שינויים בהרגלי הצמיחה

כדין כל שנה שביעית מבריאת העולם במניין העברי, תשס"ח היא שנת שמיטה. מאחר שהחקלאות המודרנית מתקשה לעמוד בגזירה, הדרך לעקוף את האיסור היא לייצר שתילים על מצע שאינו נוגע באדמה, למכור חלקות באופן סמלי וזמני לחקלאים ערבים, ולייבא תוצרת מחו"ל.

בצד הלא־חקלאי, קק"ל מתנזרת מנטיעות (למעט וירטואליות, דרך האינטרנט, ואתם מוזמנים להקליק), מה שכמעט מייתר את חג ט"ו בשבט, שיצוין בעוד מספר ימים. צחוק הגורל הוא שהשנה היא שנת ה־100 למנהג הנטיעות, שתחילתו ביוזמה של הסתדרות המורים ב־1908. אבל יש הנחות: כשיש נטיעת הצלה, כמו פרויקט בכביש 6, אז יש לשתול מחדש צמחים שנעקרו.

פירות וירקות כל השנה

350 אלף דונם של מטעי הפירות הם שוק רגיש. השוק היום חופשי, לא מתוכנן, לא מכוון, ואין מכסות, וכשיש הרבה תוצרת, המחיר נופל. מצד שני, המטעים רגישים למזג אוויר ולפגעי טבע, דבר שגורם למחסור בתוצרת ולעליית מחירים. אבל לדברי עומר זידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות, כל זה עומד להשתנות. "המהפך הגדול הוא שפע של פירות קיץ, והיכולת לשמור אותם בתנאי קירור ולהוציא ענבים ונקטרינות ומה לא, ללא הפסקה", הוא מבטיח. "כנ"ל בתחום הירקות - לא עוד הייצור העונתי של עגבנייה, מלפפון. אין דבר כזה היום". הוא נותן כדוגמה לגידול רציף כזה את תפוחי האדמה: "392 אלף טונות יוצאו לאירופה ב־2007. האירופים אוספים את התוצרת המקומית שלהם ביולי־אוגוסט, ומאיתנו הם מקבלים תפוחי אדמה טריים בדצמבר".

שיווק חורף

חיים בוקי, מגדל ענבים ממושב ערוגות, מתייחס לשוק החורף כאל מוצר לוואי. הוא משווה אותו לענף היי־טק, שעובד צמוד למו"פ של מכון וולקני. למה? כי הבציר של אוגוסט יכול לחכות ארבעה חודשים, ולהגיע לרוסיה הקרה בדצמבר. "2007 הייתה שנה טובה לענבים", הוא מסביר, "השנה שקדמה הייתה גרועה בגלל המלחמה בצפון. השוק היה מנוטרל, והשנה יש צמיחה. לא היו יבולי שיא, בפרט באמצע העונה, אבל זה יצר מחיר גבוה ונשמר שם". עם זאת, בוקי מסביר שהשיווק בחורף לא פשוט, ודורש מיומנות והשקעה. "בית קירור של מאה טונות ענבים עולה 500-600 אלף שקל, והכול נופל על החקלאי. זה מחייב גם השקעה בידע. זאת המדינה שלנו, עובדים בשיטת הקופים, חושבים שהפרי נושר מהעצים לבד".

הפחד ממשבר (1) / תמר

זן מג'הול הוא הלהיט העולמי בשוק התמרים כבר כמה שנים, והוא מתאים בעיקר לבקעה ולערבה: עשרת אלפים דונם שמייצרים יבולים של 1.2 טונות לדונם, ושמכניסים למגדלים 30-40 מיליון דולר בשנה. "המחיר מושך חקלאים לנטיעה, והמגדלים נוטעים רק מהזן הזה", אומר אשל. "בינתיים הם מוכרים כל כמות והמחיר עולה, אבל הם יודעים שמתי שהוא יבוא המשבר".

הפחד ממשבר (2) / רימון

גם ענף הרימונים זוכה לעדנה. הם נקלטים בהרבה אזורים בארץ, לא דורשים מים וגם לא הרבה טיפול. מחקרים מראים שלשתיל ולקליפה יש תכונות בריאותיות, וההתלהבות העולמית מתעוררת כפי שקרה לשמן הזית וליין. קל מאוד לרבות את הרימון: לוקחים ענף ושותלים, ובתוך שלוש שנים מקבלים עץ פורה. משווקים אותו כפרי או כמיץ, או שמפיקים תרופות מקליפתו. לדברי אשל, "האיכות והמראה של הרימון הישראלי טובים יותר מזנים שגדלים במדינות אחרות, אבל המשבר יגיע. ישיגו אותנו".

הכלכלנית רחל בורשק, מהתאחדות חקלאי ישראל, יותר אופטימית: "אנחנו עדיין מייצאים כמויות קטנות של רימונים, אבל כבר יש אותם בסופרים בחו"ל, ובתוך שנתיים יהיה בום גדול. גם בארצות הברית יש בום של רימונים, וגם שם יש זנים לא רעים שקשה להתחרות בהם, אבל אנחנו קרובים למזרח אירופה, ושם יש ביקוש, וגם במערב אירופה נגדיל את השוק שלנו".

בריחת פטנטים

"ישראל מייצאת ידע חקלאי לחו"ל", אומר אשל, "אם מדובר בזן פטנטי, ניתן לשמור על הידע, אבל האפרסמון הישראלי, sharon fruit, למשל, שהוא מאוד ייחודי, הוא לא ידע פטנטי. הוא קיים כבר בכל העולם, ובדרום אפריקה כבר פועל בית אריזה. הם מתחרים בנו והם ישיגו אותנו, כי המים והעבודה שם זולים יותר". אשל נותן דוגמה נוספת: "ברח לנו זן ברנע בזיתים שפיתח פרופ' שמעון לביא, ומגדלים אותו כעת באוסטרליה ובארגנטינה, אלפי דונמים בלי שנזכה ליהנות מזה. אנחנו מדינה עם חסרונות: מחיר מים, מחיר עבודה, שטח קטן. היתרון שלנו זה ידע, ובלעדיו נאבד. ישראלים ממהרים מדי לצאת החוצה לספר לחבר'ה".

מצב החסה בשטחים

באוקטובר קונן אשל על סגירת מחסום סופה והחורבן שהומט על החקלאים הישראלים. בינתיים המחסום נפתח, לפחות מהצד הישראלי, ודרכו עוברות 20-15 משאיות ביום. "למרות המשבר בשטחים והמחירים הנמוכים שהם משלמים, הם מגינים עלינו מסכנת מפולת", אומר אשל. "אפשר לספוג שם שמונים אלף טונות בשנה במחיר כולל של 160 מיליון שקל, וזה מווסת את השוק המקומי. כשמעבר קרני היה סגור ומעבר סופה טרם נפתח, ירד מחיר הבננות בארץ ל־80 אגורות לקילו. נוצר עודף, והיה צורך להשמיד יבולים. עם פתיחת מעבר סופה, המחירים כמעט הכפילו את עצמם, והשמדת הפרי הופסקה".

הפוטנציאל הרוסי

כמו בגידולי ירקות רבים, גם הפלפל עבר כמעט כולו למבנים מוגנים. מגדלים אותו בערבה ובעמק הירדן, והוא מספק מקור הכנסה ומשיכה למגדלים נוספים. בישיבת מועצת מגדלי הירקות לסיכום 2007 קיבל הפלפל לייצוא שבחים. ב־2001 עמד היקף הגידול על 34,700 טונות והפדיון היה 58 מיליון אירו; ב־2007 הגיע היקף הגידול ל־95 אלף טונות, והפדיון ל־152 מיליון אירו; ל־2008 מנבאים במועצה 120 אלף טונות. השוק המקומי של הפלפל יציב וצורך 70-65 אלף טונות בשנה, עם צריכה לנפש של כעשרה קילוגרמים בשנה. ברוסיה, לעומת זאת, צורכים רק כ־0.2 קילוגרם בשנה, ולכן מאמינים במועצה בפוטנציאל היצוא לשם.

סה פאסה / פסיפלורה

"יחסי הציבור של הפסיפלורה גמרו אותה", טוענת בורשק. "זה פרי יקר לגידול, לא ממש אוכל עממי. הייתה תקופה שהכניסו פסיפלורה לשמפו, לאוכל, לאן שלא זזת, פסיפלורה. נמאס לאנשים. נו, באמת, פרי שמונע סרטן? גם אם תאכל ממנו 24 שעות זה לא תרופה. אז ממשיכים לגדל, מאתיים טונות בשנה, כמות שלא עושה רושם על אף אחד".

הכלאות / אחד למאה

"מאה גימיקים, ורק אחד מצליח", אומרת בורשק. "לפני כמה שנים פיתחו אבטיח צהוב והישראלים לא רצו לקנות, אפילו שהיה לו אותו טעם כמו לאבטיח האדום. כמו עם התפוח - כשנוגסים בו מצפים לראות לבן בפנים. פלפל, לעומת זאת, מפתחים בכל מיני צורות וצבעים, וזו הצלחה גדולה".

אנרגיה זמינה / בטטה

הבטטה, שהייתה פעם ונעלמה לשנים ארוכות, שוב איתנו. יש מעט מגדלים, ובינתיים רק זן אחד לגידול - ג'ורג'יה ג'ט - ועוד אחרים שנמצאים בתהליך בדיקה. אבל בדוכנים יש בטטות לכל דורש, ויש מספיק גם ליצוא, בעיקר לצרפת ולאנגליה. "יצוא הבטטות עמד השנה על 22 אלף טונות, ובינתיים יש כמה קבוצות מגדלים", אומר זידאן. "דונמים בודדים לא מספיקים, חייבים מאסה רצינית, והגידול דורש מערכת של ציוד, מיון, שטיפה, אחסון וקירור".

ואם חשבנו שתירס הוא מקור לייצור אתנול המשמש לדלק ולתוספי דלק, אז עכשיו גילינו שהמגדלים עטים על החדשות האחרונות שהגיעו מארצות הברית, ולפיהן הבטטה העפילה לראש הטבלה כמניבת אתנול ליחידת שטח - 14.5 ליטר למאה קילוגרם בטטות טריות.

הגודל כן קובע / מלון ואבטיח

"באמריקה הלטינית יש מקומות זולים יותר לגידול מלונים, וזה גורם להיצע ולהיצף של השוק האירופי ולירידת מחירים בכלל, גם בישראל", אומר זידאן. "בכלל, בשנים האחרונות יש ירידה בצריכת אבטיחים ומלונים בגלל כניסת ענבים ונקטרינות, ובשל גידול בהיקף של פירות הקיץ ומחירם הנמוך יחסית. חוץ מזה, יש בעיה להוביל אבטיח גדול". לדברי זידאן, מאחר שרבים התאכזבו מאבטיחים שקנו, הושקע מאמץ בפיתוח האבטיח הקטן, האישי, במשקל של שניים־שלושה קילוגרמים. "זה טוב למשפחות קטנות, לא מדובר בהוצאה גדולה, אפשר להניח אותו במקרר, וגם לאכול אותו בבת־אחת".

בלי כאבי בטן / אפרסמון

את האפרסמון מגדלים בישראל משנות ה־60, אבל בשנות ה־80 חל המשבר, כשדווח על אדם שאכל אפרסמונים, נתקף בקיבתו ואף נותח. "האיש קנה אפרסמונים בשירות מילואים ברמת הגולן, ואכל אותם כל הדרך הביתה עד ירושלים", מספר שאול קלאוזנר, מנכ"ל אפרסמור, יצואנית הפרי. המשבר הזה, אם לדבוק בגרסתו של קלאוזנר, גרם שני דברים: "המגזרים היחידים שהמשיכו לאכול אפרסמון היו החרדים והערבים, שלא התרשמו מהדיווחים בתקשורת, ובמקביל החל להתפתח היצוא של הפרי". אבל הסוף טוב ומתוק. אפרסמור מאגדת 120 מגדלים, ומייצאת 60%־70% מגידולי האפרסמונים בישראל, כולם של הזן שנקרא בחו"ל sharon fruit. "אם לא מחשיבים את ספרד, שמעמיסה על משאיות וחוצה גבול למדינות אירופה, ישראל היא יצואנית האפרסמון הגדולה בעולם, עם מחזור מכירות של 30 מיליון דולר".

סוף עונה / כותנה

גידול כותנה מצריך מאות דונמים, לעומת גידולים אחרים שניתן לגדלם גם בחלקות של דונמים בודדים, אבל הסיפור המפואר של 300 אלף דונם של מטעי כותנה בישראל שייך לעבר: ב־2006 נותרו 125 אלף דונם, וב־2007 היו רק 110 אלף דונם. נפח גידולי הכותנה עמד אשתקד על 20 אלף טונות. 2007 התאפיינה במחירים גבוהים מהממוצע - 1.05 דולרים לליברה של פימה, שהוא הגידול המרכזי. בימים אלה ננעץ עוד מסמר בארון המתים של הכותנה הישראלית, לאחר שמפעל הטקסטיל פולגת ג'ינס בקריית גת נסגר. מעתה, כל הגידול המקומי יהיה ליצוא.

"עם עליית מחירי החיטה והתירס ב־2008 צפויה ירידה ביבולי הכותנה", אומר אורי גלעד, מנכ"ל מועצת הכותנה, "בניגוד לגידולי הפירות שלוקח כמה שנים עד שהעצים נותנים פרי, כאן הגידול הוא של כמה חודשים. המגדלים עושים חישוב במשך תוכנית המזרע באוגוסט, ומחליטים את מה לגדל ואת מה לא".

לבי במזרח / פיטאיה

הפיטאיה, שמוצאה במרכז אמריקה, היא פרי אקזוטי ממשפחת הקקטוסים שיש לו מאות זנים. הפרי מצריך השקעה גדולה, השקיה וגידול תחת רשתות, ומייחסים לו סגולות רפואיות לטיפול נגד כאבי בטן והפרעות בעיכול. הפרי הגיע לישראל בשנות ה־90, ובינתיים מגדלים ממנו רק 400 דונמים, שרק מחציתם נושאים פרי. בעזרת הפיתוחים האחרונים הצליחה הפיטאיה המקומית להגיע לשמונה חודשי שיווק, והיצוא בשנה שעברה הגיע ל־200 טונות. והפוטנציאל? אומרים שגדול.

יוסי צפריר, מגדל פיטאיה מכפר ביל"ו ויו"ר "שולחן מגדלי הפיטאיה", פיתח זן שהוא הכלאה בין הפיטאיה האדומה ללבנה וצבעה סגול, והוא נקרא ביל"ו. לצפריר יש ארבעים דונם פיטאיה: "האירופים אוהבים את הזנים שלנו, כי התוכן של הוייטנאמיים לבן ושלנו ורוד ואדום, ויותר טעים", הוא אומר. "מבחינת מים, אין כמו הפיטאיה. 300 קוב לדונם, והתמורה היא 3,000 אירו לטון יצוא. אבוקדו והדרים, לעומתו, זה אלף קוב לדונם - חיסכון עצום". ¿

david-s@globes.co.il