כאן דנזל לותר קינג, וושינגטון

ככה זה כשהולכים לישון עם ראש של סוס. מתעוררים עם גפילטע פיש. רידלי סקוט רצה לעשות את "הסנדק" ונתקע עם "המפוקפק", סרט לא רע כשלעצמו, שהיומרנות כמעט הרגה אותו (והציפיות ממנו, בהתאם, לא השאירו לו סיכוי). הוא נתלה בנואשות מוגזמת באילנות גבוהים מדי (ועוד בחנוכה, ולא בט"ו בשבט), ובהם גם "היו זמנים באמריקה", "פני צלקת" ואפילו "הבלתי משוחדים", וכמו ילד קטן שדורש מהוריו צעצוע, כמעט נוגע ללב באופן שבו כל סצנה וכל פריים זועקים "תנו לי אוסקר! תנו לי אוסקר!". אם יהיו למצביעי האקדמיה ההוליוודית קצת שכל ויושר פנימי, גם בשנה שאינה משופעת ביצירות מופת, הם יגיבו ב"לא, חמוד, הפעם אין כלום בשבילך".

אם להתחיל בדנזל וושינגטון, שכבר צובר באזז אוסקרי מסוים על הופעתו כפרנק לוקאס, המאפיונר הלא-איטלקי המוביל באמריקה של סוף שנות ה-60-תחילת שנות ה-70, צר לי לבשר שהוא דווקא החוליה החלשה.

וושינגטון, המורגל בתפקידי הטובים, הצודקים ויפי הבלורית והנפש, מתקשה להשתחרר מכבלי הטייפקאסט של עצמו ולשכנע כאדם בעל פתיל קצר, מוסר גמיש ונשמה אפלה.

התנהגותו האלימה של לוקאס ובחירותיו השנויות במחלוקת, אם להתבטא בעדינות יתרה (שימוש במטוסי צבא לצורך העברת כמויות דמיוניות של הירואין טהור, היישר משדות הקטל של מלחמת וייטנאם), מצופות בצדקנות מגומגמת שרק מרדדת ומעקרת עוד יותר את התסריט הבעייתי. או שאתה מניאק מסוכן עם לב בזלת או שאתה רכיכה דובשנית שאוהבת את אמא. או שאתה מאה אחוז חלאה או שאתה מרטין לותר קינג. אי אפשר גם וגם, אבל לוושינגטון עושים הנחות מופלגות שפוגמות באמינות הסרט. הוא מצידו נהנה לשמור על הילת הקדוש שלו, והתוצאה החלבית מזכירה את מה שקוונטין קריספ המנוח אמר עליו פעם: "האיש אפור יותר מאשר שחור". כשאתה כצופה לא משקשק מפחד מפני ראש המאפיה האלטרנטיבית, למה שמישהו אחר יפחד? וכששום רגע בסרט לא מקפיא באמת את דמך (כמו שכל פרק פושר של "הסופרנוס" ידע להקפיא), מותר לתהות לשם מה בעצם התכנסנו כאן.

אכזבה צפויה גם למי שבונה על ועידת פסגה בין וושינגטון וראסל קרואו. וושינגטון כזכור זכה באוסקר על תפקידו ב"יום אימונים מסוכן", וגזל את הפסלון מידיו של קרואו, שהפרס הגיע לו באמת באותה שנה על "נפלאות התבונה". תאמרו לעצמכם, הנה הזדמנות לקרב ענקים חזיתי, נקמה מאוחרת ותיקון היסטורי, אבל השניים, אפעס, נפגשים בקצרה רק לקראת הסוף. אז עפים שם כמה ניצוצות, נכון, אבל עדיין מעט מדי, מאוחר מדי.

קרואו מצליח להבריק בתפקיד כפוי טובה של שוטר יהודי ומוסרי (מדי) שלומד במקביל משפטים. השורה המוצלחת ביותר בסרט שמורה לאישה שפוקדת עליו: "זיין אותי כמו שוטר ולא כמו עורך דין". ייתכן שזו עוד אחת מהבעיות של הסרט - שלא החליט אם הוא שוטר או עורך דין, ובכל מקרה משאיר אותנו עם חצי תאוותנו בידנו.

לימארי נדאל, שחקנית נאה - בקושי בת 30, מלוהקת לתפקיד אהובתו של לוקאס, מלכת היופי של פורטו-ריקו, ילדונת שיופיה אמור לעצור את התנועה ואת הנשימה. עוד מטאפורה לחולשותיו הבסיסיות של הסרט - הוא מבקש מאיתנו להאמין שהסביר הוא מדהים והדהוי והמשומש הוא חדש, נוצץ ומסנוור.

הסרט רחוק מלשעמם, אבל את מה שהוא עושה ב-157 דקות, אין מנוס מלהודות, "חוק וסדר" עושים לא פחות טוב ב-50.