הנקראות ביותר

מבצע ויקטור

הוא נולד בשלושה מקומות, החזיק בחמישה דרכונים, וסיפק נשק כמעט לכל סכסוך מזוין בעולם. מסע העסקים של ויקטור בוט הפך לאימפריה גלובלית, עד שנלכד בתאילנד. "המשחק נגמר", אמר כשנתפס. נדע במלחמה הבאה*> יואב פרומר

הקיץ של 1999 היה חם במיוחד, ולא רק בגלל הטמפרטורה. עשור אחרי נפילת חומת ברלין המשיך סופה של המלחמה הקרה להכות גלים בזירה הבינלאומית; מלחמות אזרחים עקובות מדם פרצו במקומות רבים בעולם, ולרגעים נדמה היה שהעולם השלישי עולה בלהבות.

המוקד היה באפריקה, שם שקעו המדינות השבריריות, זו אחר זו, למלחמות אזרחים עקובות מדם. בליבריה, בסיירה ליאון, בגיניאה, באנגולה ובקונגו, לא נחו התותחים לרגע. "שנה של מלחמות בלתי פוסקות ואנדרלמוסיה שלא נגמרת", קבע הדוח השנתי לאפריקה של ארגון הסיוע Human Rights Watch.

המספר העצום של הקורבנות גרם בסופו של דבר אפילו לדסק האפריקאי של המועצה לביטחון לאומי בוושינגטון להבין, שלא ניתן יותר להתעלם ממצוקותיה של היבשת השחורה. בשלב הראשון החליטו שם להגביר את איסוף המודיעין, ובמיוחד את ההאזנות למנהיגי המיליציות השונות. ניתוח ראשוני של ערימת התמלילים שנערמה במהירות העלה קשר מעניין אחד בין עימותים במרחק אלפי קילומטרים זה מזה: אדם ששמו ויקטור בוט.

בסי-אי-איי ידעו לדווח כי מדובר בסוחר נשק שנצפה לא אחת על מסלולי נחיתה נידחים במוקדי עימות שונים בעולם, כשהוא עומד בפתח בטנו של מטוס תובלה רוסי מיושן ומפקח על הפריקה. אבל סוכנויות המודיעין האמריקאיות, וכמוהן גם פוליטיקאים ועיתונאים שהמידע הזה הגיע אליהם, לא ממש הבינו עם מי יש להם עסק, וגם לא מה אורכן של זרועות התמנון ששלח ויקטור בוט כמעט לכל עימות מזוין בעולם.

דם רב נשפך מאז איבד בוט את בתוליו כאלמוני. בתשע השנים האחרונות הוא הפך לסלבריטאי של אימה ששמו הולך לפניו. אין כמעט יבשת שאת עימותיה לא הכיר, ארגון חמוש שבשבילו לא עבד, או סחורה מארסנל הנשק הרוסי שאותה לא יכול היה לספק. בקטלוג שלו היו רובי קלצ'ניקוב ומטולי אר-פי-ג'י, לצד מסוקי תקיפה. הוא לא הפלה בין הלקוחות, ולא משנה אם הם היו רוצחי המונים או טרוריסטים קטנים; אותו עניין רק דבר אחד: שהם יוכלו לשלם לו בשטרות ירוקים. רווחיו של מי שנחשב לסוחר הנשק הגדול בעולם בעשור הזה מוערכים בכמה מיליארדי דולרים.

יחד עם הגידול המהיר בעסקי הנשק של בוט החלו להתעניין בו גם זרועות האכיפה במדינות שונות. בוט נאלץ להחליף שמות - ויקטור בוטוב, באד בולאקין ובוריס ואדים מרקוביץ' הם רק חלק מהם - ירד למחתרת, אבל לא הפסיק לסחור.

ההתעניינות התקשורתית לא איחרה להגיע: מלבד כתבות בעיתונות פרסמו לפני כשנה שני סופרים אמריקאים ספר שגולל את סיפורו, תחת השם "סוחר המוות" ((Merchant Of Death, וגם הוליווד לא פספסה את הפוטנציאל: בוט שימש השראה לסרט המצליח "שר המלחמה" (2005), בכיכובו של ניקולס קייג'.

