תקועים בזבל

גם אם נמחזר את כל בקבוקי השתייה - זה לא יציל אותנו מטביעה בפסולת

בשבועות הקרובים תחליט הכנסת מה מה יהיה גורל המיחזור בישראל. האם נצטרף למשפחת המדינות המתקדמות, או שנמשיך להיאחז בהישגי האתמול.

בישראל ממחזרים היום רק כ-20% מהאשפה בעוד במדינות האיחוד האירופאי מגיעים לכ-50-60 אחוזי מחזור מכלל האשפה. את ההסבר לפער ניתן למצוא באופן שבו ממחזרים באירופה. שם הבינו כבר בשנות ה-90 שכדי להגיע לאחוזי מיחזור גבוהים יש להתמודד עם הסוגיה באמצעות חוק אריזות, שמאחוריו עומדת גישה הוליסטית הלוקחת בחשבון את הטיפול בכל סוגי החומרים המושלכים לאשפה.

חוק אריזות קובע כי על כל אריזה משלמים היצרנים היטל זעום בסך 2-3 אגורות, המתומחר על פי החומר ממנו עשויות אריזות המוצרים. הסכום הזה מועבר לתאגידי מיחזור שאוספים את האריזות, וממחזרים אותן באמצעות מערכת של פחים נפרדים. המהלך כולו מלווה בפעילות של חינוך והסברה.

בארץ עדיין מנסים למצוא את המטבע מתחת לפנס ודנים בהרחבתו של חוק הפיקדון על בקבוקי משקה, כאילו צעד אנכרוניסטי זה יקדם במשהו את המיחזור. אם יורחב החוק, יסולקו כלובי המיחזור מהרחובות, והצרכנים יצטרכו לאגור את בקבוקי השתייה בביתם ולקחת אותם לרשתות השיווק כדי להזדכות בדמי הפיקדון.

ובכן, גם לאלו שסבורים בטעות כי חוק הפיקדון יועיל לנושא המיחזור, כדאי לדעת שבקבוקי המשקה תופסים בסך הכל 6% מנפח האשפה. כלומר גם אם באמצעות חוק פיקדון נגיע ל-100% איסוף של הבקבוקים, אנחנו נשאר תקועים בזבל, קרי - עדיין ללא פתרון ראוי לבעיית המיחזור בכללותה.

במדינות המפותחות היום דווקא מבטלים את חוקי הפיקדון (באירופה נותרו חוקים כאלו רק ב-4 מתוך 27 מדינות האיחוד) כי הוכח שהם לא יעילים ויקרים לצרכנים. העלות של חוק אריזות היא בערך 11 שקל לשנה לאדם שתממן את עיבוד כל נפח האשפה. העלות של הרחבת חוק הפיקדון תהיה בין 30-40 שקל לשנה לאדם (בחישוב לפיקדון של 25 אגורות) וזאת מבלי לקחת בחשבון את הטרחה והטרדה שתיגרם לצרכנים.

כשמנסים להבין את מצעד האיוולת הזה רואים שיש הגיון בשיגעון, אבל זה הגיון עקום ולא כלכלי: מקדמי החוק מודים שהם מעוניינים בחקיקה כדי לנקות את השטחים הפתוחים. אבל אם זאת המטרה, לא עדיף לבדוק כמה יעלה לנקות את כל מדינת ישראל לא רק מהבקבוקים, אלא גם משקיות הניילון, מאריזות החטיפים מהניירות, מכל הלכלוך? באומדן זהיר ביותר עולה כי ניקיון כל השטחים הפתוחים יעלה כ-15 מליון שקל, אז לשם מה לטרטר את הציבור ולגבות ממנו 250 מיליון שקל בשנה כמס שתייה?

הטיעון השני של תומכי החוק הוא שהציבור הישראלי לא ימחזר אם לא תרחף עליו חרב של ענישה כלכלית. הטענה הזאת הופרכה בחודש שעבר עם עלייתו של קמפיין פרסומי לעידוד המיחזור בטלוויזיה ברדיו ובאינטרנט. בזכות פעילות ההסברה ופריסה רחבה של כלובי המיחזור נמדדה עלייה של 48% בשיעור האיסוף בנובמבר 2007 בהשוואה לנובמבר בשנה שעברה. זאת ההוכחה שהציבור הישראלי כבר בשל למחזר באופן וולונטרי, להפריד בביתו את האשפה, בלי קנסות וטרטורים, בתנאי שניתן לו את התשתיות הנחוצות.

הכותבת היא יו"ר תאגיד המיחזור אל"ה

צרו איתנו קשר *5988