אנחנו רק בפרומו בעזה

מחיר הדמים כבר ניכר - מה יקרה כשתתבצע התוכנית ממש?

לוחמים הרוגים ועשרות אזרחים וחיילים פצועים שלנו. כ-70 הרוגים ומאות פצועים פלשתינים, בהם מחבלים, אזרחים חפים מפשע ואזרחים המחפים על פשע - הם המחיר האנושי של הפרומו לפעולה הקרקעית הגדולה. אם זה מחיר הפרומו, התוכנית עצמה עלולה לעלות פי 50, אולי פי מאה, תלוי בעומק הכניסה ובאורך השהייה.

תושבי שדרות למודי הסבל והאימה, בשונה מפוליטיקאים מסוימים, מדברים תדיר על "שבע שנות קסאמים". רוצים לומר, שבע שנים מאז נורה עלינו הקסאם הראשון, להבדיל מפוליטיקאים, שלנוחותם הפוליטית תוחמים את הקו בהתנתקות, שהתבצעה לפני שנתיים וחצי בלבד.

באוגוסט 2003, לפני כמעט חמש שנים, נפל לראשונה קסאם בפאתי אשקלון ליד מפעל הבירה קרלסברג. שישה הרוגים ועשרות פצועים היו לנו בשדרות ונתיב העשרה עוד בטרם התנתקות.

הזיכרון נוטה לתעתע, אבל מאז ההתנתקות התבצעו כמה וכמה מבצעים קרקעיים בתוך הרצועה, בהיקף די דומה לזה שמתרחש כעת. מבצע "ימי תשובה", שבמהלכו חוסל מהנדס הקסאם הראשון, עדנאן אל-רול. מבצע "גשם ראשון", שהחל בסוף חודש ספטמבר 2005, ומבצע "גשמי קיץ", שנמשך כארבעה חודשים, בין קיץ לסתיו 2006.

להתנתקות היו יתרונות רבים והיו לה חסרונות, אך היא בוודאי יצקה את זכות ההגנה העצמית במובנה המלא והמזוקק. רצועת עזה היא תא השטח היחיד בארץ ישראל, או פלשתין, שבו לא מתגורר ולו יהודי אחד. כל ירי משם מקנה לישראל זכות בלתי מעורערת להשיב אש.

כאשר הירי מתפשט בשיטתיות משדרות לנתיב העשרה לעין הבשור, מניר עם למפלסים, לארז, לגבים, מאשקלון לנתיבות, ובשבת האחרונה אף לכפר סילבר הגיע - מתי שהוא צריך לומר עד כאן! איך בדיוק עושים זאת? אני לא יודע. רק לשרלטנים ולמאחזי עיניים יש פתרון קסם.

אפשר ומותר להפעיל כוח. מבחינת המשפט הבינלאומי אין שום בעיה. פרוטוקול 77 של אמנת ז'נבה הרביעית קובע שאם נורית אש מתוך שטח אזרחי - שכונות מגורים, בתי ספר, גני ילדים - הופך התוקפן את השטח לאזור לחימה. או אז מותר להשיב אש אל עבר מקורות הירי, ובלבד שהתגובה תהיה מידתית, פרופורציונלית, לא מופרזת.

התוספת הזו לדין הבינלאומי התקבלה בכינוס שבו היה רוב למדינות אפריקה, אסיה והעולם השלישי. היא התקבלה בעיקר על רקע ההתנהגות הפלשתינית בלבנון. יש שיאמרו שהתוספת המשפטית הזו היא, לעת עתה, התרומה הבולטת של העם הפלשתיני להיסטוריה האנושית.

ללחימה המתחוללת בימים אלה בנגב וברצועת עזה אין כמעט דבר עם המחלוקת המדינית החוצה את החברה הישראלית מאז מלחמת ששת הימים. החמאס, כמו החיזבאללה, הוא ארגון דתי ולא מדיני, קנאי ולא פוליטי, טוטלי ולא פרגמטי. יש לו אמנה, אמנת-החמאס, צעירה, בת קצת יותר מ-20 שנה, שבניגוד לאמנה פלשתינית המפורסמת, שהיתה - ויש אומרים עודנה - מסמך לאומני מרתיע, היא, אלוהים ישמור, מסמך גזעני מחריד.

הארגון שואף להכחיד את ישראל ולהחליפה במדינת הלכה אסלאמית. חאלד משעל דיבר בשבת בדמשק על יהודים כדבר הפרוטוקולים של זקני ציון. ועדיין זה לא אומר שאין עם מי ואין על מה לדבר. אי אפשר לדון עם חמאס על הסדר שלום. אנשים פייסניים ושוחרי טוב הטוענים כך מחויבים יותר לפוזה ופחות לעובדות. אידיאולוגיה דתית לוהטת אינה ניתנת להמרה בכסף, השקעות ופיתוח. יש הרבה אמת היסטורית בקביעה, שאם תאכיל את התנין זה לא מבטיח שבסוף התנין לא יאכל אותך. אבל הפסקת אש הדדית, בדיוק כמו משא ומתן הומניטרי על חילופי אסירים, הם בהחלט נתיבי דיון אפשריים.

אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988