הנקראות ביותר

השקר שנשאר

אנשים נורמטיביים לגמרי מתעוררים בוקר בהיר אחד לסיוט, כשהם נחשדים לשווא באונס, באלימות או במעשים מגונים. בתום מסכת השפלות הם מצליחים לטהר את שמם, אבל הכתם לעולם נשאר. מה עולה בגורל הנשים שבודות את עלילות השווא? מצוין, לא מתלוננות. המשטרה מעדיפה לא לחקור אותן, והפרקליטות מתנערת מכתבי אישום. מטריד > איתי רום

פני מעט יותר מחמש שנים, כששימשה ראש מדור במפקדת קצין תחזוקה ראשי, התלוננה ס' ת', קצינה במצ"ח, כי מפקדה הישיר, סגן־אלוף אלי בוחבוט, אנס אותה באכזריות. הפרשה, שלוותה בשלל ראיונות שהעניקה הקצינה לעיתונות ולטלוויזיה, הסתיימה בספטמבר 2006 בזיכויו המוחלט של בוחבוט. לצד הזיכוי וחלוקת סופרלטיבים לאמינותו של הנאשם, לא חסך בית המשפט באמירות קשות על המתלוננת. עדותה, נקבע, התאפיינה ב"חצאי אמיתות"; על גרסתה הוטל "צל כבד ועננה של חוסר מהימנות"; וטענתה כי חששה מבוחבוט, נפסק, "מופרכת ותלושה מכל מציאות".

בוחבוט מנסה מאז ללקק את הפצעים. לאחר חמש שנות אבטלה ואכילת חסכונות הוא הצליח להשתלב מחדש בשוק העבודה, אולם תזכורות לפרשה עולות כל העת. רק בשבוע שעבר הגיעו שתיים כאלה: ספק שעמו נפגש לא התאפק ושאל אותו אם הוא "אלי בוחבוט המפורסם"; ובמהלך שיחתנו נכנסה למשרדו המזכירה עם בשורה מטרידה על בעיות בתחקיר הביטחוני שהוא עובר כעת, במסגרת העסקים.

לבוחבוט אין ספק באשר למקורן של אותן בעיות. "אנשים יכולים בקלות להתאבד כתוצאה מסיפור כזה", הוא אומר. "אני בן אדם חזק, אבל אי־אפשר למחוק את הצלקת הנפשית שנגרמה לי. הכי מצחיק זה שלפי החוק במדינה, הבחורה שהעלילה עליי מסתובבת בלי הפרעה, אף אחד לא יודע מי היא, והיא יכולה להיות בדרך לעוד קורבן. היא לא נפגעה מהפרשה בשום צורה".

לא רק שס' ת' הוסיפה לקבל יחס של נפגעת אונס בכך שנשמר החיסיון על שמה, מתברר שחודשים לאחר זיכויו של בוחבוט וניצחונו בערעור (יוצג על־ידי עו"ד תמי אולמן), אגף השיקום במשרד הביטחון הוסיף להעביר לחשבונה קצבה חודשית, וכן מימן בעבורה טיפול רפואי, בגין אותו סיפור אונס כביכול, שבתי המשפט מיאנו להאמין לו. המשרד הכיר בס' ת' כנפגעת אונס, וגם הזיכוי המוחלט בשתי ערכאות לא שכנע שם איש להפסיק מיידית לשלם לקצינה אלפי שקלים מכספו של משלם המסים. בוחבוט פנה בעניין למנהל האגף. "שלחתי למשרד הביטחון את כל החומר", הוא מספר, "אבל לא קיבלתי שום התייחסות, התעלמות מוחלטת".

ממשרד הביטחון נמסר כי התשלומים הופסקו באוקטובר 2007. האם בכוונת המשרד לדרוש מהקצינה להחזיר את עשרות אלפי השקלים שקיבלה עד כה? לא ממש. "המשרד לא מתכוון לתבוע מהקצינה החזר רטרואקטיבי", נמסר מהמשרד, "אגף השיקום עקב אחר התנהלות המשפט והערעור, וכשהתקבלה ההחלטה נפתח התיק לבחינה מחודשת. בהסתמך על הכרעת בית הדין ניתנה הוראה לביטול התגמולים וההטבות".

