דם חדש למקבת

סלאח בכרי, שמגלם את מקבת בהצגה חדשה שעולה בקרוב בתיאטרון תמונע, מפחד משיגעון, אך הבמאית לילך דקל אבנרי מפחדת יותר מהטירוף של המציאות הישראלית > רותי זוארץ פגשה אותם בחזרה ושמעה מהם על ההתמודדות עם המחזה העקוב מדם

"שייקספיר כתב מקבת שמתאים לשחקן בן 40, אני רק בן 31", מושך בכתפיו הצנומות סלאח בכרי (בנו של מוחמד בכרי) לאחר תום הראן של ההצגה החדשה, "מקבת", שתעלה מתחילת השבוע הבא בתיאטרון "תמונע" בת"א. בכרי נראה כמי שעדיין מחפש אחר גרעין זהותו של מקבת - האיש שאשתו הניעה אותו לרצוח את המלך, מה שהביא למעגל דמים של רציחות, גם שלו עצמו. "השאפתנות הרסה אותו והביאה אותו לשיגעון", שוטח בכרי את פרשנותו לדמות. "רק מי שנגע בשיגעון יכול לשחק אותו. אני מתרחק מזה כמו מאש. אחרת הייתי לוקח איזה טריפ או משהו".

" היה לך ניסיון אישי עם אדם שהשתגע?

"כן, דוד שלי. הוא השתגע לא בגלל איזה משבר או אירוע מכונן, אלא פשוט מתוך התפרצות של הדחקות על גבי הדחקות. על כן אני משתדל כל הזמן לפתוח, לדבר, לשחק, במקום לשמור דברים סגורים בבטן. חוץ מזה, אני אוהב את שייקספיר, את השפה שלו. אני מרגיש שזה טבעי לי לשחק אותו".

"מקבת", מחזה עקוב מדם, ממחיש את הסכנות הטמונות בחתירה להשגת כוח ועוצמה. הכול מתחיל כאשר מקבת ובנקו, גנרלים בצבא דנקן מלך סקוטלנד, חוזרים משדה הקרב ופוגשים בדרכם שלוש מכשפות. המכשפות מנבאות שמקבת יהיה שליט גלמיס, שליט קודור ומלך סקוטלנד. לאחר שהנבואה הראשונה מתגשמת, מקבת מקבל "תיאבון" להגיע למלוכה בהקדם. הוא כותב לאשתו על הנבואות, והיא משכנעת אותו לרצוח את המלך דנקן, שמגיע ללון בטירתם. רצח המלך הוא הראשון בשרשרת של רציחות שמבצעים מקבת ומתנקשים מטעמו. מקבת, החושש לכיסאו, רוצח בין היתר את חבריו הטובים, וגם את רעייתו וילדיו של מקדף - האיש שהמכשפות מנבאות שיהפוך למלך סקוטלנד אחריו.

ליידי מקבת חשה אשמה ודעתה מתערערת. בשלב מסוים היא נמצאת מתה, וההנחה היא שהיא התאבדה. מקבת זוכה לסוף טראגי מדמם משל עצמו, כאשר מקדף עורף את ראשו.

מקבת נחשב אומנם למחזה פופולרי, אך רבים משחקני התיאטרון מתייחסים אליו כאל מחזה מקולל, ומכנים אותו "המחזה הסקוטי", כאשר מקבת ואשתו מכונים "מייקרס". זאת, היות שאמונה טפלה גורסת שאם שמו האמיתי של המחזה ייאמר באולם תיאטרון, ההפקה תיכשל וייתכן שגם חלק מאנשי הצוות ייפגעו.

כך או כך, לא נראה שאנשי תמונע חוששים. למחזה, שתרגם מאיר ויזלטיר, לוהקו סלאח בכרי לתפקיד מקבת ואיריס ארז לתפקיד ליידי מקבת. לצידם ישחקו גם לני שחף-בנאי, שרה כהן-סיבוני, קרני פוסטל ואברום הורביץ.

