ותודה שהברחתם אל-על

כבר כמה שנים, מאז הופרטה החברה ב-2003, שאל-על אינה מוגדרת רשמית כ"חברת התעופה הלאומית של ישראל". ועדיין, ישראלים רבים מתייחסים אל החברה, שמטוסיה מעוטרים בדגל ישראל, כאל סמל לאומי. כך התייחסו אליה גם ד"ר אפי כרמי, רופא שיניים במקצועו, ורעייתו שרית, כשביקשו לחזור בטיסת אל-על מניו-יורק לישראל, ובפניהם התייצבו דיילים של החברה עם בקשה לא שיגרתית. סיפורם מציג התנהלות שערורייתית של חברת התעופה, שאף עשויה היתה לסבך אותם בפלילים.

דיילת אל-על הציגה בפני הזוג כרמי חבילה סגורה שכבר עברה בידוק ביטחוני. "צריך להעביר אותה בדחיפות עבור ילד חולה סופני", היא התחננה. גם אנשי צוות ואנשי ביטחון של אל-על ביקשו מהזוג כרמי לעשות את המחווה, בטענה שמדובר בעניין דחוף של חיים ומוות. הם אמרו שהחבילה מכילה מכשיר רפואי, והזוג כרמי לא חשב לרגע לפקפק בדברים.

ד"ר כרמי, שכאמור הוא רופא ונושא שמירת חיי חולה סופני היה קרוב לליבו, לא יכול היה לסרב ונטל עימו את החבילה. כשנחתו הוא ורעייתו בנתב"ג, הם עברו במסלול הירוק במכס ועוכבו ע"י המוכסים במסגרת הבדיקה המדגמית. אלה מצאו, כי ה"מכשיר הרפואי" אינו אלא מכשיר מוזיקלי חשמלי - מעבד צלילים - שיש לשלם מכס בגינו. הזוג כרמי עוכב במכס במשך 3 שעות, במהלכן נחקר ועומת מול טענות והטחת האשמות ועלבונות לגבי טיפשותם בפני כמה אנשים שנכחו במקום.

כואבים ועייפים הם חזרו לביתם, כשלמחרת נאלץ הרופא לתאם עם הנמען של החבילה ועם עמיל מכס את שחרור המכשיר מנתב"ג. כרמי אף הגיש תלונה במשטרה נגד אל-על, אך ככל שידוע לא ננקטו הליכים פליליים נגד המעורבים. בתביעה בסך 150 אלף שקל שהגישו לבית משפט השלום בנתניה נגד אל-על, באמצעות עו"ד אייל אורטל ממשרד אורטל ושות', הם טענו שבמשך כחמישה ימים נוספים הם נאלצו להתמודד עם פניות טלפוניות שונות של גורמים מטעם מקבל החבילה ומטעם אל-על. הם תבעו פיצוי בגין מירמה, הטעייה, מצג שווא ואף רשלנות פושעת וכן פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע.

אל-על טענה מנגד, באמצעות משרד הרמן-מקוב, שהתביעה חסרת בסיס ומנופחת, וכי לא נאמר לזוג כרמי שמדובר במיכשור רפואי, אלא בחבילה עבור ילד חולה סרטן. זאת, למרות שבמכתב ששלחה לכרמי לפני הגשת התביעה, נטען שלזוג נאמר במפורש שמדובר בציוד מוזיקלי. סגנית הנשיא, השופטת דפנה בלטמן-קדראי, ציינה שמצאה חוסר עקביות בגירסת ההגנה ולכן נתנה אמון מלא בגירסת הזוג כרמי.

בתצהיר עדות לקוני שהגישה הדיילת הראשונה שפנתה לזוג כרמי היא הודתה שביקשה מבני הזוג להעביר חבילה לקטין חולה סרטן. אלא שממכתב שכתבה אל-על לפרקליטם של הזוג כרמי, לפני הגשת התביעה, עולה שאנשי הצוות ידעו שבחבילה ציוד מוזיקלי. "נוסע של-אל על התייצב לטיסה כשברשותו, בין היתר, חבילה קטנה עם ציוד מוזיקלי (מגבר)", נאמר במכתב. "הנוסע הגיע באיחור לטיסה ולא היה מספיק זמן לבצע בדיקה ביטחונית לחבילה. לפיכך, נדרש הנוסע להשאיר החבילה על-מנת שזו תישלח במועד מאוחר יותר, כמקובל. מאחר שהציוד עבר את הבדיקה הביטחונית לא היתה מניעה כי הוא יועבר ע"י נוסע אחר שיסכים להעבירו. עובדי אל-על פנו למרשיך ושאלו אם יוכלו ליטול עימם את הציוד. מרשיך ראו את החבילה וידעו כי מדובר בציוד מוזיקלי. יודגש, כי בשום שלב לא דובר בציוד שנועד להצלת חיים".

היא קבעה שהתביעה בגין עילות הפרת הפרטיות ואיסור לשון הרע לא הוכחה דיה, משום שלא פורטה מספיק. ואולם, הטעייה הוכחה אלא שהיא תיבחן במסגרת עוולות התרמית ומצג השווא הרשלני. היא פסקה שהיסודות העובדתיים של עוולת התרמית התקיימו כאן: "מצג כוזב של עובדה; ידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש; כוונה שהמטעה יפעל על-פי המצג; התובע פעל על-פי המצג; התובע סבל עקב פעולתו נזק ממון". זאת, משום ש"החבילה לא יועדה לחולה סופני, לא יועדה לקטין, לא היה בשיגורה כל דחיפות ולא היה מדובר במכשיר רפואי".

בלטמן-קדראי מתחה ביקורת על התנהלות אל-על, ש"לא בדקה מראש את תוכן החבילה, לא תיעדה פרטי נוסע שביקש לשלחה, כנראה לא ערכה חקירות ובדיקות ראויים ואף לא ציידה את התובעים באישורים רשמיים להובלת החבילה, על-מנת לחסוך מהם טרדות ותקלות". יותר מכך, הוסיפה השופטת, אל-על נתפסה בהודאתה במכתב שהחבילה התקבלה אצלה כ"ציוד מוזיקלי", ולמרות זאת הציגה אותה בפני כרמי כציוד רפואי, "בידיעה שהידיעה כוזבת".

ממילא, הוסיפה השופטת, אחראית אל-על ביודעין ובכוונה למצגים המטעים האחרים לגבי הדחיפות במשלוח החבילה והנמען שלה. "אף דרך ניהול ראיות הנתבעת אפשר ומלמד על שאיפה להסתרת כוונותיה וידיעותיה". ההימנעות מהצגת ראיות מסוימות והעדת עדים מסוימים "מחזקים מאוד הרושם כי זדון של ממש עמד מאחורי מצג השווא ואין ענייננו בקלות ראש בלבד".

למרות שסברה ש"אובדן זמן התובעים שהוכח מהווה נזק ממוני", קיבלה השופטת את טענת אל-על שלא התקיימו כל יסודות עוולת התרמית. ואולם, לדבריה, עילת הרשלנות הוכחה בבירור. "יחסי הקירבה שבין אל-על לנוסעיה", קבעה, "ככל שאינם מחייבים אותה להימנע מלבקש על בסיס התנדבותי דבר מנוסעיה (ולא אתפלא אם קיימות הוראות ברורות לעניין זה בחקיקה רלוונטית, בנהלים או במסגרת אחרת שהצדדים נמנעו מלחשוף בפניי), בוודאי מטילים על אל-על חובה ברורה להימנע מלהטיל על נוסעיה משימות שעשויות לסכן את הנוסעים בכללם ואת המסייעים בפרט".

בכלל זה, הוסיפה, מחויבת אל-על "להימנע מלמסור לנוסעים חפצים שלא נבדקו על ידה, להימנע מלהצהיר הצהרות לא בדוקות, להימנע מלערב נוסעים בעניינים אישיים של נוסעים אחרים ו/או של עובדיה". היא ציינה, שגירסתה של אל-על להצדקת פעולותיה "היתה כמעט 'מעליבה'" בשל שינויי גירסאות ההגנה, ההימנעות מזימון הדיילת לעדות, אי-הצגת הנהלים בנושא, אי-הצגת דו"חות בדיקה וחקירה בעקבות האירוע ועוד.

בלטמן-קדראי פסקה עוד, שטענות אל-על לעניין ניתוק הקשר הסיבתי, הסתכנות מרצון, אשם תורם ועוד הן "מקוממות". זאת, משום שאולי בדיעבד נראית התנהגות הזוג כרמי נאיבית ומסוכנת, "אולם כשנוסע באל-על נדרש לפעול לעזרת חולה ולהצלת חייו, וזאת ע"י מספר בעלי תפקידים לובשי מדים של אל-על, שאף מצהירים כי החבילה שמבוקש לקבלה עברה בידוק, נראית הבקשה כמשימה שקיימת חובה מוסרית לקיימה, כמשימה שלא רק שאין סיכון בצידה אלא קיים רווח והצלה לאחר בגינה".

כתוצאה ממצגי השווא, סיכמה, "התובעים, שהם אנשים נורמטיביים שכל חטאם היה בשאיפתם לסייע למטרה נאצלה בשליחות אל-על, עוכבו והוקעו ע"י אנשי המכס כעברייני מס, איבדו שעות יקרות לאחר טיסה מעייפת והוטרדו בימים שאחרי הטיסה". היא פסקה לזוג פיצוי בסך 30 אלף שקל בגין עגמת נפש וחייבה את אל-על בהוצאות בסך 5,000 שקל. (ת.א. 2566/06).