"זה מאוד מוזר", מגיב בוחבוט, "הרי התברר שהיא הוציאה את הכספים מהמדינה במרמה". התלונה שהגיש למשטרה התייחסה גם לעניין זה, ובה נטען כי מדובר בעבירה של קבלת דבר במרמה. ס' ת', מצדה, הגישה לפני כשלושה שבועות בקשת ערעור על החלטת משרד הביטחון לבטל את התשלומים לטובתה.

במשטרה לא מתאמצים

המקרה של בוחבוט הוא רק דוגמה בודדת לאחת התופעות המקוממות במערכת אכיפת החוק בישראל: אי מיצוי דין עם עבריינים המגישים תלונות שקריות למשטרה. לו היה בוחבוט מורשע במעשים שייחסה לו ס' ת', הוא היה מן הסתם נשלח לבית הכלא למאסר ממושך. נגדה, לעומת זאת, איש אינו מוכן אפילו לפתוח בחקירה, זאת חרף קביעותיהם הפסקניות של השופטים בנוגע לאמינותה.

החוק מאפשר לגזור על אדם המורשע במסירת "ידיעות כוזבות" למשטרה עד חמש שנות מאסר, אולם בפועל ממעטת המשטרה לפתוח בחקירות בגין עבירה זו. חקירות שנפתחות נסגרות ברובן המכריע ללא הגשת כתבי אישום, וגם במקרים הנדירים של העמדה לדין והרשעה נוטים בתי המשפט לגזור על העבריינים עבודות שירות לכל היותר. כמה כתבי אישום מוגשים בישראל בגין מסירת תלונות שווא? מדובר במקרים כה בודדים, אומרים בפרקליטות, עד שאין להם אפשרות לפלח את הנתונים מבחינה סטטיסטית.

השנה החולפת הסבה תשומת לב לתופעה בשל מספר פרשיות שזכו לסיקור תקשורתי אינטנסיבי: בעיקר בלטו המקרים של העיתונאי אדם שוב, שנגדו הוגשו תלונות על אונס ומעשה מגונה, ושל השחקן רמי הויברגר, שאישה התלוננה במשטרה כי ביצע בה מעשה מגונה (לא לפני שהתראיינה בהרחבה בתקשורת). בשני המקרים נסגרו התיקים בנימוק של "היעדר אשמה" - רמת ה"זיכוי" המקסימלית מבחינת חשודים שהוחלט שלא להעמידם לדין, שמשמעותה קביעה פוזיטיבית כי לא ביצעו כל עבירה. נגד המתלוננות לעומת זאת, לא ננקטו הליכים כלשהם. לעניינו של הויברגר נמסר ממרחב שפלה של המשטרה כי "לא נמצאה עילה לפתיחת תיק נגד המתלוננת בגין הודעה כוזבת. בתיק הייתה מחלוקת על הפרשנות של המושג הסכמה. בחוויה של המתלוננת, היא לא הסכימה למעשים". לעניין שוב נמסר כי המשטרה "תפעל לפי הנחיות הפרקליטות".

חשוב להדגיש: לא כל סגירת תיק נגד חשוד או זיכוי נאשם בבית המשפט משמעותם כי התלונה שהתניעה את ההליך הייתה תלונת שווא. תיקים רבים נסגרים או מסתיימים בזיכוי מחמת הספק והיעדר ראיות מספיקות, כשבמשטרה ובפרקליטות לא רק שלא סבורים כי מדובר בתלונת שווא אלא אף משוכנעים באשמתו של הנידון. התנהלות הרשויות מתחילה להעלות סימני שאלה כשהמשטרה ממאנת לפתוח בחקירה גם במקרים של זיכוי מוחלט בבית המשפט, או של סגירת תיק בהיעדר אשמה. במקרה של שוב, למשל, צוטטו בתקשורת גורמי משטרה אנונימיים כאומרים שהמשטרה לא תפתח בחקירה בחשד לתלונת שווא, מאחר שהאירועים הרלבנטיים נתונים לפרשנות. שוב, מצדו, שוקל בימים אלה את האפשרות לדרוש פתיחה בחקירה כזו.

"יש קושי רב מבחינה ראייתית להוכיח שמדובר בתלונה כוזבת", אומר עו"ד אלי אברבנאל, פרקליט מחוז ירושלים. "לעתים יש תחושה מאוד ברורה כי אכן מדובר בעלילת שווא, אך לא תמיד ניתן להוכיח זאת ברמת ודאות שמצדיקה הגשת כתב אישום". אברנאל טוען כי "כשהמצב ברור מבחינה ראייתית, דהיינו כשניתן להוכיח תלונה כוזבת, אנחנו מגישים כתבי אישום. אלה מקרים בודדים בשנה".

בדיקת G מעלה כי בפועל המדיניות הסלחנית כלפי תלונות שווא חורגת הרבה מעבר לקשיים החקירתיים האובייקטיביים. במקרים רבים הקושי הראייתי אינו תוצאה של חקירה מאומצת שלא העלתה ממצאים, אלא של חוסר נכונות לבצע חקירה. בוחבוט, למשל, החליט שלא לוותר לקצינה שהתלוננה נגדו, ולהתלונן נגדה במשטרה על מסירת תלונה כוזבת ומתן עדות שקר. הוא הכין תיק עב כרס, איגד בו את כל המסמכים הרלבנטיים, וניגש בלוויית פרקליטו לתחנת מסובים. "ישבנו עם הקצין בתחנה, התווכחנו איתו, אבל שום דבר לא הועיל", הוא מספר. "הוא אמר לנו שהוא לא מתכוון לטפל בזה, ושאף אחד בתחנה לא יסתכל על זה. פתחנו את החוברת של כל החומר, והוא לא עיין בכלום. אחרי חודש התברר שהוא עמד בדברתו, והם אכן לא חקרו את העניין" (פרקליטה של ס' ת', שלומי ציפורי, אישר כי היא לא זומנה לחקירה בעניין; ממשטרת ישראל נמסר בתגובה כי "לפי הנחיית פרקליטות מחוז תל אביב עבר התיק לעיון הפרקליטות הצבאית").

מה היה הנימוק שלהם?

"התשובה הרשמית הייתה 'מחוסר אשמה פלילית', אבל בפועל מה שהוא אמר לנו כשהגשנו את התלונה, זה שאין לו בכלל כוח אדם בשביל לחקור את זה. הוא גם אמר 'תאר לך שכל אחד שיצא זכאי ילך ויתלונן על ההוא שהאשים אותו - זה לא ייגמר אף פעם'".

ומה אתה אומר על ההסבר הזה?

"שזה אידיוטי. ברור שצריך לבדוק כל מקרה לגופו".

המעלילות ממשיכות לעבוד

תיאורטית, גם במשטרה סבורים שיש לבחון כל מקרה לגופו. בכירים המופקדים על הנושא אמרו השבוע ל־G כי במקרים מסוימים, כשמדובר בזיכויים פוזיטיביים המצביעים על חשדות כבדים לתלונת שווא, יש להגיש כתבי אישום נגד המתלוננים. בפועל, נמנעת המערכת מהעמדה לדין של מעלילים גם במקרים של פסקי דין חד־משמעיים במיוחד.

קחו לדוגמה את המקרה של חיים יאנוס, שלאחר למעלה מעשרים שנה בהסתדרות נבחר ליו"ר מרחב כינרת. הוא הספיק לכהן בתפקיד מספר שנים, עד שב־1997 חרב עליו עולמו: ארבע עובדות הסתדרות, שנכללו ברשימת המפוטרים שגובשה אז בשל צמצומים המוניים בהסתדרות ברחבי הארץ, התלוננו כי ביצע בהן מעשים מגונים. כשהגיע להיחקר במשטרה, משחזר יאנוס, כלי התקשורת, שקיבלו דיווח על המעצר לפניו, כבר המתינו לו. חמישה ימים לאחר מכן כבר הגישה נגדו פרקליטות מחוז הצפון, בזריזות ראויה לציון, כתב אישום חמור שכלל 16 סעיפי אישום שונים, ביניהם כאלה שייחסו לו מעשים מגונים וסחיטה באיומים.

הבלון הזה התפוצץ שנה לאחר מכן, כשבית משפט השלום בנצרת זיכה את יאנוס זיכוי מוחלט. בית המשפט לא הסתפק בקביעה כי יאנוס מעולם לא פגע מינית במתלוננות, ופסק כי ארבע המתלוננות חברו יחד על מנת להפלילו, מאחר שסברו כי הוא העומד מאחורי פיטוריהן. בעקבות הפסיקה החריפה דרש סניגורו של יאנוס מהפרקליטות לפתוח נגדן בחקירה - אולם שם סירבו.

"העובדה כי שופט זה או אחר מאמין לעד או לנאשם אינה, כשלעצמה, ראיה שניתן להשתמש בה", נמסר בתגובה מהפרקליטות. "לפיכך, אין נוהגים להעמיד לדין עדים ששיקרו או לא דייקו בבית המשפט אלא רק במקרים יוצאי דופן שבהם אנו משוכנעים כי נמסרה עדות שקר ובזדון, ויש תמיכה ראייתית אובייקטיבית לכך, ואף זאת לאחר שקילת שיקולים שונים, כגון אינטרס הציבור. בתיק יאנוס לא נמצא מקום ליזום פתיחת חקירה, מאחר שאין בנמצא ראיה אובייקטיבית התומכת בטענות יאנוס".

המתלוננות נגד יאנוס אמנם לא זכו לקצבה חודשית מהמדינה, כמו המתלוננת במקרה של בוחבוט, אולם גם הן יצאו מורווחות מהפרשה. כשהתפוצצה הפרשה בוטלו פיטוריהן המתוכננים, וכך מאז ועד היום הן עובדות במועצת הפועלים. עובדים שלא הגו עלילה נגד יו"ר המרחב איבדו, כמובן, את מקומות עבודתם. יאנוס עצמו לא יכול היה להתמודד בבחירות בשל המשפט, וכך איבד את פרנסתו. לפני שנים אחדות הוא הצליח לזכות במינוי כנציג ציבור בבית הדין לעבודה, תפקיד הכולל השתתפות בדיונים ספורים בחודש תמורת כמה מאות שקלים, אולם מעבר לכך לא הצליח להתקבל לעבודה, והוא מכלה בהדרגה את חסכונותיו.

"שילמתי מחיר כבד", הוא אומר, "חיי נהרסו. עד היום אני מובטל, כבר עשר שנים. הן, לעומת זאת, ממשיכות את חייהן כסדרן. הן העלילו עלילה, שיקרו ורימו, אבל לא קרה להן כלום, המערכת לא טיפלה בהן אלא עברה לסדר היום. הן לא משלמות את המחיר, ולא אכפת להן. ממש כואב הלב לראות דבר כזה. הציבור לא מבין איך דבר כזה קורה, אנשים לא מאמינים, אומרים 'בטח יש משהו - כי איך זה שהן עובדות ואתה לא? איך זה שהפרקליטות לא מעמידה אותן לדין פלילי?' לך תסביר לאנשים שמצבים כאלה אפשריים כי הפרקליטות נותנת גיבוי למתלוננות, מה שמעודד אותן לשקר".

יאנוס פנה בעקבות זיכויו לבית המשפט בבקשה לפרסם את שמותיהן של המתלוננות שהפלילו אותו. טענתו הייתה כי משנפסק כי הן העלילו עלילות, הן אינן יכולות עוד להיחשב לנפגעות עבירות מין וליהנות מהחיסיון הנלווה לכך. המדינה התנגדה, וטענה כי פרסום שכזה ירתיע מתלוננות אמת מלגשת למשטרה. בסופו של דבר הכריע בית המשפט העליון נגד פרסום השמות. "לכאורה אין כל היגיון וטעם להמשיך ולגונן על המתלוננות", כתב השופט מישאל חשין, אולם פסק כי חרף זאת השמות לא יתפרסמו. בין השאר, נימק חשין את פסיקתו בכך שיש להתחשב בעובדה שרוב המתלוננות היו נשים נשואות ואימהות לילדים.