אין משקיעים, יש המון מזומנים

כמו האוליגרכים הרוסים, גם הקריירה של בוט קשורה קשר הדוק להתפרקותה של ברית המועצות; כמוהם, הוא היה צעיר שאפתן שזיהה את הפוטנציאל הגלום בכאוס שבהתפרקות האימפריה הסובייטית. בניגוד לאוליגרכים, מסך המסתורין סביבו הרבה יותר עבה.

בדרכון הרוסי של בוט כתוב כי נולד בדושנבה, בירת טג'יקיסטן, ב-13 בינואר 1967, אך לא ברור אם הפרטים הללו נכונים. בראיון רדיו נדיר שנתן לתחנת רדיו רוסית ב-2002, הוא אמר שנולד באשגאבט, בירת טורקמניסטן. למודיעין הדרום אפריקאי יש גרסה שלישית: בוט, קובע דוח חסוי שלו, הוא בכלל יליד אוקראינה. בחמשת הדרכונים השונים שמחזיק בוט, יש מן הסתם עוד מקומות לידה ותאריכים סותרים.

לאחר שבגר הצטרף בוט לאקדמיה הצבאית לשפות של הצבא הרוסי (היום הוא דובר אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, פרסית וזולו אפריקאית), ושירת כקצין זוטר בחיל האוויר הסובייטי. גרסה אחרת לשנים הללו בחייו מגיעה מדוחות מודיעין מערביים, שלפיהם בשנות ה-80 עבד בוט למען הקג"ב באירופה ובאפריקה. באותו ריאיון רדיו הכחיש בוט את הדיווחים האלה בתוקף, ואין להם אישור נוסף. כך או אחרת, בתפקידיו האחרונים בצבא, כשכבר החלה התפוררות האימפריה הסובייטית, שירת בוט באנגולה ובמוזמביק.

ב-1991 השתחרר וחזר הביתה כדי לעשות עסקים. הוא החל אותם ברכישת שלושה מטוסי תובלה מיושנים מדגם אנטונוב, בסכום כולל של 120 אלף דולרים. מנין השיג הצעיר את הסכום הנכבד? לא לגמרי ברור. בריאיון שנתן בעבר, הוא אמר: "מעולם לא היו לי משקיעים, אבל באותם ימים לא הייתה בעיה להשיג מזומנים".

העסקים הראשונים היו כשרים: בוט רכש בדרום אפריקה פרחים בעלות אפסית והטיס אותם לאיחוד האמירויות, שם מכר אותם ברווח עצום. מהר מאוד הבין בוט שחבל שהמטוסים יחזרו ריקים לאפריקה, והחל לבדוק מהם המוצרים המבוקשים שם. בשנות ה-90 הסוערות הייתה לכך תשובה פשוטה: קלצ'ניקוב.

"הוא היה קצין סובייטי, שראה את ההזדמנויות שגלומות בשלושה תחומים - מטוסי התובלה הנטושים שאינם מסוגלים לטוס בגלל תחזוקה לקויה, מצבורי הענק של עודפי נשק שאובטחו על-ידי חיילים שמצאו עצמם ללא שכר, ודרישה גוברת לאותם כלי נשק מלקוחות ותיקים של רוסיה הסובייטית", מסכם את סוד הצלחתו העיתונאי דגלאס פרה, שכתב עם סטפן בראון את "סוחר המוות". לדבריו, "בוט חיבר את שלושת הגורמים הללו. הוא השיג את המטוסים בפרוטות, מילא אותם בכלי נשק שקנה בזול, והטיס אותם ללקוחות שמסוגלים היו לשלם. כל היתר הוא כבר היסטוריה".

בירה קרה באפריקה

ככל שהעולם השלישי שקע בשנות ה-90 במרחץ דמים, כך פרחו והלכו עסקי הנשק של בוט. במקביל, הוא התחתן ונולדה לו בת. המשפחה הקטנה התגוררה בעיקר בדרום אפריקה, אבל בוט החזיק לשימושו בתים מפוארים גם במוסקבה, בסנט פטרסבורג ובבלגיה.

לקראת סוף העשור הגיעו עסקיו של בוט לממדי ענק. יחד עם אחיו הבכור ושותפו סרגיי, הוא שלט על צי אווירי של שישים מטוסי תובלה שטסו ללא הפסקה בין אפריקה, אירופה והמזרח התיכון, והעסיק קרוב לאלף עובדים, בהם טייסים הרפתקנים, וצוותים מנוסים של טכנאים ואנשי קרקע שתחזקו את המטוסים. הכינוי שהוצמד לו היה "הדוור", בזכות יכולתו לספק את הסחורה בכל מקום. לרוב קיבל בוט את הכסף ישירות לחשבונות בנק ביעדים מוגנים כמו איי קיימן, אך מדי פעם הסכים לקבל גם מזוודות דחוסות בשטרות. על-פי דיווחים לא מעטים, בחלק מהעסקות הוא קיבל גם יהלומים וסמים.