"בחרתי בסלאח כי הוא שחקן שיש לו בגרות נפשית, והוא יכול להכיל את העומקים", אומרת הבמאית לילך דקל-אבנרי שהגיעה לבימוי של מקבת לאחר שביימה את "דג בבטן" בתיאטרון תמונע. "אני אוהבת איך שהטקסט יוצא לו מהפה, את הפיזיות שלו. את החיבור בינו לבין ליידי מקבת שמדיחה אותו למעשה הרצח של מלכו, ושמביאה לו את המלוכה".

ירח אדום

את מקור הרוע - ליידי מקבת, מגלמת איריס ארז שגם היא ניסתה לפצח את הדמות באופן כמה שפחות סטריאוטופי. "ניסיתי להראות שליידי מקבת היא לא רק אישה שאפתנית ואכזרית. אני לא חושבת ששיקספיר ראה את זה ככה. ניסיתי להבין ממה היא מונעת ולהציג את המורכבות שבכל זאת קיימת בה. הטראגיות בדמותה נובעת מכך שהיא מנסה להיות משהו שהיא לא. היא מנסה להיות אכזרית וקרה כקרח, חסרת תחושות ורגש כלשהו כלפי הנרצח אבל בסופו של דבר היא לא עומדת בזה ולכן מתפרץ ממנה הטירוף".

" איך הבאת את זה לידי ביטוי על הבמה?

"אני חושבת שעצם הבחירה בי לגלם את ליידי מקבת היא כבר לא סטראוטיפית, כי יש בי משהו רך. בחזות שלי יש משהו לא אכזרי וגם בי. הקושי שלי היה למצוא את החוזק שלה. לא שאני בן אדם חלש, אבל לקח לי זמן למצוא את העוצמה שיש בה ואת הכיוון שהיא חותרת אליו".

הבמאית דקל-אבנרי הסבה את המחזה עמוס ההרס והחורבן שמתרחש בסקוטלנד אל ליבת המציאות הישראלית.

"אנחנו חיים במדינה שהמוות הוא דייר קבוע בה", היא אומרת. "לכן, אי אפשר שלא להתעסק בזה. לפני שלוש שנים התגלה לי שאני בהריון ושיש לי בן, ובאינסטינקט אמרתי לבעלי 'הוא לא יעשה צבא'. למרות שבמחזה שייקספיר אומר שליידי מקבת מתאבדת ולא מציין מדוע, האינטרפרטציה שלי היא שהליידי מתאבדת כי היא לא יכולה לשאת את מעגל הדמים וההרס, ואת האימה ממנו. לכן גם מי שמייצגת את התפקיד המסורתי של המקהלה היא אישה אחת (פוסטל ר.ז) שיושבת בצד הבמה, שרה על אומללות המלחמה והאבדון ומספרת שהיא שלא רוצה להוליד ילדים".

" תוצאות המלחמה חדרו גם למעגל הקרוב שלך?

"לא. אומנם הייתי קצינה בצה"ל, אבל לא נלחמתי בשטח וגם לא הייתי בפיגוע. אבל לכל מי שחי במדינה הזאת יש נגיעה אישית עם המלחמה. את פותחת טלוויזיה ורואה רק מוות, בין אם זה בצבא או בין אם אלה בעלים שרוצחים את נשותיהם. המדינה הזאת אדומה לגמרי. אין יום בלי פיגוע. יש כאלה שמפתחים שריון, אני לא פיתחתי כזה. קשה לי לראות חדשות ולאכול ארוחת ערב. ככל שאני מכונסת באולם התיאטרון אני לא יכולה להתעלם ממה שקורה בחוץ. כשנולד בני חושיי התחדדו כי אתה יודע לאן הוא גדל, ומה מחכה לו עוד 16 שנה, והזמן עובר מהר".

" הפרשנות הבימתית שלך למחזה כוללת הרבה אלמנטים מודרניסטיים.

"נכון. רציתי לראות ולעשות שייקספיר של שנות ה-2000. לכן למשל שילבתי את הטלוויזיה שאמורה בסוף ההצגה לעבור לקידמת הבמה ולהראות את הרגע האחרון של מקבת לפני מותו שבו הוא אומר את מילותיו האחרונות. גם קטעי הסאונד והווידיאו באים להמחיש את האימה הפנימית שמחלחלת בבני האדם, כמו הלונה שהיא המוטיב הוויזואלי המרכזי שתופס את הבמה שכולה מרוחה בדם".