גישת ארבל מול גישת שנדר

כדי להבין את התנהלות המערכת בעניין תלונות שווא, צריך לחזור לצעד רב משמעות בתחום, שעשתה באוגוסט 2002 עדנה ארבל, פרקליטת המדינה דאז. ארבל פרסמה עדכון להנחיה קיימת של הפרקליטות בעניין העמדה לדין של מתלוננים על עבירות מין ואלימות, שבמהלך המשפט חזרו בהם מעדותם במשטרה. במקרים כאלה, כתבה ארבל, "יש לנקוט גישה זהירה ולהימנע בדרך כלל מהעמדת הקורבן לדין בגין מתן עדותו הסותרת (...) רק במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שאין מקום לעוצרו לצורכי חקירה". ההנחיה הזו נומקה בייחודיות של מקרי עבירות המין והאלימות, שבהם לא אחת חושש הקורבן מהנאשם, "ולעתים אין הוא ניחן בכוח הנפשי הנדרש כדי להעיד נגדו בבית המשפט עדות מפלילה".

במאי 2006 פרסם ערן שנדר, מחליפה של ארבל, עדכון להנחיה. בעוד ארבל קבעה ככלל כי יש לנקוט גישה זהירה כלפי מתלוננים על עבירות מין ששינו גרסתם, אצל שנדר נכתב כי ראשית יש לבחון אם הסתירה בעדות המתלונן נבעה מסיבות כגון קושי נפשי וחשש מהנאשם, וכי את הגישה הזהירה הנמנעת מהעמדה לדין יש לנקוט "במקרים אלה".

בפרקליטות מודעים לבעייתיות שהייתה בנוסח של ארבל, ומסבירים כי ההנחיה בנוסחה המעודכן "רגישה יותר לכל מקרה לפי נסיבותיו, על מנת שמטרותיה תוגשמנה בצורה הטובה ביותר". גורמי המשטרה הרלבנטיים אומרים, לעומת זאת, כי התנהלות המשטרה בנושא מודרכת, בין השאר, על־ידי ההנחיה של ארבל. כשנשאלו אם לא עדכנו את גישתם בעקבות התיקון שפרסם שנדר, השיבו כי אינם זוכרים במה מדובר. לאחר בדיקה מסרו כי ההנחיה החדשה "אינה משנה מהותית את ההנחיות הקודמות".

מקרה נוסף שמדגים את גישת המשטרה כלפי תלונת שווא הוא מקרהו של מ' מ', תושב חיפה. מהתלונה שהגישה נגדו אשתו לשעבר על הכאת בתם המשותפת הוא כבר הצליח להתאושש, אבל חלקים ניכרים מהיממה הוא עסוק בניסיון לפענח את התנהלות המשטרה בעניין הטענות שהעלה הוא נגדה, על הגשת תלונת שווא.

הרבה לפני הגשת התלונה נגדו, כשהבחין מ' מ', לטענתו, בכך שהאישה מתדרכת את בנותיו כיצד להעיד נגדו במשטרה כאילו הכה אותן, החל להקליט את הדברים. ביוזמתו ניגש לתחנת המשטרה, הודיע כי בקרוב תוגש נגדו תלונת שווא, הציג את תמלולי ההקלטות וביקש הנחיות. "אמרו לי שיוכלו לטפל בזה רק אחרי שתוגש התלונה שלה", הוא מספר. התלונה הגיעה כצפוי, אלא שאז מ' מ' נלקח מיידית לתחנה והורחק מביתו ומבנותיו. אלה נלקחו לחקירה בפני חוקר ילדים.

בשלב מסוים גילה מ' מ', לתדהמתו, כי המשטרה לא טרחה להעביר לחוקר את התמלולים, שמהם ניתן היה ללמוד לכאורה על אמינות העדויות. "מצאתי את עצמי במצב מדהים", הוא מספר. "אני מאכיל את המשטרה בכפית, נותן להם תמלולים, הכול - וכלום". הקלטות שהגיש למשטרה כוללות, בין השאר, התבטאויות של אשתו כמו "אין לי שום בעיה להעיף אותך, אני יכולה גם לתת תלונה שקרית ודבר ראשון ייקחו אותך, ואחר כך יבררו. אתה הרי יודע את זה".

פרקליטו, עו"ד זיו גרובר, פנה למשטרת עפולה ומחה על סירובה לאפשר למ' מ' אפילו להתלונן נגד אשתו. "הדרך הראויה להתייחס לעלילות מסוג זה הנה במלוא החומרה שבה יש לטפל בגברים שהם באמת אלימים", כתב למפקדת התחנה, סנ"צ אורלי מלכה, וגרס כי טיפול מיידי יסייע לא רק ללקוחו, "אלא גם יעזור במניעת תלונות שווא עתידיות" מצד אנשים ה"מנצלים לרעה את המערכת".

הלחץ עזר חלקית. האישה נחקרה בחשד למסירת תלונה כוזבת, החומר הועבר לפרקליטות, וזו בישרה לה על זכותה לפנות בתוך שלושים יום "בבקשה מנומקת מדוע להימנע מהגשת כתב אישום" נגדה. מ' מ', שסבר כי סוף־סוף מצא אוזן קשבת לתלונתו, התבדה עד מהרה: חודשיים לאחר מכן התבשר מהפרקליטות כי התיק "נסגר נגד כל החשודים, מחוסר ראיות ומהיעדר עניין לציבור".

בדיות בתוך המשפחה

אחת הדרכים שבהן מצדיקים במשטרה ובמערכת המשפט את התנהלותן נוגעת להיקף הנמוך, לכאורה, של תלונות השווא. מספרן המצומצם מצדיק, לפי הגישה הזו, הימנעות מנקיטת הליכים בגין תלונות שווא, על מנת להיאבק בתופעה החברתית החמורה יותר של עבירות מין ואלימות. "המשטרה רואה את מקרי האלימות ועבירות המין כלפי נשים בחומרה", נמסר בתגובה מהמטה הארצי של המשטרה. "המשטרה מטפלת בכל תלונה באופן מקצועי ורגיש, ובוחנת כל מקרה לגופו כדי להגיע לחקר האמת. כל תלונה נבחנת משפטית. כשנטל הראיה מחייב הרשעה מעל לכל ספק סביר, ולכן נוקטים משנה זהירות בטרם מועברים התיקים לגיבוש כתב אישום".

אלא שלפחות בתחום אחד ידוע, על סמך מחקרים רבים, כי היקף תלונות השווא רחוק מלהיות זניח. כשמדובר, כמו במקרה של מ' מ', בתלונות על עבירות אלימות ומין בתוך המשפחה, לרוב במסגרת הליכי גירושין, מחקרים שנערכו בעולם מצביעים על כך שכ־15%-20% מהתלונות המוגשות במסגרת זו הנן תלונות כוזבות. מחקרים אחרים גורסים כי מדובר בשיעור גבוה אפילו יותר. מאחר שמדי שנה מוגשות כעשרים אלף תלונות כאלה בארץ, מדובר באלפי תלונות שווא המנצלות לרעה את המערכת ומייצרות בה עומס עצום, שרק בודדות מהן מייצרות כתבי אישום, ורובן המכריע כלל אינו נחקר.

ניצב־משנה ד"ר פיני יחזקאלי, מרצה במכללה לביטחון לאומי, פרסם ב־2002 בכתב העת של המשטרה מאמר, שבו ציין כי "רבים היום המקרים שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין, 'עצות חבריות', ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי דינן להגיש תלונות שווא. הנושא מוצנע על־ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על־ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים. בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל 50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה".

"הפיתוי בקרב בני זוג, המנהלים מלחמת גירושין, להעליל זה על זה גבוה מאוד", מודה אברבנאל. "הסיבה היא שתלונה במשטרה יכולה לקדם את עניינו של המתלונן במאבק". גם כאן, הנימוק למיעוט כתבי האישום הוא הקושי הראייתי. "אנחנו מודעים לתופעה, ולכן מאופקים בהגשת כתבי אישום בסיטואציה זו. אני מסכים שזו תרופה חלקית לתופעת תלונות הכזב".

האם המערכת אכן כה מאופקת? א' ל', עורך דין תל אביבי, התקשה להבחין בכך כשהתופעה הגיעה אליו. התלונות המגוונות שהגישה נגדו אשתו נעו מאיומים ועד התעללות מינית בבנותיהן הקטנות. ביוני 2004 היא ביקשה מבית המשפט לענייני משפחה להוציא צו הגנה נגד א' ל', בטענה כי תקף אותה באלימות ואיים עליה מספר פעמים. "אנחנו מקווים שזה לא יקרה", אמרה פרקליטתה לשופט, "אך בפעם הבאה זה יכול להחמיר למעשה אלימות יותר גרוע מזה".

בית המשפט סירב להתרשם: התנהגות האישה באירוע שבמחלוקת, פסק, "לקתה על פניה בחוסר סבירות ונראה כי אף ברצון מכוון להקמת שערוריית שווא, כאשר אין היא נרתעת מפני הנזקים העלולים להיגרם לאבי בנותיה שהנו עורך דין במקצועו, עקב הגשת תלונות חמורות למשטרת ישראל נגדו". דווקא התנהגותה, נפסק עוד, הייתה "בגדר התנהגות הגובלת באלימות". בית המשפט מצא צדק בטענת א' ל' כי בתיק נעשה שימוש לרעה בחוק למניעת אלימות במשפחה, וקבע כי על האישה לפצותו באלפי שקלים.

א' ל' סבר שלאחר הפסיקה השיפוטית ייסגר נגדו התיק מחוסר אשמה, אבל במשטרה חשבו אחרת: חודשיים לאחר מכן הוגשו נגד א' ל' כתבי אישום בגין תקיפה ואיומים. "אמרתי להם, 'חבר'ה, מה, אתם עושים צחוק? יש לכם פה שופט בישראל שפוסק שהעלילו עליי וקונס אותה על זה'", סיפר השבוע א' ל', "אבל הם המשיכו אוטומטית עם כתבי אישום". רק לאחר שהביא למשטרה, במסגרת שימוע, מספר הקלטות שדאג לערוך, למזלו, הוחלט למחוק את כתבי האישום.

בעקבות הפרשה החליט א' ל' להגיש תלונה נגד אשתו בגין הגשת תלונת שווא. בעוד שתלונות האישה נגדו הפכו לכתבי אישום חרף פסיקה הפוכה של בית המשפט, את התלונה שלו גנזה המשטרה בתוך חודש מחוסר עניין לציבור. "סגרו את התלונה שלי מיד, אפילו לא חקרו", הוא מספר סיפור דומה לזה של בוחבוט. בראשית 2005 ערער א' ל' על ההחלטה ליועץ המשפטי לממשלה. רק לפני חודשיים, כשלוש שנים לאחר פנייתו, התקבלה תשובת הפרקליטות: המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, עו"ד יהושע למברגר, בחן את הפנייה "ולא מצא לנכון לשנות מההחלטה שלא לפתוח בחקירה". מהפרקליטות נמסר בתגובה כי "מדובר בסכסוך משפטי שצריך להיבחן בבית המשפט לענייני משפחה".

של מי המחדל הזה?

למול טענות המשטרה והפרקליטות כי מדיניותן בעניין תלונות שווא נובעת מקשיי איסוף ראיות ומהרגישויות המיוחדות האופייניות לקורבנות עבירות מין ואלימות, יש גם מי שטוען להסבר נאצל פחות: במקרים מסוימים, רשויות האכיפה ומתלונן השווא נמצאים "באותה סירה", ונקיטת הליכים נגד מתלונן שווא עלולה להתפרש כהכרה במחדלי המערכת.

בפרשת "האונס בחיל הים", שסיפקה לא מעט כותרות בקיץ 2001, פחות משבועיים של חקירה הספיקו לפרקליטות להגיש כתב אישום נגד שלושה חיילי חיל הים בגין אונס צעירה בפאב חיפאי. ארבע שנים לאחר מכן זוכו הנאשמים בבית המשפט המחוזי, שביקר הן את ה"מחדלים" בחקירת המשטרה, והן את המתלוננת: המשטרה, התברר, לא בדקה כראוי את טענות החשודים ואת טענות המתלוננת, דילגה על תשאול אנשים שנכחו בפאב ושראו את גיבורי הפרשה, וככלל - הגישה את כתב האישום על סמך עדותה של המתלוננת ותו לא; עדותה של זו במשפט, נפסק חד־משמעית, "איננה הגיונית ואיננה סבירה (...) עדותה איננה מהימנה". יותר מכך: על אף שלשם זיכוי במשפט פלילי די באי־הוכחת העבירה מעל לכל ספק סביר, במקרה זה פסק בית המשפט כי הנאשמים אף הצליחו להוכיח "מעבר לספק סביר" כי יחסי המין קוימו בהסכמה, ולפיכך קבע כי "המתלוננת הביעה את הסכמתה המפורשת לקיום יחסי מין".

חקירת משטרה בגין תלונת שווא כמובן לא יצאה מזה. אחד הנאשמים, נתנאל אלבז, סרן בסטי"לים שהשתחרר מהצבא בעקבות המקרה, פנה בעקבות הזיכוי לבית המשפט. באמצעות עו"ד ברק ארד הוא תבע מהמדינה פיצוי בגין 285 הימים שבילה במעצר ובמעצר בית, וכן החזר על הוצאותיו המשפטיות. בית המשפט פסק לטובתו 5,000 שקל בלבד, וקבע כי חרף הזיכוי, לא ניתן לומר כי לא היה כל יסוד להגשת כתב האישום מלכתחילה.

ערעור שהגיש הסתיים בהסדר שפרטיו נאסרו לפרסום. כעת בוחן אלבז את האפשרות להגיש תביעה גם נגד הבחורה שהתלוננה נגדו והכניסה את חייו לסחרחרה. "הייתי מצפה מהמשטרה ומהפרקליטות", אומר עו"ד ציון אמיר, סניגורו במשפט הפלילי, "לשלוח לבחור כזה איזה מכתב בעקבות הזיכוי. כמו שיודעים לעטוף בחמלה ובדאגה מוצדקים את המתלוננות, שיעטפו גם אותו, כאזרח שנפגע מהמערכת. למה לא? הוא אזרח סוג ב'?"

עו"ד יוסי רנרט מסכם כי הפיצויים הנמוכים שנפסקים לנפגעי תלונות שווא הם שמביאים לכך שמעטים מגישים תביעות. "אם היו פוסקים מיליונים היה תור בשביל הדברים האלה", אומר רנרט, שהשיג בעבור לקוח שלו פיצויים בסך 50 אלף שקל בתביעה אישית נגד אדם שהגיש נגדו תלונת שווא על אלימות. התלונה הובילה לכתב אישום, ובפסק הדין שזיכה אותו נפסק כי המתלונן אינו אמין. "רוב האנשים שהגישו נגדם תלונות שווא", הוא מוסיף, "שמחים כשכל העניין נגמר ולא רוצים יותר לשמוע מזה. הלקוח שלי אמר, 'אותי לא מעניין כלום, אני רוצה שהאיש הזה ישלם על מה שהוא עשה לי'".

לא חשבתם לפנות למשטרה ולבקש שתפתח בחקירה בגין מסירת הודעת שווא?

"לא".

למה?

"כי אנחנו יודעים שלא היה קורה עם זה שום דבר, ושחבל על הזמן". ¿

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות