חגיגה של הכחשה

גילוי עריות והכחשה - בחומרים הללו עוסק המחזה החדש של הקאמרי והבימה, "החגיגה". השחקנים הראשיים, איתי טיראן ועודד תאומי, והבמאי חנן שניר, מספרים איך מתמודדים עם התכנים הקשים, ובעיקר עם צופים שמגיעים אל מאחורי הקלעים ומתוודים שגם הם קורבנות של תקיפה מינית > רותי זוארץ

בעת החזרה הגנרלית של "החגיגה", ההצגה החדשה שמעלים הקאמרי והבימה במשותף, שעוסקת בגילוי עריות ובהכחשת הסביבה הקרובה את המתרחש לנגד עיניה, הקהל בהלם. דמום ומוכה, מאחורי הקלעים הוא זורם נחילים נחילים. ואז הדמעות מתחילות להישפך. ראשון שדומע הוא הבמאי חנן שניר, שמחבק את איתי טיראן, שמשחק את כריסטיאן, שחושף בהצגה את דבר הסוד הנורא של גילוי העריות שביצע אביו בו ובאחותו התאומה שהתאבדה. אחר-כך מגיעים לאט ובשקט קורבנות של התעללות מינית שנופלים בדמעות על כתפי השחקנים.

"היית נפלא, הלוואי ויכולתי להגיד ולעשות את מה שעשית כשאבא אנס אותי. כל החיים שלי היו נראים אחרת", בוכה אישה שישבה בקהל.

"המקום של משפחה הוא מקום שמטבעו הוא מועד לפורענות", אומר טיראן, כולו משולהב עדיין מההצגה ומהתגובות. "זה מקום שקל להזדהות איתו. מה עוד שיצא לי לעבוד עם במאי מדויק שנתן לנו לנשום כל סיטואציה בצורה מאוד עדינה, הוא כמעט הוליך אותנו בפסיכודרמה לתוך החור השחור הזה".

מה קורה לך בפנים לפני המונולוג שאתה נושא, שבו באמצע חגיגת יום ההולדת של האב, אתה מגלה את הסוד על גילוי העריות?

"זו הידיעה שאתה הולך לשלוט. זה כמו בפוקר, אתה יודע שמה שתשים על השולחן יהפוך את הכול - וזו תחושה של כוח ולחץ מאוד גדול. כריסטיאן, הדמות שאני משחק, מתכנן את המהלך הרבה זמן, ואני כשחקן יודע שאני הולך להנחית את זה על הקהל, ופה אני לא זקוק להעמדות פנים, כי המחזה עושה לי את העבודה".

כמו לשחק את היטלר

"כל דמות שאתה מגלם פותחת עוד צוהר, מקלפת קליפות חדות שלא קילפת", אומר טיראן כשאני שואלת על התמורות שדמותו של כריסטיאן חוללה בו. "זה נוגע בי במקום של האדם שנאלץ להתמודד, לא משנה אם זה בחברה או בפוליטיקה, ולזעוק את האמת. זה מקום שאני מכיר אותו קצת. זה מקום מאוד אישי. יש את החשיבה שהחברה זה מה שחשוב, והכוח של ההכחשה כדי לחיות בחברה הוא מאוד חזק, עד כדי כך שהמוח שלנו יכול לגרום לנו להאמין שזה לא באמת קרה.

"יש 11 אלף פניות בשנה על התעללות מינית, ושיש עוד 85% שלא מדווחים בכלל. הנושא הזה מורכב, ולא רק נושא גילוי העריות, אלא נושא ההכחשה. כל אחד חי בבועה שלו ולא מעניין אותו מה קורה מסביבו".

על כתפיו של השחקן עודד תאומי מונח התפקיד של האב, הפושע הגדול.

תאומי, איך ניגשים לשחק תפקיד כזה?

"לא רציתי לשחק את התפקיד הזה כי אמרתי 'מאיפה אקח כוחות?', אבל מצאתי לי פטנט, את ההכחשה. מסתבר שיש הרבה קורבנות ומבצעי פשע שחיים בהכחשה טוטאלית, שזה לא נוגע להם, זה מישהו אחר. אפילו כשאני אומר בהצגה 'אני יודע מה עשיתי לילדים שלי', זה חיצוני, זה עדיין בתחום ההכחשה".

זה לא מוציא את כל המהות מהמשחק עצמו?

"להיפך, המחזה כתוב נהדר וצריך להיות הכי פחות שחקן כדי לשחק. אף פעם לא עבדתי בצורה הזו על תפקיד".

לא היה לך קשה פיזית לעבוד על התפקיד, שאתה מתגולל בו ומקבל בו גם מכות?

"אני מצטער שאני מקלקל לך את הפנטזיה, אבל זה כמו שכל העולם נורא מתעניין בסרטן שאני חולה בו, וזה לא כמו שחשבתי ופחדתי. אני לא יודע מה זה עשה לנפש שלי, אבל יש במשחק של דמות כזו משהו מטהר. לשחק דמות כזו זה כמו לשחק את היטלר. זו הדרך שלי לשחק עם עצמי, לרדת לעומקו של האיש שכתב המחזאי".

לא תמיד צריך לחשוף

חנן שניר, הבמאי, שוחה במטריה הזו כבר שנים. הוא בעל תואר שני בייעוץ פסיכולוגי, מטפל משפחתי וזוגי ומטפל קוגניטיבי התנהגותי, שמתמחה בנושא ההתעללות המינית ומנחה קבוצות פסיכודרמה בנושא.

איזה מין מבוגרים גדלים להיות ילדים שחוו התעללות מינית?

"יש הרבה מאוד אנשים שעברו טראומה בילדות, והם מצליחים להתגבר על זה. לכל אחד מאיתנו יש מנגנוני הגנה בריאים שאמורים לעזור לנו להתגבר על טראומות כל-כך קשות, ויש כאלה שמצליחים לעבוד, להקים משפחה, לתפקד, ואז לא צריך לעשות שום דבר, לא לחשוף. רק במקרים שאנשים לא יכולים לתפקד - אז כדאי לטפל. בשיטות הפסיכודרמטיות הולכים על חשיפה, אבל יש גישות שהן שיטות שבהן לאו דווקא הולכים על העבר. אז מטפלים במה שיש.

"אני לא בעד לחשוף את הדבר הנורא. זה תלוי באדם, בגילו, בכוחות שלו, במערכת התמיכה שלו. יש כאלה שלא בנויים להתמודד עם זה, והתוצאות יכולות להיות הרות אסון ולכן לא צריך לגעת בזה".

אז בעצם אתה בעד הכחשה?

"חס ושלום. אני לא בעד הכחשה, אני בעד חשיפה ברגע שהמטופל מרגיש מוכן - כמו מטופלת שבאה להצגה היום עם בנה, שלא יודע על ההתעללות שהיא עברה, והיא באה עכשיו וסיפרה שהיא עומדת לספר לו, בעקבות ההצגה שנתנה לה את הכוח".

צרו איתנו קשר *5988