במהרה הפך בוט לידידם של כמה מהרודנים האכזריים שידעה ההיסטוריה, כגון צ'רלס טיילור, נשיא ליבריה לשעבר שעומד למשפט על פשעים נגד האנושות; מנהיג המורדים Unita באנגולה, ג'וזף סווימבי; ומובוטו ססה-סקו, רודן זאיר. השיטות שלו להתחבב עליהם היו מקוריות, כפי שיוכיח הסיפור הבא, המגולל בספרם של פרה ובראון: בסיור שקיים בקונגו ב-2001 עם ג'ון פייר-במבה, אז מנהיג אחת המיליציות, שפיקד באותם ימים על אחת המיליציות המקומיות במדינה, חשקו אנשיו של במבה בבירה קרה. בוט, שבאותו זמן החכיר למיליציה שני מסוקי תקיפה רוסיים מדגם 24 MI, אסף צוות לוחמים, טס מעבר לאגם אלברט לתוך אוגנדה, נכנס לכפר הראשון, ודרש מהמקומיים להביא מיד לכיכר את כל הבירה שיש ברשותם. החבר'ה, לפי הספר, חגגו עד אור הבוקר.

"הוא מבריק. לו היה סוחר חוקי, הוא היה נחשב לאחד מאנשי העסקים המוצלחים בעולם", אמרה ל"ניו יורק טיימס" גייל סמית, שעמדה בראש דסק אפריקה במועצה לביטחון לאומי. "הוא מרתק, אבל יש לו אופי הרסני. בזמן שאנחנו ניסינו להביא שלום, הוא עשה מלחמה". אבל בוט ישן כנראה היטב בלילות. "ההרג אינו קשור לכלי הנשק עצמם", אמר בעצמו ל"ניו יורק טיימס" ב-2003 בתגובה לטענות נגדו, "אלא לבני האדם שעושים בהם שימוש". הוא העדיף לראות את עצמו כשליח בלבד. "זה לא ענייני לדעת מה אני מטיס", אמר.

למי שמוכן לקנות את הטיעון הזה כדאי להציץ במספרים הבאים: המלחמה בקונגו גבתה כארבעה מיליון הרוגים, באנגולה מיליון וחצי, ברואנדה 800 אלף, בליבריה 250 אלף, בסיירה לאון שישים אלף. ואלה הערכות שמרניות. גם אם בוט לא לחץ בעצמו על ההדק, הרי שבמקרים רבים הוא היה זה שסיפק את הכדור. "קשה לעקוב אחר המשלוחים עד לרמה שבה אפשר לומר שאלה הרובים של בוט", טוען בראון, "אבל אוסף הראיות שקיבץ האו"ם, וגם חוקרים אחרים, מובילים אותנו למסקנות די מרשיעות".

מספר 2 אחרי אוסאמה

יחד עם הכסף והעניין התקשורתי החל גם האגו לתפוח. הקהילה הבינלאומית הטילה אמברגו על נשק בניסיון להביא לרגיעה באפריקה, בוט צפצף עליו. מוקף בשומרי ראש וספוג בביטחון עצמי הוא המשיך לחרוש את שדות הקרב עד כדי כך שבאנגולה הוא לא התאפק, וחימש את שני הצדדים הלוחמים. באותה נשימה הוא העניק שירותי הטסה, באמצעות חברות קש מסוות, גם לכוחות שמירת השלום של האו"ם.

"להנחית מטוסי תובלה כבדים שעליהם מטענים בלתי חוקיים לתוך זירת קרב, ונגד אמברגו בינלאומי, דורש הרבה יותר ממאמץ יחיד. הדבר דורש מערך של אנשים, מקושרים, מיומנים בלוגיסטיקה, ובעלי יכולת להעביר סחורות בלתי חוקיות מסביב לעולם. ארגון אחד כזה הוא הארגון שבראשו עומד המזרח אירופי ויקטור בוט", נכתב בדוח פנימי של האו"ם משנת 2000. באותה שנה עלה שמו שוב לכותרות, כשפיטר היין, השר הבריטי לענייני אפריקה, זיהה אותו כ"פורץ האמברגו הראשי", והעניק לו את הכינוי "סוחר המוות".

שנה וחצי מאוחר יותר, לאחר 11 בספטמבר 2001, החל עולמו של בוט להשתנות: העיתונות האמריקאית החלה באחת להתעניין בטרור ובסחר הנשק הבינלאומי, ובוט זינק לכותרות על רקע מעורבותו באספקת נשק למשטר הטליבאן באפגניסטן, אותו משטר שהעניק מחסה לאוסאמה בן-לאדן ולאנשיו. גם הממשל האמריקאי הבין שלסחר של בוט ייתכנו משמעויות שחורגות ממלחמות אזרחים באפריקה. "התעוררתי בוקר למחרת 11 בספטמבר, וגיליתי שאני במקום השני אחרי אוסאמה", קונן בוט ב"ניו יורק טיימס".

ב-2002 החלה האימפריה להיסדק. תחילה הוציאה נגדו בלגיה צו מעצר בחשד להלבנת הון. בשנים 2004-2005 הצטרף משרד האוצר של ארצות הברית לעמיתיו, הגדיר את בוט כ"איום יוצא דופן למדיניות החוץ האמריקאית", ונענה לדרישת האו"ם להטיל על סוחר הנשק שורה ארוכה של סנקציות אישיות.

בעוד הוא עוקר למוסקבה כדי להמשיך ולהפעיל את צי המטוסים שלו משם, שכר למרבה האירוניה גם הפנטגון את שירותיו - למשימות אספקה בעיראק. כשהפרשה הזו נחשפה, טען סגן מזכיר ההגנה, פול וולפוביץ', כי בוט היה "קבלן משנה מהשורה השנייה". כך או אחרת, הפנטגון שילם לבוט, גם אם בעקיפין, כ-60 מיליון דולר בעבור קרוב לאלף משימות.

באוקטובר 2006 נגמרה החגיגה. הנשיא ג'ורג' בוש הורה בצו מיוחד להקפיא את נכסיו של בוט במסגרת החרפת הסנקציות על מפרי האמברגו בקונגו. באי-מייל ששיגר אחד משותפיו של הסוחר, ושיורט בידי הרשויות בארצות הברית, נכתב כי הוא מעריך שהנכסים שהוקפאו היו בהיקף של כ-6 מיליארד דולרים.

אבל בוט לא הפסיק. לפני שנתיים דווח כי אחד ממטוסיו נצפה כשהוא פורק נשק בסומליה בעבור מיליציות המורדים האיסלאמים המזוהים עם אל-קאעדה. בקיץ 2006, זמן מלחמת לבנון השנייה, נצפה בוט בביירות בפגישה עם בכירים בחיזבאללה, וההערכה היא שסיפק לארגון טילים נגד טנקים מתוחכמים.

מלכודת בבנגקוק

אימפריות נופלות, ובמקרה הספציפי זה קרה ביום חמישי שעבר, לאחר מבצע עוקץ משולב של הרשות ללוחמה בסמים האמריקאית, המשטרה התאילנדית וגורמי מודיעין בינלאומיים. כתב האישום נגד בוט ושותפו אנדרו סמוליאן, שהוגש בבית משפט פדראלי בניו יורק (ושלמעשה אפשר את המעצר בתאילנד), חושף טפח מהמבצע.

בנובמבר האחרון יצרו עם בוט קשר סוכנים אמריקאים והזדהו כגורמים המייצגים את מורדי מחתרת FARC בקולומביה (אותה מחתרת שחטפה את ארבעת המטיילים הישראלים בקולומביה בספטמבר 2003). לאחר שורה של התכתבויות באי-מייל, שיחות טלפון ופגישות מקדימות עם שליחיו באנטילים ההולנדיים בקריביים, בדנמרק וברומניה התגבש הסכם. בוט היה אמור לספק ל"מורדים" טילי כתף נגד מטוסים תמורת סכומים ניכרים. דרך האספקה הייתה מקורית: הוא היה אמור להצניח את הטילים במעבה הג'ונגל הקולומביאני.

לאחר שהתגבש ההסכם התעקשו ה"מורדים" שבוט, שהסתתר במוסקבה עם אשתו אלה ובתו היחידה אליזבת, יגיע לפגישה מסכמת בתאילנד. הוא התלבט, אבל בסופו של דבר נעתר לתנאי.

ביום חמישי שעבר הוא נכנס למלון "סופיטל" היוקרתי בבנגקוק, עשה צ'ק-אין לחדר מפואר, ושריין את חדר הישיבות בקומה 27. בשעה שלוש אחר הצהריים, לבוש חולצת פולו כתומה ומלווה בשישה מאנשיו, הוא נכנס לחדר הישיבות, רק כדי לפגוש שם את אנשי היחידה ללוחמה בפשע של תאילנד, וסוכנים אמריקאים. לפני שהוברח דרך הכניסה האחורית, הוא הספיק עוד למלמל לעבר חבריו: "המשחק נגמר".

"המעצר הזה מוכיח שלממשלת ארצות הברית יש לא רק זיכרון ארוך, אלא גם יד ארוכה", אמר השבוע ל-G לי וולוסקי, שהיה אחראי במשך שנים רבות על המעקב אחר בוט מטעם הסוכנות לביטחון לאומי בארצות הברית.

"ויקטור בוט ואנדרו סמוליאן הסכימו לחמש טרוריסטים ותדלקו כמה מהעימותים האלימים ביותר שהתרחשו בעולם", הוסיף התובע הכללי בפרשה, מייקל גרסיה, לאחר השלמת המעצר. "היום הם נאלצים להתמודד בארצות הברית עם ההאשמות, בשל כוונתם לחמש ארגון טרור המאיים על האינטרס האמריקאי".

גם התאילנדים היו מרוצים. ביום שני, ותחת אורם החמים של זרקורי התקשורת הבינלאומית, סירב שופט מקומי לבקשתו של בוט להשתרר בערבות עד שיסתיימו הדיונים בבקשת ההסגרה שלו. על-פי החוק התאי, ניתן להחזיק אדם במעצר עד 84 יום מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. לבוט, מן הסתם, יהיה הרבה זמן חופשי כדי לחפש דרכים לחמוק מהחוק.

חולם לעשות סרטי טבע

הופעותיו הציבוריות נדירות, ומיועדות לטהר את שמו. לא פעם אמר בהן כי הטענות נגדו הן "ציד מכשפות", וכי הוא רק "שעיר לעזאזל" של גורמים ממשלתיים. לדבריו, רוב הלקוחות שלו הם בכלל ממשלות רשמיות וחוקיות. את הטענות שסיפק נשק לגורמי טרור הוא מכחיש בכל תוקף. "למרות כוחם של ארגוני הביון האמריקאיים - הסי-איי-אי, האף-בי-איי, והלוויינים שלהם - אין להם ראיות נגדי", אמר ב-2002 לתחנת רדיו רוסית. "קל מאוד להאשים מישהו, בלי לספק את הוכחות".

כשהתבקש להגדיר את עצמו, הוא אמר "צמחוני", "אקולוג" וחובב טבע מושבע שחלומו לעלות על מסוק, לטוס לחוג הארקטי ולעשות סרטים דוקומנטריים לנשיונל ג'יאוגרפיק. החלום הזה כנראה יצטרך לחכות.

מספר מדינות בעולם מחכות לבוט בהתרגשות. ארצות הברית צפויה להגיש בקשת הסגרה, אבל גם האירופים היו רוצים לראות אותו באחד מבתי המשפט שלהם. גם הרשויות בדרום אפריקה ובאיחוד האמירויות רוצות לחקור אותו, ואפילו הרוסים מגלים עניין בהשבתו הביתה, אף שאינו מבוקש שם. יש מי שמעריכים כי מוסקבה רוצה אותו כדי למנוע ממנו לחשוף את הסודות שצבר במשך השנים, הן על שותפיו לעסקים והן על מקורות הנשק.

אם יישפט בתאילנד צפוי בוט לעד עשר שנות מאסר. בארצות הברית העונש יהיה כנראה חמור בהרבה. כך או אחרת, ממש כמו רסקולניקוב, גיבורו של דוסטויבסקי, לבוט יהיה הרבה זמן להרהר בחטאיו. בין אם ימצא מחילה או לא, קשה בשלב ביניים זה שלא להתנחם בעצם מעצרו. או כמו שאמר וולוסקי עם סיום הפרשה: "גם אם הסחר בנשק יימשך, שחקן מרכזי יצא מהמגרש. הודות לכך, העולם יהיה מקום בטוח יותר".**

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות