את זה וינוגרד לא בדק

את סיפורם של לאה ויוסף עוזיאל, שיכול לרשום שיא נוסף בדברי הימים של הביורוקרטיה בישראל, ועדת וינוגרד לא בדקה משום שהוא אינו במנדט שלה. ביתם של בני הזוג עוזיאל, תושבי צפת, נפגע מקטיושה שירה חיזבאללה ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה. שמאי מס רכוש אמנם לא התמהמהו בהערכת הנזק, אלא שבינם הזוג לבין השמאים נתגלעה מחלוקת באשר להיקף הפיצוי המגיע להם. הזוג עוזיאל ביקש לערור לוועדת הערר ואז גילה לתדהמתו שהוועדות כלל לא הוקמו.

גם עתירה שהגיש הזוג לבג"ץ לא הצליחה לזרז תהליכים. ועדות הערר הוקמו רק בפברואר האחרון, כמעט שנתיים אחרי המלחמה. לא פלא, לכן, שהשופט אליקים רובינשטיין פתח את פסק הדין במשפט שכולו אנדרסטייטמנט: "לא על עתירה זו תהא תפארתו של הממשל הישראלי, והדברים נאמרים באיפוק השיפוטי האפשרי".

לפי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום הפיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), אמור שר המשפטים למנות את היו"רים, כאשר חברי הוועדות מתמנים מתוך רשימות שקובעים שרי הביטחון והאוצר. ביוני 2007, כשנה לאחר שביתו נפגע מהטיל, עתר הזוג עוזיאל לבג"ץ באמצעות עו"ד נפתלי ורצברגר.

השופט רובינשטיין הופתע בעצמו מכך שלא מונו ועדות. ראוי, הוא כתב בהחלטתו, שהן יוקמו בתוך שבועות, כפי שהבטיחה מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, עו"ד אסנת מנדל, בתגובת המדינה. "לא בשמים היא", הדגיש רובינשטיין. "נוכח הקושי הנגרם לאזרחים כיוון שטחנות המינהל הציבורי טוחנות בעניין זה לאט... ראוי שההחלטה תובא ע"י הפרקליטות, הנמצאת מן הסתם בין סדן העתירה לפטיש מערכת המינהל, לידיעת השרים הנוגעים בדבר, זאת - כדי להחיש את המינויים".

בספטמבר כבר היה נדמה שהוועדה הרלוונטית קמה. "עיקר תרומתנו יכול היה להימצא בדרבון ובמעקב, כך שוועדת הערר תקום וההליכים יופעלו", כתב אז רובינשטיין. אך אז התברר שהשמחה היתה מוקדמת מדי. בהחלטה נוספת שכתב רובינשטיין בדצמבר הוא כתב: "למרבה הצער טוחנות הטחנות אט אט, ומהודעת המשיבים ומתצהיר מנהל רשות המסים עולה, כי ועדות הערר טרם החלו בעבודתן בשל קשיים לוגיסטיים".

גם בתחילת פברואר 2008 טרם החלה הוועדה הרלוונטית לפעול. "עם שבטוחני ברצונו הטוב של היועץ המשפטי למשרד המשפטים", כתב אז השופט, "ההשתלשלות והשורה התחתונה עד כה מעציבות - לשון המעטה. העתירה הוגשה ב-25.6.07 ועניינה פגיעה ביולי 2006 במלחמת לבנון השנייה, וראוי שלא ידובר בה בשעה שהשלג, מן השבוע החולף, יהיה דאשתקד".

קשה להאמין, אבל בסופו של דבר הפתרון שנמצא לבני הזוג עוזיאל היה רק פתרון חלופי. משלא צלח מסיבות שונות מינוי יושבי ראש לוועדות במחוזות חיפה והצפון, בין היתר מטעמים מינהליים ובשל סוגיית אחריותם בנזיקין של אנשי הוועדות, נשמע הערר שהגיש הזוג עוזיאל בחודש שעבר בוועדת ערר בירושלים. גם זאת, ימים ספורים אחרי שמונה יו"ר לוועדה הירושלמית. רק בימים אלה מונו גם יושבי ראש ועדות חיפה והצפון, וניתן מענה לקשיים הלוגיסטיים שהיו בעוכרי ההסדרה.

רובינשטיין יכול היה, כפי שנהוג במקרים כאלה, למחוק את העתירה משבאו העותרים על סיפוקם, ולתת החלטה של שתי שורות שעוסקות בעיקר בשאלה אם יש לחייב את המדינה בהוצאות. אבל השופט בעל הרגישות החברתית המוגברת התקשה שלא לחוות את דעתו על התנהלות המדינה. "תפקיד בית המשפט במקרה זה, כמו במקרים דומים לא מעטים בגדרי המשפט המינהלי, לא היה בכתיבת פסק דין משפטי מלומד, אלא בליווי הרשויות תוך עידוד וזירוז פעולתן, מעשה אומנת או שמרטף; זאת - כדי לקדם את מימוש חובתן על-פי הדין במבוכי המינהל הציבורי, שלא לומר ביורוקרטיה".

תפקיד זה, הוסיף רובינשטיין, "משמעו שהתיק אינו נסגר ונגנז אלא נותר חי, עד להסדר סביר של הבעיה שהועלתה בעתירה. אף במקרה דנא לא היה בית המשפט נכון לסגור את התיק עד שעיקר הנושא ייפתר. חריגותו של מקרה זה היתה, מזה, בנסיבות הספציפיות הקשורות בזכויות שלאחר מלחמה, ומזה, בהימשכות היתירה. נזכור כי מדובר בזכויות אזרח בטהרתן ובפשטותן, קרי, זכותו של אדם בדין לערור בעניינו". הוא קינח בחיוב המדינה בהוצאות בסך 18 אלף שקל. (בג"ץ 5587/07).