אחריות תאגידית

לז'רגון הפוליטיקלי קורקט חדרו בשנים האחרונות שני מושגים, לכאורה חדשים: אחריות חברתית של תאגיד (corporate social responsibility) וממשל תאגידי (corporate governance). יש הסבורים ששני המושגים מתייחסים לאותה תופעה, או שאחד מהם, ממשל תאגידי, הוא בעצם תת-מרכיב של השני, אחריות חברתית. להשקפתי, מדובר בשני מושגים הנשענים על מסורת ועל תפיסת עולם שונה לגמרי.

המושג אחריות חברתית של תאגיד בוחן את האופן שבו מתייחס התאגיד לקהילייה או לסביבה שבה הוא פועל. לעיתים זו הסביבה הקרובה ולעיתים זו התייחסות לכפר הגלובלי. כך למשל, נושאי הדגל של האחריות החברתית בארצות הברית נאבקו נגד חברת נייקי על שהיא מעסיקה ילדים במדינות עניות בתנאי עבודה מחפירים.

לעומת זאת, המושג ממשל תאגידי בוחן את האופן שבו התאגיד מאורגן כך שהוא ישרת את מטרותיו הוא בדרך היעילה ביותר. ממשל תאגידי ראוי נתפס - באופן מיוחד - כממשל המפקח ביעילות על מנהלי ועובדי התאגיד כדי שהם ישרתו את האינטרס של בעלי המניות.

לכאורה, נראה שזה הבדל קל ערך, ויהיו מי שיאמרו שההבדל הוא סמנטי בלבד. אך לדעתי בבסיס המונחים האלה - אחריות חברתית לעומת ממשל תאגידי - עומד ויכוח אידיאולוגי בין שתי תפיסות עולם: בין אלו הסבורים שלחברה מסחרית תפקידים חברתיים רחבים, לבין אלו הסבורים שהתכלית של החברה היא מקסום רווחיה ורווחי בעלי המניות שלה.

אמנם המושגים הללו חדרו לז'רגון המודרני רק בשנים האחרונות, אך הוויכוח בין שתי תפיסות עולם אלו הוא עתיק יומין. מקרה מפורסם שבו עמד נושא זה על הפרק היה התביעה שהגישו האחים דודג' נגד הנרי פורד לפני כ-90 שנה. לאחר תקופה ארוכה שבה הפיקה חברת פורד רווחים עצומים וחילקה אותם לבעלי המניות שלה כדיבידנד, החליט הנרי פורד, שהיה מנכ"ל החברה ובעל השליטה שלה, לאמץ מדיניות חדשה, "פילנתרופית" כהגדרתו, לטובת העם האמריקני. במקום לחלק את רווחי החברה לבעלי המניות, הוא החליט להשקיע אותם בהקמת מפעלים באזורים מוכי אבטלה בארצות הברית ובהוזלת המכונית, תחת הסיסמה "מכונית לכל פועל".

האחים דודג', אשר היו בעלי מניות המיעוט בחברת פורד, התנגדו למהלך של פורד, ובית המשפט פסק לטובתם. הנימוק המרכזי של בית המשפט היה, שתפקיד החברה הוא למקסם את הרווחים של בעלי המניות שלה. אם מעוניין פורד לעסוק בפילנתרופיה, הוא רשאי לעשות כן, אבל בכספו הוא. כלומר, החברה תחלק את רווחיה לבעלי המניות כדיבידנד, וכל בעל מניות יחליט לגבי כספו הוא, אם הוא מעוניין לתרום אותו למטרות פילנתרופיות או להשקיעו בפעילות מסחרית או "נהנתנית".

למעשה, בית המשפט האמריקני ראה בפעילות הפילנתרופית של פורד מעין בזיזה של נכסי התאגיד. לגישתו, הפעילות נועדה להאדרת שמו, ולקידום מטרותיו הפוליטיות האישיות, וזאת על חשבון בעלי מניות המיעוט.

בתי המשפט בארץ אימצו גישה דומה. בפסק-הדין גליקמן נ' ברקאי קבע בית המשפט העליון כי בעלי השליטה עושקים את המיעוט בכך שאינם מחלקים את רווחי החברה כדיבידנד, ובמקום זאת הם מבזבזים את רווחיה על פעילויות בלתי יצרניות (שאחת מהן היא תרומה לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית).

מכאן, שעבור מי שסבור כי המטרה היחידה של החברה היא מקסום רווחיה ורווחי בעלי המניות שלה, הממשל התאגידי האופטימלי הוא זה שיגשים מטרה זו בלבד. לפי גישה זו, המעשה הפילנתרופי הוא נאצל כשעושים אותו בעלי המניות, אך עשייתו על-ידי התאגיד מהווה עושק של בעלי המניות. לכן, לפי האוחזים בעמדה זו, ממשל תאגידי נאות אינו קשור לנושא האחריות החברתית. אדרבא, קיים כמעט קשר הפוך בין השניים.

על אף שהפערים האידיאולוגיים הללו נראים כעמוקים ממש, בפרקטיקה ההבדל קטן מכפי שנדמה. סעיף 11 לחוק החברות קובע כי במסגרת השיקולים של השאת רווחי החברה, רשאית החברה, ולטעמי היא חייבת, לשקול גם את האינטרסים של נושיה, עובדיה והציבור הרחב. כלומר, אמנם תכלית החברה המסחרית היא למקסם את רווחיה ואת רווחי בעלי מניותיה, אך אין בכך כדי לומר שהממשל התאגידי צריך לפעול כך שיתעלם מזכויות העובדים או מבעיות של איכות הסביבה.

להפך, פגיעה בזכויות העובדים או התעלמות מזיהומים שיוצרת החברה, עלולות לייצר תביעות נגד החברה ולפגוע קשות ברווחיותה. כך למשל, גם אם עד שנות השמונים לא היו מגבלות על הפצת סיגריות, יצרניות הסיגריות, על מנת להשיא את ריווחיהן, חייבות היו לקחת בחשבון את הסיכון שבעתיד הם ייתבעו על הסיכונים הבריאותיים שהן יצרו, וממשל תאגידי ראוי צריך להיות ערוך לאתר סיכונים כאלו ולמונעם. לכן, הממשל התאגידי חייב להיות מתוכנן באופן שהחברה תישמר מפני פגיעות וזיהומים כאלו, אשר בטווח הארוך עלולים לפגוע בריווחיות החברה. כמו כן, מותר לחברה לתרום לפעילות פילנתרופית, אם פעילות זו תיטיב את המוניטין שלה, כך שבסופו של דבר היא גם תשפר את רווחיותה.

גם במקרה של הנרי פורד, יש הטוענים שה"קייז" הוכרע על סמנטיקה. פורד יכול היה לזכות במשפט אילו נמנע מהצהרה, שמטרתו היא לתרום לעם או לפועל האמריקני, ומסביר את השינוי במדיניות שנבע משיקולים עסקיים גרידא. למעשה, יש מי שמתארים את המאבק בין פורד לדודג' באופן שונה לגמרי.

לפי ה"נרטיב" החלופי, פעילותו ה"פילנתרופית" כביכול של פורד לא נועדה להיטיב עם העם והפועלים, אלא דווקא לשמר את מעמדה המונופוליסטי של פורד. לכן בטווח ארוך מדיניות זו הייתה משרתת את האינטרס של פורד, ופוגעת בפועל האמריקני. לפי גישה זו, הקמת מפעלים באזורים מוכי אבטלה נועדה למנוע הקמה של מפעלים דומים על-ידי מתחרים, וההוזלה של המכוניות היוותה למעשה מדיניות טורפנית האופיינית למונופול השואף לדכא כניסה של מתחרים קטנים לשוק.

הנרטיב החלופי מתבהר והופך למעניין עוד יותר כאשר מתבוננים בפעילותם של התובעים, האחים דודג'. האחים דודג' היו אמנם בעלי מניות המיעוט בחברת פורד, אך במקביל הם היו גם ספקים של פורד, ואיימו לפתח פעילות המתחרה בפורד. כלומר, על-פי הנרטיב החלופי, מנקודת המבט של מקסום רווחי התאגיד, דווקא האחים דודג' היו אלו שחתרו תחת תכלית זו. עובדה זו מסבירה גם מדוע רצה הנרי פורד להימנע מחלוקת דיבידנד - היא הייתה מממנת את הפעילות המתחרה של דודג' ופוגעת בפורד.

על-פי ה"נרטיב" החלופי, הנרי פורד לא היה פילנתרופ, אלא הוא דווקא פעל בקנאות לטובת חברת פורד. מסיבות פוליטיות (והיו לו שאיפות פוליטיות) הוא העדיף לכנות את פעילותו "פילנתרופיה", אבל למען האמת הוא ניסה ככל יכולתו לשמר את השליטה של פורד בשוק ולדכא כל פעילות מתחרה.

מכאן נובעות שתי מסקנות חשובות: ראשית, למרות ההבדלים האידיאולוגיים בין נושאי הדגל של האחריות החברתית לבין אלו הנושאים את דגל הממשל התאגידי, האחריות המשפטית של התאגיד והאינטרס שלו בשמירת המוניטין שלו, לעיתים קרובות מביאים את נושאי הדגלים הללו למסקנות דומות בפרקטיקה. ושנית, הקורא האינטליגנטי יבחן את התאגיד ומנהליו על-פי מעשיהם ולא על-פי הדגלים המתנוססים מעל הצהרותיהם.

* הכותב הוא מנהל מרכז פישר לממשל תאגידי ורגולציה של שוק ההון, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל-אביב.