"מהרגע הראשון שלי ב'הישרדות' היה ברור לי שאני לא אשקר. אמרתי להפקה: זה מה שאתם רוצים, שיגיעו 5 רמאים ונוכלים לגמר, זה המסר שאתם רוצים להעביר?"

בגיל 47, אחרי שנים שבהן התרחק מאור הזרקורים על אף שהיה ממקימי קרן ההון סיכון ארגוקווסט, מושיק ליפץ יצא לאור ב"הישרדות". בראיון למגזין G הוא מספר: "במסעדות לא רוצים שאשלם, אבל אין מצב. חבר'ה מסביון אומרים שהבאתי כבוד ליישוב, הרבה חושבים שגרים שם חייזרים, אנשים שמנותקים מהעם. אני לא ממש מסוגל לעבוד כיום, בכל ישיבה עסקית אנשים רוצים לשמוע למה דן מתנהג ככה"

לפני שנים אחדות הגיע לביקור חבר נעורים של מושיק ליפץ. ליפץ אירח אותו בביתו בסביון, הציג אותו בפני אשתו וילדיו, וסיפר לו מה עבר עליו בשנים שבהן לא התראו. לפני שנפרדו אמר לו האורח: "מושיק, יש לך הכול. משפחה מדהימה, בית יפה, הצלחת בעסקים. אתה עושה ספורט, מתנדב, עסוק. מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" התשובה של ליפץ: "כולה, אני רוצה להיות מושיק".

למרות התחזית של ליפץ, ש־15 דקות התהילה שלו הולכות ומסתיימות, נראה שיעבור עוד זמן עד שמושיק יחזור להיות מושיק. הז'לוב הבלונדיני מ"הישרדות", הצ'יף הבלתי מעורער של שבט סבאנה, הפך בשבועות האחרונים לגיבור תרבות ישראלי, סמל לבגרות שמכבדת את בעליה, אייקון של כל הראוי בחברה המפולגת של היום. הוא מצליח בלי להזדקק לטריקים נכלוליים, פופולרי בלי להתנשא על סביבתו, לוקח לעצמו תפקיד של מנהיג תוך שהוא מראה דוגמה אישית. הוא לא בורח מאחריות, הוא לא מפקיר מאחור את החלשים בחברה, הוא מפקד שאומר "אחריי".

"מה שרואים בסדרה זה מי שאני בחיים", מאשר ליפץ, "ומי שמכיר יודע. בשלב מסוים הבנתי שזה משחק של שקרים ותככים, והיה פיתוי להצטרף, אבל אני לא יכול להיות כזה. חשבתי שבן אדם כמוני יכול להגיע לרמות הגבוהות של המשחק גם בלי זה, ורציתי להעביר מסר לאנשים שצופים בתוכנית שאתה לא צריך להיות רמאי ושקרן בשביל להצליח.

"שלא תבין לא נכון: אני לא פראייר, אני מבין את החיים ואני מכיר את היכולות שלי. אבל מהרגע הראשון היה ברור לי שאני לא אשקר. היו לי ויכוחים נוראיים עם ההפקה על זה. ההתנהגות של האנשים תסכלה אותי. אמרתי, 'אם יגיעו לגמר חמישה רמאים ונוכלים, זה המסר שאתם רוצים להעביר? זה מה שהבת שלי צריכה לראות?' הרי ככה זה במדינה. אתה רואה את ההתנהלות של הממשלה ומבין שאתה יכול להיות שקרן ולעגל פינות ולברוח מאחריות ולהצליח. במובן זה, הסדרה היא כמו החיים".

כמי שפעמיים בשבוע מבקר בלי חולצה בסלונים של המדינה, קצת קשה להאמין לליפץ כשהוא טוען שהוא מתרחק מפרסום. גם התקווה שהוא מביע - לשוב במהרה אל האנונימיות שאבדה - עלולה להישמע כהתייפייפות לא נחוצה. ליפץ עצמו מתקשה ליישב את הסתירה הזאת. הגעתי לתוכנית אחרי שהבת שלי, אודין, ניסתה להתקבל ונדחתה מפני שהם מקבלים רק אנשים אחרי צבא", הוא מסביר.

"במשך כל השלבים עד לצילומים שאלתי את עצמי 'מה אני עושה פה?' בהתחלה חשבתי שלא יקבלו אותי כי היו עשרות אלפי מועמדים. היה יום אחד שכמעט הודעתי שאני בחוץ. אבל אז אמרתי לעצמי שאני חייב את זה לילדים שלי. רציתי שיראו שאני ווינר בנשמה, גם אם לא אנצח, ורציתי להעניק להם חוויה מאבא שלהם, שיזכרו לכל החיים".

דרושות שעות אחדות בחברתו כדי להשתכנע שהוא ישמח לחיות גם בלי שהפפראצי ינציחו אותו ואת מרינה (משבט ג'יבארו) במשחק של גביע הפדרציה, ביקור לא מתוכנן שגרם למדורים מסוימים לדווח על "שמועות". ליפץ הוא איש עסקים מצליח, שהיה מעורב בעסקות רבות בתחום ההיי־טק, בעיקר דרך קרן הון סיכון ארגוקווסט. הוא מכיר מקרוב לא מעט מבכירי עולם העסקים הישראלי. אליעזר פישמן מושקע באחת החברות שלו, והוא חבר טוב של ילדיו. יש לו קשרים קרובים עם עידן עופר ועם עורכי הדין דורי קלגסבלד ואלי זהר, וכשהוא רוצה לברר מראש פרטים על העיתונאי שבא לראיין אותו הוא לא מהסס להרים טלפון לרני רהב. אבל למרות כל אלה, עד ל"הישרדות" אפילו בגוגל לא שמעו עליו. "אני לא זקוק לכל הפרסומת הזאת", הוא אומר שוב ושוב.

"לא כולם צריכים להיות כמו דן"

עד עכשיו דחה ליפץ את כל ההזמנות לפתיחות של מסעדות שנערמות אצלו, וסירב להופיע באירועי יחצנות בחברת עדי הימלבלוי ואנחל בונני. בינתיים הוא לא מצטרף לשום מסע פרסום מלבד זה של אחד מחבריו הטובים, שביקש להשתמש בפופולריות הפתאומית שלו כדי לקדם חברה שפתח (נראה שהפעם מושיק ילבש חולצה). הפרופיל שלו בפייסבוק מקבל כארבעים בקשות חברות מדי יום, וברחוב לא מניחים לו. "אני אפילו לא הולך לאכול צהריים למטה", אומר ליפץ, שמשרדו ממוקם באזור המסעדות של הרצליה פיתוח.

כשבכל זאת הוא יורד למטה, האנשים לא מניחים לו. "תן לי רגע להבין: אז כבר חזרתם מהאי?" אומרת לו נערה עם פלאפון ורוד. "המלצריות במסעדת ג'ויה מאחלות לו בהצלחה. אחד הלקוחות ניגש, ולוחץ את ידו. "אני בעדך", הוא אומר לו. "אני מקווה שתנצח". ובחניון של בניין המשרדים שלו מזהה אותו מישהו, בחור מבוגר למדי ומיושב בדעתו, ואומר: "אני צופה בתוכנית עם כל המשפחה. אתה מביא הרבה כבוד לקבוצת הגיל שלנו".

פה ושם הוא נתקל במחוות אהדה קצת יותר מוזרות. "רק השבוע התקשרה אליי אישה אחת, לא יודע מאיפה היא השיגה את הטלפון שלי. היא אמרה לי: 'אנחנו קבוצה של בנות בצפון, והאישיות שלך כבשה אותנו. יש לנו גם פנטזיה עליך. זה הגיע למצב כזה שבעלי, שפעם היה אומר לי "תישבעי בילדים", אומר היום, "תישבעי במושיק".

בהזדמנות אחרת עמד ליפץ ברמזור אדום בדרך לפגישה בירושלים. "נהניתי מהשמש החורפית, ופתאום עובר מישהו במעבר חצייה, מסתכל עליי, חוזר אחורה, מכניס את היד לחלון, צובט לי בלחי ואומר, 'מושיק, אתה המלך'. במסעדות לא רוצים שאשלם, אבל אין מצב שאני אסכים לקבל משהו בחינם. חבר'ה מסביון אומרים שהבאתי כבוד ליישוב. הרבה חושבים שגרים שם חייזרים, אנשים שמנותקים מהעם. אבל ככלל, התגובות מאוד מחמיאות. הכי אני נהנה מהתגובות של הילדים. רוב האנשים בעיקר רוצים לדעת מי הגיע לגמר".

מובן שכיום ליפץ לא יכול לבשר מי הגיע לגמר. אבל מבקרי טלוויזיה וצופים חדי עין הבחינו כבר לפני מספר שבועות שהפקת התוכנית בונה את דן מנו, התככן הנכלולי והמתוחכם בפני עצמו, כמועמד בטוח (ליפץ לא מאשר ולא מכחיש). קשה להניח שנועם, הבריון החביב שמתקשה להשלים משפט תקני בעברית, יישאר לנצח באי המתים (ליפץ לא מאשר ולא מכחיש). לצמד הזה, קל להמר, תצורף אחת הנשים, ועדיף מפרופיל הקלפטה, מה שמשפר מאוד את סיכוייהן של נעמה, מרינה או ליה (ליפץ לא מאשר ולא מכחיש). לפי התסריט הזה, סיכוייו של מושיק עצמו אינם מהמשופרים. הוא מבוגר מדי להפקה, שמהרגע שעלתה לאוויר נקטה מדיניות לא מתנצלת של פשיזם נעורים.

לא הגיל לבדו הניע את ליפץ לתמוך בטינה אימא־של־אילנה ברקוביץ', ולהעניק לה, באחד הפרקים הראשונים, את החסינות שבה זכה. "אני לא מטומטם, הייתי דינמי לאורך כל המשחק, ולא נרדמתי בשמירה. אבל במקרה של טינה, הרגשתי שעושים לה עוול", הוא אומר. "מה שהצופים רואים זה בעיקר את המשימות ואת ההדחות, אבל חוץ מהן יש הרבה עבודה על האי, עבודה סיזיפית וקשה. צריך להביא מים, לאסוף עצים, להדליק אש, לסדר את הסכך. טינה לא הפסיקה לעבוד בעוד שאר החברה היו יושבים באוהל כשהיא עזרה לי. חשבתי שלא יכול להיות שמי שלא עושה כלום ישב וייהנה ומי שעובד ילך הביתה".

בסופו של דבר לא הצליח ליפץ להגן על טינה מפני הדחה, אבל הוא אפשר לה, לפחות, לעזוב את השבט העוין בתנאים שלה. "הפרידה ממנה הייתה מרגשת. רק שלושה ימים לפני כן רצו לזרוק אותה, זלזלו בה, ואחרי שראו שאני בעדה שינו לגמרי את היחס אליה ועשו שינוי של 180 מעלות. היה לי חשוב שהילדים שלי יראו את הפרק הזה. שידעו איך צריך להתנהג".

קשיש אחר שנפלט בשבוע שעבר הוא אלכס, המורה להתעמלות מגינות שומרון, שהתקשה עד לרגע הדחתו להבין את חוקי המשחק. רגע לפני שאמר שלום, באקט של ייאוש, ניסה אלכס לשכנע את בני סבאנה להדיח את מושיק, המנהיג שלהם, וכשנכשל אמר למצלמה שהם "עבדים שלו".

ליפץ, שהופתע כמו כל הצופים לגילויי התכננות החובבניים האלה, לא נוטר טינה. "אלכס הוא בן אדם ישר, אבל הוא לא בא מהביזנס, והתוכנית מתאימה לאנשים מהבינזס", הוא אומר. "לא זלזלתי בו לרגע. אז מה אם הוא לא שיחק את המשחק נכון, אז מה אם הוא לא הביא את הברזנט. זה לא עושה אותו לאיש רע. צריך דמות כמו אלכס, ואני שמח שיש לנו מורים כאלה. עכשיו אני רואה שהוא תחמן אותי לגמרי, אבל אין הארד פילינגס, שיהיה בריא. הוא איש טוב שיודע לתת. לא כולם צריכים להיות כמו דן".

לא סוד הוא שאת הקשר הקרוב באמת יצר מושיק עם שניים מבני השבט שלו: עידן קפון וגיא זילברמן. מערכת היחסים איתם נמשכת גם היום. לקפון, שליפץ מתאר כ"אסטרטג מעולה, איתו הייתי מתייעץ על כל דבר במשחק", סידר סטאז' במשרדו של עו"ד אלי זהר. את זילברמן, המצליח האמיתי מבין דוגמני הסדרה, עם הופעה בתצוגות של ארמאני ודולצ'ה וגבאנה, הוא מעסיק היום במחלקת שירות לקוחות באחת החברות שלו, כלל פורקס, שעוסקת במסחר של מטבע חוץ באינטרנט. ליפץ מנבא לו גדולות. "הוא למד מינהל עסקים תוך כדי הלימודים, והחליט לא לסמוך לנצח על הדוגמנות", הוא אומר. "הוא בחור ישר, מוכשר, עם המון רצון לעבוד ועם יכולת".

ותודה לג'ייסון ברזילי

ליפץ, 47, רביעי מבין ארבעה ילדים, נולד והתבגר בשכונת "הרפת" בבני ברק, שכונה של אנשים קשי יום על גבול רמת גן, שרוב תושביה דתיים. הוא היה תלמיד בינוני, הצטיין בספורט, ותמיד היה פופולרי. "הייתי שובב, אבל לא פרחח", הוא משחזר. "כשכולם גנבו מהסופר, לא גנבתי. הייתה לי חגורה שחורה בג'ודו, אבל אף פעם לא הלכתי מכות. בגיל צעיר אהבתי טיולים. בחופש הגדול שבין כיתות ז' לח' נסעתי עם חבר לטיול של שלושה ימים בעין גדי, עם שמיכות מגולגלות. ההורים שלי לא הבינו מה אני עושה. בגיל 15 תכננתי עם עוד חבר לעבור את הגבול לפטרה".

הוא שירת ביחידת החבלה המוצנחת של חטיבת הצנחנים ("כמו סיירת מטכ"ל, רק הרבה יותר קשה"), ועל אף שהיה חייל מצטיין בחר שלא לצאת לקורס קצינים. "הכרתי את אשתי במסיבה בגיל 18, מיד אחרי שהתגייסתי", הוא מספר. "כבר כשראיתי אותה בפעם הראשונה הייתי בטוח שאתחתן איתה. כל השירות בער לי להשתחרר כבר ולהיות איתה".

ליפץ נישא לדולי, אדריכלית במקצועה, כשהשתחרר, ולשניים יש שלושה ילדים: אוריין, 21, חייל ושחקן כדוריד מצטיין; אודין, 18, בוגרת תיכון שדחתה את הגיוס בשנה לטובת פעילות התנדבותית ברמת הגולן; וניל, בן 13. "תמיד אני אומר שזכיתי בחיים פעמיים", הוא אומר. "פעם עם האישה שלי ופעם עם השותף שלי לעסקים, אילן קליק. עם כל אחד מהם אני נמצא כבר יותר מ־25 שנה. הכרנו בצנחנים, והוא קצת מזכיר לי את אשתי. עושה דברים בשקט, לא מתערבב. גם אשתי כזאת. היא תמיד אומרת שהיא הסוניה פרס שלי".

ליפץ נרשם ללימודי מינהל עסקים, אבל פרש כשהרגיש שהספרים לא מכשירים אותו לחיים האמיתיים. הוא התחיל את הקריירה כנהג בחברת כלל, שבין שאר עיסוקיה ייבאה את מוצרי האלקטרוניקה של טושיבה, והפך לסוכן מכירות. "הלך לי טוב, ובשלב מסוים אמרתי, 'מה אני צריך אותם', והתחלתי לייבא לבד סחורות", הוא מספר. "התחלתי בקלטות וידיאו ועברתי לטלוויזיות, לתנורים, למכשירי וידיאו ולמכונות כביסה".

כשהיה בן 33, מכר ליפץ את חברת האלקטרוניקה שלו, "ליפז טריידינג", לקרוב משפחה, שהנפיק אותה בהמשך בבורסה. זה היה האקזיט הראשון שעשה בחייו, והתיאבון גבר.

באמצע שנות ה־90 פגש ליפץ את ג'ייסון ברזילי, ישראלי יליד נהריה שהקים את חברת המחשבים פקארד בל ושמכר אותה ברווח עצום. כשברזילי שאל אותו מה הוא רוצה לעשות, ענה לו ליפץ: היי־טק. יחד הם הקימו את קרן הון סיכון ארגוקווסט, וניהלו אותה בצוותא. "ג'ייסון היה שחקן גדול באמריקה, ולי היה יתרון בישראל, כי הכרתי הרבה אנשים כאן", אומר ליפץ. "הוא שם את רוב הכסף, ואני נתתי הרבה מעצמי. העבודה הקסימה אותי. אתה רואה דיסנילנד של טכנולוגיות שעד אז לא הייתי חשוף להן. נפגשתי עם אלפי אנשים, בחנתי אלפי תוכניות עסקיות, וזה היה מרתק. היה בזה גם ממד ציוני. אתה מבין שהערך המוסף לכלכלה הישראלית יגיע מהטכנולוגיה, מהמוח היהודי".

ארגוקווסט התמקדה בחברות סטארט־אפ בשלב הסיד, השלב הראשוני של מחקר ופיתוח, ובמהלך 11 השנים שהשקיע בקרן ראה ליפץ הרבה אקזיטים מוצלחים, כמו פאואר דיזיין, מודם ארט ואחרים. בשנות השיא שלה הוערך שווי הקרן ב־300 מיליון דולר.

בתחילת שנות האלפיים סבלה ארגוקווסט מהתפוצצות בועת ההיי־טק, ונכנסה ביוזמתה לסטטוס של צ'פטר 11 (שמגן על חברה מפני הנושים שלה). היא עברה רה־ארגון, וכיום מהווה שוב שחקן בכיר בשוק, עם מספר חברות מדוברות בפורטפוליו שלה, בהן אינפוג'ין, שמעבירה תוכן מהמחשב לטלפון הסלולרי.

ב־2004 הגישה ארגוקווסט לבית משפט בארצות הברית תביעה בסכום של 350 מיליון דולר נגד בנק דיסקונט, בטענות שלא עמד בהתחייבותו וכי סירב להעמיד לחברה קו אשראי, נקט מדיניות של אי־כיבוד חוזים, וגרם לה הפסדים עצומים. ליפץ מוכן לומר עכשיו רק שהוא חשב שעצם הגשת התביעה הייתה טעות, אף שהסכים עם הטענה המהותית של ברזילי. בסופו של דבר דחה בית המשפט האמריקאי את התביעה, בנימוק שהיא צריכה להתברר בישראל. בינתיים, לא הוגשה תביעה דומה כאן.

בשנה האחרונה הצטמצמה משמעותית רמת המעורבות של ליפץ בארגוקווסט, ואת רוב העסקים שלו הוא מנהל באמצעות חברות אחזקות שהקים עם שותפו קליק, ושנושאות שמות כמו פאזוויז'ן, דטאזו ופרוקסל. הוא שותף באתר האינטרנט ג'ובנט בשותפות עם פישמן, ומושקע במיזמים עסקיים ובנכסי נדל"ן מחוץ לישראל.

החברה שהכי מעניינת אותו עכשיו היא כלל פורקס, שאליה גייס, כמשקיעה, את כלל פיננסים של שוקי אברמוביץ'. החברה היא למעשה אתר אינטרנט שדרכו ניתן לסחור במט"ח, ללא מעורבות הבנקים. עיקר הרווח מושג באמצעות הפערים שבין שערי המכירה והקנייה, והלקוחות מגיעים מכל רחבי העולם. חדר המסחר של החברה ממוקם בקפריסין, ובהרצליה נמצאים ההנהלה וחטיבת שירות הלקוחות. שם עובדים - מלבד גיא זילברמן - צעירים שאפתניים שמדברים מבחר שפות, כולל ערבית, פורטוגזית ויפנית.

אגב, הרעיון להקמת כלל פורקס התגבש בשירותים של בניין המשרדים של ארגוקווסט בהרצליה. ליפץ נהג לפגוש שם מדי כמה ימים את עמנואל קרוניץ, עורך דין ואיש פיננסים שעבד תקופה מסוימת במשרדו של יגאל ארנון. שיחה מקרית שהתנהלה ביניהם הובילה להבטחתו של ליפץ לגייס מיליוני דולרים למיזם שקרוניץ רצה לפתוח, מה שאמנם קרה. כיום קרוניץ הוא המנכ"ל של כלל פורקס.

ג'יאברו וסבאנה אצלו בסלון

אנשים שמכירים את ליפץ מעידים שהוא איש עשיר, אבל הוא עצמו מסרב להשתמש במילה מיליונר. "אני לא צריך הרבה, מספיק לי פיתה ושק שינה", מתעקש ליפץ. כשהוא מבחין במבטו הספקני של השומע, הוא מסביר: "באמת שאין לי תקציב גדול. אני נוסע בג'יפ ישן. וכהשבן שלי הוציא רישיון, הלכתי יחד איתו, ומהכסף שהוא הרוויח קנינו אותו ב־3,000 שקל ושיפצנו אותו בסכום דומה. רציתי שיהיה לו אוטו שהוא יוכל להרשות לעצמו, וזה מסר לחיים. הרי לא בעיה בשבילי לקנות לו אוטו חדש, אבל אני לא יכול להבטיח לו את רמת החיים שהוא רגיל אליה בבית שלו בסביון. יכול להיות שהוא יגור ברמת גן או באיזה מושב, אולי יהיה מורה, רופא - לא יודע. מה שחשוב הוא שיעשה את מה שהוא אוהב. אם הוא יהיה מורה זה בהחלט יביא לי גאווה, ביג טיים. אבל קודם שיהיה בן אדם".

ההימנעות העקשנית של ליפץ מלהשתמש במונחים כמו "עשיר" ו"מיליונר" להגדרת הזהות שלו היא, יותר מהכול, בחירה אידיאולוגית, חלק מהתעקשותו לשים בראש סולם ערכיו את המשפחה, החברים ועצם העבודה כקודמים לכול. "תמיד היה לי דרייב מטורף", הוא מספר. "היו שנים שעבדתי עשרים שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, וחסכתי כל דולר. היה מגיע קונטיינר מהמזרח הרחוק, לא הייתי מביא פועלים. היינו פורקים אותו לבד, אני והעובדים שלי, כולם יוצאי יחידות מובחרות, ותאמין לי שזה לא קל לפרוק קונטיינר מלא טלוויזיות באמצע הקיץ".

ליפץ מקדיש שעות רבות גם לעבודה התנדבותית. מאז 2003 הוא משמש כיו"ר ועדת הכספים במועצת סביון, שם פעל לקדם בעיקר פרויקטים בתחומי החינוך, הספורט והנוער. בנוסף, הוא אחד הפעילים המרכזיים בעמותה בשם "פוש", הכוללת 160 מתושבי סביון, שמאמצים בתי ספר ביישובים פחות אמידים בסביבה, ומסייעים להם בשעות לימוד ובחוגים. "החוכמה היא לא לחתום על צ'ק ולתת כסף, אלא לבוא לכיתה, לעזור לתלמידים ולארגן חוגים אחרי הצהריים", הוא מסביר. "לקחנו בית ספר נחשל והבאנו אותו להישגים".

עוד עמותה, "בדרכם", מוקדשת לעשרה מחבריו למילואים של ליפץ, שנהרגו בכפר דאבל במלחמת לבנון האחרונה. ליפץ, שממשיך לעשות מילואים קרביים אף שהוא פטור משירות, איבד ביניהם שני חברים אישיים, נתי יהב ועשי נובק. "הם הסתתרו בבית וחטפו פגיעה ישירה של טיל. בדיוק הייתי בעפולה, בדרך להיכנס ללבנון בנגלה השנייה", הוא מספר. העמותה לקחה על עצמה להכשיר את "שביל מים לים", המקשר בין אכזיב, דרך הר מירון ועד הכינרת, ושייקרא על שמם. היא גם תדאג לקשר עם המשפחות, לחגיגת ימי הולדת לילדים, ועוד.

מושיק

מושיק

מושיק

כך שעוד לפני "הישרדות" היה מושיק ליפץ בחור עסוק למדי, והוא ימשיך להיות כזה גם אחרי שהצופים של ערוץ 10 יעברו ל"הדוגמניות". כרגע הוא משמש צומת דרכים בין חברי "הישרדות", מקשר בינם לבין ההפקה ובינם לבין עצמם. בערבי רביעי ושבת מתקיימות בביתו בסביון הקרנות רבות משתתפים של התוכנית, בהשתתפות בני משפחה, חברים, ילדים מהסביבה וחברי ג'יבארו וסבאנה. וממש באמצע הראיון הטלפון מצלצל, ועל הקו נמצאת ליה, שמדווחת לו על איזה ראיון אינטרנטי שבו הם מוזכרים.

רק שתחזור כבר השגרה, מסכם ליפץ. "מאז התוכנית אני לא ממש מסוגל לעבוד. בכל ישיבה עסקית אנשים רוצים לשמוע סיפורים, ולמה דן מתנהג ככה. זה הוציא אותי לגמרי ממסלול החיים הרגיל, ואני מתגעגע אליו. אני מבין שזה יימשך רק תקופה קצרה, ואני לא חושב שזה בלבל אותי, וגם לא השפיע עלינו מי יודע מה בבית, חוץ מאשר על הילדים. אז הראיתי מי אני, העברתי מסר שאפשר להתנהג גם אחרת, ועכשיו תן לי לחזור לחיים שלי".

Rotal61@gmail.com