן להעלות את בת זוגו (של העיט) האיילה, במקום אחר, בזמן הקרוב.

הקולקטיב חוזר לתמונה

התבוננות מעמיקה יותר בשכבות הצבע של הגרפיטי מגלה שזו יצירה משותפת. קבוצת אמנים שעובדים כצוות. יש תחושה של חזרה לאידיאלים הישנים, מה שנקרא בשפת הרשת - "שיתוף קבצים". מצד שני, גם בקולקטיב יש תחרותיות. ותחרותיות היא אלמנט חשוב בקרב אמני הגרפיטי, כי אף אחד לא מייצג רק את עצמו וקבוצה נמדדת אל מול קבוצה.

Taya1 שחוקרת את תופעת הגרפיטי, אומרת שחלק מהאמנים המוכרים בחוגים שלהם (חוגי ה-Street Art בישראל) פועלים כקולקטיב. יש את Inspire collective, יש את SMD שהם StyleMustDie ויש אחרים. לקבוצת SMD משתייכים 7 אמנים: Dem1 ,Nesca Know Hope ,Kloz ,Zero Cents ,Teran ו-Klone.

Taya1 שנדבקה בחיידק האהבה לאמנות רחוב, לא יוצאת מהבית ללא מצלמה, והיא מנציחה ללא לאות את היצירות שהיא מגלה. חלקן מוסתרות, חלקן צועקות, על קירות הרחובות הקטנים של דרום העיר. "הכתובת 'מוות לאמנות העכשווית' עוררה בי שאלות שהעליתי על פוסט בבלוג שלי, ואז קיבלתי תגובה ממישהו שאמר שהוא הוא המוות לאמנות! מהשיחה איתו הגעתי ל-Klone ואז גיליתי את Know hope, ואת הקבוצה הירושלמית והחיפאית ומשם הגעתי גם לאמנים מלונדון ומניו-יורק ואין לזה סוף..." והמשפט שלה נקטע. היא נעלמה עם מצלמה שלופה. עינה לטושה וליבה נרגש. בא לשכונה גרפיטי חדש.

בהמשך הרחוב, צמוד לקיר, עומד האיש של Know Hope. איש אילם, גבוה ודק מונצח בחלל האורבני. נשען על מקל ומושיט יד אל הלא ידוע.

בניגוד לחד פעמיות של הדמויות של "מוות לאמנות", ניתן למצוא את האיש של Know Hope במקומות רבים בתל-אביב, על דלתות בחיפה, וגם לירושלים נדד, עד שקרם עור וגידים בפסל שהוצב בביאנלה של הרצליה. "אני לא בוחר לעשות שום דבר חתרני" אומר Know Hope, "אני עושה גרפיטי כי זה הכי משוחרר. זה לא בקונטקסט של תערוכה ולכן לא זקוק לאישורים מרשויות וממבקרים. אבל גם אין לי התנגדות להציג בתערוכות. כשהגרפיטי ברחוב, הוא שובר את הסטיגמה של צופה ונצפה. אתה חושף את היצירה שלך לא לאנשים ספציפיים שבאים במיוחד לתערוכה אלא מאפשר לסביבה להגיב ולא על קיר סטרילי. ככה נוצר דו-שיח, כשהצופה הופך לחלק מהעבודה.

"אני עושה גם גרפיטי, גם מציג בתערוכות וגם הוצאתי ספר ומכרתי אותו. אני אוהב את הארעיות והעבודות שלי מתייחסות כמעט תמיד לזמניות. לדברים שמתחלפים. מצד שני ספר מתקיים יותר זמן ומאפשר להחזיק אותו ביד. יש לו את היכולת להגיע ליותר אנשים".

"מוות לאמנות העכשווית" מעיד שהוא עוסק בעיקר במוות ובבדידות, Know Hope מדבר על הארעיות והזמניות, ו- Klone טוען שהכול בחיים משוחזר ומשוכפל . (וחוזר על האמירה שלו Klone yourself). שני האחרונים משתתפים בתערוכות ומוכרים העתקים של עבודותיהם כפוסטרים, כטי שירטס וכספרים".

לרוץ מהר לפני שייגמר

למרות שרוח הקולקטיב המיוצגת בעבודות הגרפיטי הארעיות מציבה אופציה שרירה ושרירית לקפיטליזם המתגבר, ואמנות הרחוב מתהווה כאלטרנטיבה למתרחש בגלריות, בסופו של יום, גם עבודות הגרפיטי שואפות אל ההכרה של הממסד ואל האפשרויות הכספיות שלו. הגרפיטי, בהקשר זה, נכנס לתוך הגלריות וגם לתוך חללים מסחריים כמו בתי-קפה ואולמות שמחה.

וכמו קיט הרינג שחובק על-ידי הממסד התרבותי ונכנס למרכז הקונצנזוס כשעבודותיו הוצגו במוזיאונים, וכמו ז'אן מישל בסקיאט שהחל את דרכו כאמן רחוב והפך עם הזמן, בעידודו של אנדי וורהול, לאחת הדמויות הבולטות בעולם האמנות הניו-יורקי, ככה Klone, Know Hope ואחרים מציגים את עבודותיהם וגם מוכרים אותן בתערוכות קבוצתיות שנערכות מדי פעם. רק החודש נפתחה תערוכה כזאת בבית קפה ברח' פלורנטין בתל-אביב. והתערוכה מתקיימת בחלל של הקפה, כשחלק מהיצירות הן בעצם ציורי קיר המחליפים את התמונות והפוסטרים המסורתיים.

וכאן עולה השאלה האם אמנות עם אמירה היא תלויית מקום וזמן, ומה קורה לגאולה דרך הביבים כשהיא נתקלת בחיבוקו של הממסד. האם אז היא הופכת לדקורציה בעלת ערכים אסתטיים בלבד?

ובפראפרזה על יעקב שבתאי - כדי לגלות אמנות נועזת ומקורית שבאה מהקרביים ובועטת בבטן הרכה, כל שצריך זה לסרוק בעיניים פקוחות את רחוב אלנבי מכיכר המושבות עד לים, ומיהודה הלוי עד ליפו. אבל יש למהר. אנחנו רגע לפני הכנסת האוצרות האלו לתוך גלריות והפיכתם לרכוש של אספני אמנות ומחפשי השקעות הון. זה רק עניין של זמן עד שגם אמנות הרחוב הנשכנית תימס בחיקו החמים והמלטף של הקונצנזוס.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות