"בצבא עסקתי בהריסות, עכשיו אני עוסק בבנייה"

לרגע נדמה שהאלוף במיל. יאיר נווה (50) מרגיש כמו חייל שיצא לחופשת 'רגילה'. אל הפגישה עימו במשרדיו שבתל אביב, המוקפים מכל עבר בפוסטרים ובתמונות שקשורים כולם לחייו בצבא, הוא מגיע מביתו שבגבעת שמואל רכוב על אופניים, עם גרביים אפורות צבאיות. גם השאלות שמעניינות אותו, בהן נפקחות עיניו לרווחה, קשורות לדרגה ולשירות המילואים של הנפגשים.

אבל מאז אוגוסט האחרון, עם מינויו לסמנכ"ל בכיר בחברת אזורים הממונה על השקעות החברה באסיה, עסוק נווה בעיקר בהכרת גבולותיה של הודו. למרות התמונות והמזכרות הפזורות במשרד הצנוע, הוא אינו מתעסק בשום דבר שמריח צבא. אחרי תקופה לא קלה כאלוף פיקוד המרכז, מסתבר שמאוד טוב לו עם הריחוק מהמדינה.

"33 שנה הייתי בצבא", אומר נווה בראיון ל"גלובס", "כל השנים האלה הייתי בחזית. הייתי מ"פ, מג"ד, מח"ט, מפקד אוגדה, קצח"ר, אלוף פיקוד עורף ופיקוד מרכז. אין יותר תפקידי מטה או דברים אחרים. התפקיד האחרון בתור אלוף פיקוד מרכז היה מאוד קשה עבורי בכל המימדים שלו, לאו דווקא בגלל בעיות מקצועיות. סך הכול אני חושב שהצלחנו להוריד מסדר היום את הטרור מפיקוד המרכז באופן דרמטי, דבר שעזר לכלל המשק ולכלל הנדל"ן, התיירות והכול. הבעיה המרכזית יותר היתה גם עם הגורמים הפוליטיים מעלי וגם עם המגזר הציוני-דתי.

"אם אני, כאלוף פיקוד אחרי ההתנתקות, הופך להיות מוקצה מחמת מיאוס ולא הולך לחלק מהחתונות, אפילו של משפחה רחוקה, וזה מגיע לזה שעשו לי הפגנות מול הבית כל שבת, וכשהבן שלי נפצע בפעילות מבצעית אמרו לי מגיע לך, ובסוף הדבר הכי חמור היה שהייתי צריך ללכת עם מאבטח לבית הכנסת ופרופסור הלל וויס מבר אילן גם הוציא עלי דין רודף עם הסנהדרין המתקדמת שלו - בשורה תחתונה זו מציאות מאוד בעייתית. אז כשסיימתי את התפקיד החלטתי שאני הולך הכי רחוק מביטחון, והולך הכי רחוק מתפקידים ציבוריים, ונח שנתיים שלוש".

גלובס: מי שרוצה לנוח נוסע לשכב בגואה, לא לעשות עסקאות נדל"ן בדלהי.

נווה: "במקום תרמיל על הגב אני בביזנס. זה סוג אחר של מנוחה. עבורי זו מנוחה בלימוד, ואני נהנה להסתכל על דברים מזווית אחרת, מזווית חיצונית, לנסות להשפיע חיצונית. הציעו לי למשל להתמודד על תפקיד מאוד מהותי בחברת החשמל ולא רציתי, או להתמודד בחברת הרכבת ולא רציתי, כי באותו יום שאמרו שרוצים מנכ"ל לרכבת פורסם שהולכים להעמיד את המנכ"ל הקודם לדין פלילי על איזה תאונה שקרתה באיזה חור. כמה דרגים למעלה אפשר למשוך אחריות? בשירות הציבורי אתה ממנה מפכ"ל, שהדבר הכי טוב שיכולת להגיד עליו שהוא ברירת מחדל, כמו שאומר השר שלו. למה שמישהו ילך לתפקיד ציבורי?".

- גם אנשי עסקים חוטפים לא מעט אש. בעל השליטה באזורים, שעיה בוילמגרין, ודאי יוכל לספר לך על כך.

"אבל הוא יכול לא לשים קצוץ. זה לא שיורים בי ואני עכשיו נדרש לתת התייחסות, רק כי אני גוף ציבורי ואני אלוף פיקוד, או שאני נדרש לא להגיב כי הרמטכ"ל לא מאשר שאני אגיב. זה אחרת. אתה אחראי על עצמך ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.

"אני חייב למישהו משהו? אני יכול לקום וללכת ולעשות מה שאני רוצה. יכולים לבוא ולדרוש ממני רק לגבי עצמי, מה אני כן סיפקתי או לא סיפקתי. מה שאני חוויתי בצבא אני לא מציע לאף אחד לחוות. אתה מתאם עם כולם ובסוף שולחים אותך לעמוד בוועדת חוץ וביטחון ולהסביר את זה לבד, כי זה הופך להיות הפרויקט האישי שלך. כל מיני דברים מוזרים, כמו שאתה מצפה משר הביטחון שלא תהיה לו בעיה עם זה ואתה רואה שכן".

- ובהודו או באזורים תמצא את המנוחה? מדובר באזור ובחברה שנמצאים תחת זכוכית מגדלת.

"רק שפה מסתכלים על התוצאות, וטוב מאוד שמסתכלים על תוצאות, ואילו במקומות ציבוריים לא מסתכלים על התוצאות. הגעתי לשר הביטחון (עמיר פרץ) אחרי שסיימתי את התפקיד, כשהוא חיפש מנכ"ל, ואמרתי לו שאני מוכן לבוא להיות מנכ"ל משרד הביטחון. אני מבין בבניין כוח, אלוף מנוסה, מוערך בצבא, וגם בדרג המדיני אין לי בעיה. אז הוא אמר לי, די בטבעיות, 'תשמע אתה צודק, אבל אנחנו לא מאותה אג'נדה'. אמרתי לו 'תגיד, מנכ"ל צריך להיות עם אותה האג'נדה של השר, מה זה קשור? מי אמר לך מה האג'נדה שלי? כשעשיתי את ההתנתקות כן היינו מאותה האג'נדה, כשעשיתי את פינוי עמונה כן היינו מאותה אג'נדה, עכשיו פתאום אני לא מאותה אג'נדה?'

"אנשים בכל מקום יכולים להיות רעים וחטאים, אבל סך הכל במערכת העסקית הפרטית אתה שופט בעיקר לפי התוצאות, או מתיימר לשפוט לפי איך שהתוצאות נראות. במגזר הציבורי זה לא רלוונטי, זה לחלוטין אחד הדברים הכי פחות רלוונטיים. כל עוד אתה במערכת בחירות אתה מלא בהבטחות, רק נבחרת ושם המשחק הוא לא לעשות כלום. זה מה שקורה במדינה, אתה בודק את המערכות השלטונות - הן די משותקות, ולמה? כי שם המשחק הוא לא תוצאות. שם המשחק במערכת הציבורית זה לא להיכשל, בעוד ששם המשחק במערכת הפרטית זה להצליח. זה שני דברים שונים. אם אתה רוצה להצליח אתה צריך לעשות, אם אתה רוצה לא להיכשל אתה צריך לא לעשות".

לדברי נווה, הוא ושעיה בוימלגרין נפגשו בסיטואציה אישית, "והוא הפתיע אותי דווקא בפתיחות שלו ובהבנה שלו את המצוקות שהיו לי מול בעל התפקיד הקודם. דיברנו, הוא התרשם והציע לי את התפקיד. היו עוד הצעות, אבל כיוון שאני הגדרתי את הלאווים שלי מאוד ברור, נראה לי נכון ללכת לכיוון הזה".

- הגעת למנוחה ולנחלה?

"אני מעריך שלא אשאר פה עוד 10 שנים בתפקיד. תוך שנתיים אני גם אלמד, גם אעשה טעויות וגם דברים טובים, ואז נראה מה אנחנו עושים בהמשך. האם אני הולך להיות מנכ"ל של חברה, או שאני הולך להיות חזרה בציבור".

"המרחקים הנכונים"

לאורך השנים, ובעיקר בתקופה האחרונה, שגם אילצה את המערכות הציבוריות לרענן את השורות, נוחתים לא מעט אנשי צבא וביטחון בתפקידים בכירים במגזר הפרטי. השניים הבולטים הם כמובן דן חלוץ, הרמטכ"ל לשעבר, שהתמנה לאחרונה למנכ"ל קמור מוטורס (יבואנית B.M.W) ומשה קראדי, המפכ"ל לשעבר, שמונה להיות מנכ"ל חברת פי גלילות (מקבוצת דלק, של יצחק תשובה). האם המעבר כל כך טבעי בין המערכות?

נווה: "בסוף, בעסקים כמו במקומות אחרים, אני חושב שאתה צריך שלבן אדם יהיה מה שאני קורא 'המרחקים הנכונים בין שלושת מוקדי הפעילות בגוף - השכל, הלב והביצים'. אתה צריך שיהיה לך את השכל לעשות את הדברים הנכונים, לב לעשות הדברים בדרך הנכונה והראויה, וביצים בסוף לעשות את זה, ולא ללכת אחורה.

"בדרך כלל, אני חושב שאלה שבאים מהמגזר הזה או מהתפקידים האלה יש להם את המרחקים האלה במקום הנכון. זה מה שצריך כל מנהל על אלף איש או על שני אנשים במגזר העסקי. צריך גם לדעת לעסוק בעיקר ולא בטפל. הדבר השלישי המרכזי הוא לדעת לעבוד עם אנשים, להפעיל אנשים וללכת בדרך שלך. זה יביא לך את התוצאות, וגם בזה אני חושב האנשים האלה טובים. חוץ מזה, בצבא עסקתי בעיקר בהריסות, עכשיו אני עוסק בבנייה. אלה תחומים של נדל"ן".

- ומה בין מנהל ומפקד?

"פה אין לך אחריות על חיי אדם. זה רק כסף, והוא גם לא כסף שלך. אין לך ממה להיות עצבני או ממה להתרגז. הלחץ דם יורד, אתה רוכב יותר על אופניים, יש לך יותר זמן לנכד ולחברים ובסך הכול אתה הרבה יותר רגוע. אתה גם לא מנהל פה אנשים, אתה מנהל עסקים. יש לך עוזר, מזכירה, נציגים בהודו, מזוודה ושכל ישר. זה לחלוטין לא ניהול. אתה צריך לנהל עצמך נכון, לעשות מו"מ נכון, לעשות עסקים נכון, לבנות תהליכים, זה לא לנהל 115 אלף איש בפיקוד.

"דווקא תחום הנדל"ן זה לא תחום שבו אתה צריך להיות איש מקצוע, ואם אתה לא כזה אתה מדבר שטויות. בנדל"ן מרכיב השכל הישר הוא גבוה. ביזמות, מרכיב החושים המחודדים, זה דווקא עוזר לך. כשאתה מגיע להודו ובודק את תוכנית הכבישים הטבעית, ואיך הדברים האלה משתלבים, אני שמגיע מהעולם הצבאי מאוד קל לי לראות את הדברים האלה מלמעלה, ואז גם יכולת קבלת ההחלטות יותר נוחה. לכן אני חושב שנדל"ן זה גם לא מקום שדורש ממך להיות מהנדס או איש שיווק. אתה יכול לעבוד עם הצוות נכון, להיות עם החושים והתכונות שלך ולקדם דברים, או שתצליח או שלא. אם תצליח בנדל"ן תוכל לספר על זה עוד חמש שנים גם כן. אם לא תצליח, עוד חמש שנים כבר ישכחו".

- אתה עומד מול העובדים כמנכ"ל או כמח"ט?

"אני לא עומד אפילו כמנכ"ל. בחברה פרטית יש את ההיררכיה הברורה, מי קובע מה ומי הכפופים, אבל בסך הכול זה די עבודת צוות. אני לא יכול להיות במקום הכלכלן, ואני לא יכול להיות במקום המהנדס שלי ובמקום איש השיווק. זה עבודת צוות ובסוף את ההחלטות אני מקבל. את ההחלטות העקרוניות - כן חותמים או לא חותמים, כן הולכים הלאה במו"מ או לא, כן מוכנים לשלם את הפסיק הזה או לא, זו עבודת מטה.

"ולשאלתך, האם המעבר הזה מצבא לאזרחות הוא קל או קשה? כל אחד עם האופי שלו. בדרך כלל לחי"רניקים זה די קל לעבור מהצבא לאזרחות. גם כשאתה מג"ד ואתה בראש גדוד אתה הולך ברגל. אתה מזיע כמו כולם. מי שיש לו דוגמא אישית בצבא והוא בסדר בהקשר הזה, והוא מחמיר עם עצמו כמו עם הזולת, אז אני לא חושב שיש לו בעיה לצאת לאזרחות. זה סוג אחר של ניהול".

- עולם העסקים יותר רגוע מהצבא?

"בטח. מה יש להשוות בכלל".

- בכל זאת, יש לחץ לספק כל הזמן תוצאות.

"בסדר, נו אז מה. מי שחווה את הצורך לקבל תוך חצי שעה ורבע שעה החלטות שקשורות לחיי אדם, ולא רק של אחד או שניים, והאם כן לבצע את זה או לא לבצע את זה, אם כן לתקוף או לא לתקוף, ודברים מהסוג הזה, אז הוא יודע לעשות אבחנה, זה סוג אחר של לחץ, אין מה להשוות".

- אתה גם מקבל פקודות, או שבעל הבית נותן לך אוטונומיה?

"סך הכול מערכת היחסים טובה מאוד. הוא נתן את התפיסה האסטרטגית שלו, את הכיוונים שלו, כמה כסף הוא רוצה להשקיע, במה להתמקד ואיזו התמקדות בכל מדינה. כיו"ר פעיל הוא מעורב גם בכל עיסקה ויש תהליך לפי העקרונות של החברה. צריך לעבור ועדת השקעות לפי גודל העיסקה, והוא כיו"ר פעיל מעורב ודאי. הוא בקיא בכל עיסקה".

את חברת אזורים אליה הצטרף לאחרונה מגדיר נווה כ'נושאת מטוסים'. לדבריו, "אפשר לומר שאין משפחה בישראל שמישהו בה אינו גר באזורים". אלא שבמקביל להמשך פיתוח פרויקטים בישראל, הוחלט באזורים לפני כשנתיים, "כששעיה הגיע וגם על רקע התקופה והמגמות בנדל"ן בעולם", שצריך לצאת גם לפעילות חו"ל. "החברה הגיעה למסקנה שכדי ליצר לעצמה כמה פרות חולבות, ולצידן כמה כוכבים, היא צריכה לצאת מחוץ למדינה", אומר נווה.

באזורים החליטו להתמקד בהודו ("שנקבעה כספינת הדגל"), במזרח אירופה (בעיקר אוקראינה) ובדרום אמריקה, בדגש על ברזיל, במקביל לצמצום הפעילות של בעל השליטה בארה"ב. "אפשר לומר בצורה יפה מאוד שההנהלה לא חזתה את האירוע של הסאב פריים, אבל חזתה את התהליך של הירידה בארה"ב".

"מספיק גדולה בשביל כולם"

- למה הודו?

"אני אחרי 10 נסיעות להודו בחצי שנה האחרונה. הודו היום עוברת את המהפכה התעשייתית שעברה אירופה במאה ה-18. אם אתה מסתובב שבועיים אתה רואה בעצמך שאתה באמצע תהליך שינוי אדיר שעובר על חברה בת מיליארד ורבע תושבים. מהבחינה הזו אין ספק שזה חוויה מאוד מרתקת לראות את זה. בניית דירות בכל מקום, כבישים, הגירה לעיר, כמות הרבה יותר גדולה של קבצנים והכל.

בתוך כל זה, גם יש כ-250-300 מיליון איש שהופכים לאט לאט למעמד ביניים. עד לאחרונה הודו היתה מחולקת למעמד עליון, נניח מיליון מיליונרים, כ-10 מיליון עשירים מאוד וכל היתר חיו בזבל. עכשיו נוצר מעמד ביניים, מעמד שהוא אנשי מקצועות חופשיים. האנשים האלה מגיעים למצב שהם יכולים להרשות לעצמם לקחת משכנתא, יכולים להרשות לעצמם להוציא בין 300 ל-400 אלף דולר על בית, לקנות אוטו, לעבור לפרבר ליד העיר ולהתחיל להשקיע גם במה שנקרא רווחה וצריכה. על רקע זה אתה פתאום רואה סופרמרקטים, אתה רואה הקמה ושימוש במולים, אתה רואה קנייה של מכוניות חדשות, אתה רואה תיירות פנים. זה תהליך גלובלי מרתק. הודו בעצם נפתחה לעולם.

"הודו, בניגוד למזרח אירופה ובניגוד לרוסיה, למדה את כל הלקחים של איך לא ליצור גרעין נובורישים ואוליגרכים. מראש החליטו לעודד שם השקעות חוץ, אבל גם יצרו חוקים מאוד מסודרים עם רציונל שהחברות שמשקיעות בהודו, או המדינות שמשקיעות בהודו, לא ירתיחו את השוק כמו שקרה ברוסיה. שהם לא יעשו סיבובים על הקרקע, ושהם יכניסו כסף ולא יוציאו כסף".

- מה המשמעות של הרגולציה?

"נקבעו חוקים חכמים, ה-FDI, שקובעים שכל חברה שמתכוונת להקים לבדה פרויקט תשקיע לפחות 10 מיליון דולר, ואם זה פרויקט משותף המינימום הוא 5 מיליון דולר. כך הם מעודדים כמובן שותפות עם חברה מקומית. החלטה שנייה קובעת שכל השקעה מחויבת להיות בהון עצמי, כך שאתה לא יכול להביא כסף בהלוואה מבנק הודי לטובת קניית קרקע, אתה צריך להביא הון עצמי הבית. זה הון אמיתי שנכנס למדינה. החלטה שלישית קובעת ש'חוצניק' לא יכול לקנות קרקע חקלאית. בנוסף, אתה יכול להוציא את הכסף מהשקעות רק אחרי שלוש שנים כדיבידנדים ואתה גם חייב ממש לבנות.

"בקיצור, התקבלו לא מעט החלטות שהרציונל שלהן היה לוודא שהכסף שנכנס לא יוצא. החלטה אחרונה, שהיתה די דרמטית והקפיאה את העלייה במחירי הדיור, העלתה דרקונית את אחוזי הריבית, מ-9% ל-13% כמעט במכה אחת. היום ריבית שאתה לוקח מבנק למשכנתא מגיעה ל-13% בריבית ממוצעת. המשמעות היא כמובן שמחירי הדירות הוקפאו ובעצם המצב היום בהודו הוא יציב ואין עוד עלייה כמו שהיתה ב-2006 ובתחילת 2007. ממאי 2007 אנחנו רואים התייצבות ומגמה מתונה של עלייה, הנשלטת על ידי הרגולציה. בגדול, האם הודו היא יעד אקטיבי לכלל העולם, התשובה היא כן. הודו היא מדינה דמוקרטית. הכול זה 'קש מאני' (כסף מזומן), זה תרבות וזה לא שוחד, יש 'קש מאני' ויש כסף לבן. יש כסף בספרים ויש 'קש מאני'. האם המשק משתכלל? התשובה היא כן. האם המשק לאט לאט נהיה יותר פתוח? התשובה היא כן, אבל בשליטה. היעד שם הוא יעד אסטרטגי של 15-20 שנה לפחות עד שידביקו את סין. זה לא משהו של 3-4 שנים. הנקודה האחרונה היא שלא צריך שם ללכת לתחרות, לא עם מוטי זיסר ולא עם אף אחד אחר. הודו מספיק גדולה בשביל כולם, ואפשר לעשות שיתופי פעולה. זו יבשת".

- הישראלים שם אכן כל כך דומיננטיים?

"בגדול התשובה היא כן. מעבר לכך, הישראלים טובים בלעשות רוח ורעש, יותר מחברות אמריקניות לדוגמא. אין הרבה פעילות פיזית של ישראלים ויש הרבה דיבורים".

- למה החדירה למדינה קשה כל כך?

"כי התרבות בהודו היא תרבות אחרת. הם לא אנשים טיפשים, הם סוחרים טובים מאוד. כל מדינה יש לה חוקים משלה, המדינה הפדראלית היא מדינה כמו ארה"ב, אבל יש 27 תת מדינות, עם חוקים ורגולציה המשתנית באופן לא ברור ולעיתים מהיום למחר. צריך להכיר את כל הדברים האלה. השותף הפך להיות הנושא הדומיננטי, למצוא את השותף הנכון והאמין.

"צריך להבין שהיום בהודו החלק הדומיננטי בנדל"ן זה הקרקע. בפרויקט טוב מחוץ לעיר אתה מגיע למצב שערך הקרקע הוא 35%-40% מערך הפרויקט. כל ההוצאות האחרות הן די קבועות וזניחות. ההודים גם לא עושים קולות של כאלה שרוצים בשנים הקרובות לעבור לטכנולוגיה חדישה. הם בונים עדיין עם פיגומים מעץ במבוק, וכשמישהו נפל מלמעלה אז מחליפים אותו. מה שרוצים ההודים זה לעשות כסף עלינו, על המשקיע החיצוני, ולכן מחיר הקרקע הוא מאוד גבוה. יש חקלאים בכל הודו שיש להם אדמה והחקלאים האלה רוצים את הגרוש למחר".

- רק שלזרים אסור לקנות את הקרקעות החקלאיות.

"בדיוק. המקומיים קונים את הקרקע בגרושים, במוח ולעיתים גם בכוח, ולדעתי בשנים הקרובות הנושא של מאפייה פתאום יצמח בהודו, בדיוק כמו שצמח במקומות אחרים. מאפייה שמשתלטת על קרקעות. את הישראלים מעניין המיזם ומעניין אותם הנושא העסקי, והם עושים שם איזה 40%-50% על הכסף בשנה, אבל ההודים כבר עשו פי 10 על הקרקע כבר בהכנסה הראשונה של הישראלים. הם מנצלים את העובדה שהישראלים או כל החברות הרציניות לא יכולות לקנות קרקע חקלאית, ולכן מרכיב הקרקע הוא המרכיב היקר. זה יוצר מצב שההשקעות הראשוניות של חברות זרות הופכות להיות השקעות כבדות.

"מי שחושב שההודים מטומטמים טועה. יש הודים שצריכים את הכסף למחר, אז הם הולכים על עיסקה כזו, יש הודים שרוצים את הכסף למחרתיים ומאמינים בך ובשם שלך, אז הם מוכנים ללכת איתך על עסקת קומבינציה, שזה הכיוון שלנו עכשיו. לכן הסיפור בהודו הוא לא פשוט. פעם אחת כי קשה למצוא שותף רציני, ופעם שנייה אתה צריך להשקיע הרבה כסף בהתחלה בקרקע. התרבות ההודית היא תרבות שמה שסגרת היום לא בדיוק מחייב מחר, ומה שהסכמת מחר לא מחייב מחרתיים. הם לא כמונו שבתקיעת כף סוגרים עיסקה, לכן העסק בהודו הוא לא פשוט. שם המשחק לטעמי זה מצא את השותף, פחות ממצא את העיסקה".

- איפה אזורים בסיפור הזה?

"אני מעריך שתוך כשנה נהיה די עמוק בתוך העסק. היום אנחנו במצב שאנחנו מבינים שאנחנו לא יודעים, אני מאמין שעוד שנה נבין עוד קצת מה אנחנו כן יודעים, ואז נוכל ללכת יותר ויותר לפרויקטים עצמאיים ש-100% שלנו, בלי שותף. נוכל להתחיל בעצם ממצב אפס. לקנות ממישהו אדמה חקלאית ולהתחיל מאפס את הפרויקט עצמו.

"אנחנו מתכננים להשקיע בשנתיים שהתחילו קרוב ל-200 מיליון דולר. במינוף נכון זה יהפוך לסביבות 1.5-2 מיליארד דולר. כרגע יש לנו שתי עסקאות בביצוע. יש לנו במרחב דלהי שכונת מגורים יוקרתית ופארק IT, עם שותפים, כך שאנחנו די מתקדמים ביחס לחברות בארץ. יש לנו עוד מספר פרויקטים גדולים מאוד בשלבים ממש אחרונים של חתימה בעסקאות קומבינציה. אנחנו מתקדמים עכשיו בעיקר בטאון שיפ, אלה מתחמים גדולים משולבים ואנחנו חותרים ללכת לכיוון של רשתות, רשת מולים בינוניים, רשת מלונות בינוניים, להתחיל במניבים לאט לאט. היתרון במגורים הוא שאתה מקבל מוקדם את התמורה. מצד שני, אם אתה הולך למניבים אין לך פרי-סייל, אבל אם אנחנו נכנסים נכון בשלב המוקדם אז מדובר יחסית בהשקעה ראשונית נמוכה. אנחנו רוצים ליצור ערך על בסיס מספר עסקאות גדולות, שכונות, רשתות, דברים מהסוג הזה".

- כמה אנשים יש לאזורים בהודו?

"יש לנו משרד בדלהי, עם ישראלי אחד וצוות מקומי, וגם יש לנו משרד מקומי שמייצג אותנו במרחב בומביי".

- אתה לא אמור להיות שם?

"אני, למה אתה רוצה שאני אהיה שם? כשאני רוצה אני נוסע, פעם בשבועיים-שלושה אני נוסע לשבוע".

- קל לשלוט מפה על מה שקורה שם?

"אין מושג כזה של שליטה בהודו. יש לך אזור של פרויקטים בדלהי אז אתה מקים שם משרד, ברגע שיהיה לנו אזור של פרויקטים בבומביי אז יהיה לנו שם משרד. כמו בצבא, יש מג"דים בשטח אז הם מקבלים את ההחלטות. תמיד צריך לשלוט בזה עסקית ולייצר את ההזדמנויות העסקיות, זה לא שאתה קם בבוקר ונוסע לפרויקט התורן ורואה שכל הפועלים התייצבו, אין מושג כזה. סל הכול אני די מוכר בהודו, לפחות לגנרלים שם, כמה מהם היו אצלי עוד בארץ". "