מקאו: מה שקזינו יכול לעשות

מקאו, המושבה הפורטוגזית לשעבר שהפכה בסוף שנת 1999 לאזור מינהלי מיוחד של סין (בדומה למעמד של הונג קונג, השוכנת כ-60 ק"מ מזרחה ממנה), היא פסיק קטן על המפה - שטחה הוא כ-22 קמ"ר, פחות משיטחה המוניציפלי של ראש העין. מספר תושביה הוא רק חצי מיליון, אך השקעות הנדל"ן שבה אינן מביישות בהיקפן את אלו של מדינה בינונית. כתוצאה מהבום הנדל"ני, זינקו מחירי הדירות והקרקעות פי 4 בממוצע בתוך 4 שנים בלבד.

מקאו מורכבת גיאוגרפית משלושה חלקים: חצי האי מקאו (7,850 דונם), שבו שוכנת העיר העתיקה עם אתרי המורשת העולמית, אשר מחובר לסין היבשתית ברצועה ברוחב 340 מ"ר בלבד; ושני איים דרומית לחצי האי - טייפה (5,800 דונם) וקולואן (7,800 דונם). קולואן מחובר בגשר לטייפה, וטייפה מחובר בשני גשרים לחצי האי מקאו.

הסיפור הנדל"ני של מקאו מתחיל כבר בעצם היווצרות קרקעותיה: הפורטוגזים ניצלו את המים הרדודים שלחוף ים סין הדרומי, בשפך הנהר ג'וג'יאנג, ייבשו בשיטתיות עוד ועוד אדמות והגדילו את המושבה. כתוצאה מכך שטחה של מקאו כיום גדול ב-50% לעומת שטחה לפני 35 שנה. שדה התעופה הבינלאומי נבנה אף הוא על אי מלאכותי. על אותו העיקרון בדיוק מוקם בימים אלה הפרויקט הראוותני ביותר במזרח אסיה - "רצועת קותאי".

"רצועת קותאי" (Cotai strip), פרי חזונו של המיליארדר היהודי שלדון אדלסון והחברה שבשליטתו, לאס וגאס סאנדס, היא למעשה גשר יבשתי שיחבר את שני האיים, קולואן וטייפה, ומכאן נשאב שמה - כשילוב ההברות הראשונות בשמות שני האיים. עד כה נבנו 1,200 מטר מתוך הרצועה, ולכשתושלם הרצועה במלואה - באורך 2,200 מטר - היא תהווה גשר יבשתי בין שני האיים. עם זאת, המילה "גשר" קצת מרמה - כאן לא מדובר ברצועה צרה וארוכה, אלא ייבוש של כמעט כל השטח שבין שני האיים, כך שלמעשה הם יהפכו לאי אחד.

מדובר בפרויקט תיירותי הנשען על תעשיית ההימורים המפותחת של מקאו. עמוד השדרה של רצועת קותאי יהיה מסדרון מקורה וממוזג, ובו שטחים מסחריים. מתוך המסדרון יהיו יציאות למלונות היוקרתיים שיוקמו משני צידיו.

על שמונת ה"מגרשים" שהוקצו לאורך הרצועה יוקמו כעשרה מלונות, תשעה מהם כבר בהליכי בנייה: מלון וינישיאן מקאו (היחיד שכבר נפתח לקהל, באוגוסט האחרון) עם 3,000 חדרים - כולם סוויטות של 60 מ"ר ומעלה, מלון ארבע העונות עם 1,000 חדרים, שאנגרי-לה עם 600 חדרים, טריידרס הוטל עם 1,200 חדרים, שרתון עם 4,000 חדרים, סנט רג'יס עם 400 חדרים, הילטון עם 1,200 חדרים, מלון קונארד עם 300 חדרים ופיירמונט עם 1,500 חדרי מלון. בסך הכל כוללת הרשימה 13,200 חדרי מלון, שאליהם תצטרף רשת נוספת במגרש מס' 3, שנותר פנוי בינתיים.

אל כל אלו מצטרף מגרש מס' 4, שבו מושלם כעת פרויקט הענק "עיר החלומות" (City of dreams) של חברת Melco PBL Entertainment. בפרויקט 5 מגדלים שלהם קומת קרקע מסחרית משותפת. בעיר החלומות נבנה קזינו תת-ימי, הראשון מסוגו בעולם, וכן ארבעה מלונות יוקרה (אלא מה): הייאט רג'נסי, גראנד הייאט, קראון טאוארס והארד רוק הוטל. הפרויקט ייפתח לקהל בסוף 2008.

המספרים בפרויקט כולו הם לא מהעולם הזה: 20 אלף חדרי מלון בשטח כולל של 400 אלף מ"ר, 150 אלף מ"ר של שטחי קזינו (כי צריך גם למממן את כל זה), 300 אלף מ"ר של שטחים מסחריים, היכלי בידור עם 25 אלף מקומות ישיבה, עשרות אולמות כנסים, גינות סביב אגמים מלאכותיים ועוד ועוד.

אגב, לאדלסון וללאס וגאס סאנדס יש אחיזה גם בחצי האי מקאו, ליד העיר העתיקה - מלון-קזינו "סאנדס מקאו" המפואר, שנפתח במאי 2004 בהשקעה צנועה של 265 מיליון דולר. באוקטובר האחרון נפתח בסמוך סאנדס חדש, שהוסיף עוד 238 סוויטות.

כפול מלאס וגאס

גולת הכותרת של לאס וגאס סאנדס קורפ' בפרויקט רצועת קותאי היא ללא ספק מלון וינישיאן מקאו, שנבנה בהשקעה של 2.4 מיליארד דולר, על קרקע שיובשה מהים. זהו המלון הגדול ביותר באסיה והמבנה השני בגודלו בעולם - שטחו 976 אלף מ"ר. 12 אלף עיתונאים השתתפו בהשקת המלון באוגוסט 2007, באחד מאירועי היחצ"נות הגדולים בעולם. התוצאה היתה מיליון מבקרים במלון ב-17 הימים הראשונים לפתיחתו. לשם השוואה, מדינת ישראל מושכת כשני מיליון מבקרים בשנה שלמה.

המלון כפול בגודלו מאחיו בלאס וגאס, ומנסה להביא את ונציה למקאו. בתוך המלון נבנתה מעין עיר איטלקית על המים, ובה מאות חנויות של מיטב המותגים בעולם, תעלות וגונדולרים מזמרים, חזיתות מבנים וניציאניים והעתקים של כיכרות מפורסמות (כיכר סנט מרקס) ואלמנטים בעיר. רק דבר אחד לא ניתן למצוא בעיר - מקום ישיבה, במטרה לגרום לתנועה בלתי פוסקת של המבקרים. הכל נעשה תוך שימת לב לפרטי פרטים ובהשקעה עצומה, אך התוצאה קוסמת בעיקר לסינים. תיירים מהמערב עשויים לחוש שהמקום קיטשי עד אימה, ושוונציה יש רק אחת - באיטליה.

כל חדרי המלון, 3,000 במספר, מוגדרים כסוויטות המהוות מעין דירות קטנות, של החל מ-60 מ"ר. סך שטח החדרים הוא 100 אלף מ"ר, והמלון בנוי כך שבכל מעבר בין אגף לאגף, או בין הכניסה לחדר, או בין החדרים ל-30 המסעדות ולחדר האוכל - עוברים האורחים בין 6,000 (!) מכונות משחק ו-800 שולחנות הימורים. שטח הקזינו לבדו הוא 51 אלף מ"ר - כשטח המגדל העגול במרכז עזריאלי. הימור מינימלי, למי שמתעניין, הוא 25 דולר הונג קונג - כ-12 שקלים.

ארנה עם 15 אלף מקומות ומספר אולמות כנסים בגדלים שונים מבטיחים גם כניסת מבקרים שלא מחפשים הימורים. שטח אולמות הכנסים, התערוכות והמפגשים הוא בלתי נתפס: 112 אלף מ"ר. השטחים המסחריים מסתכמים ב-93 אלף מ"ר. אין פלא שדווקא בריכות השחייה אינן מתאימות בגודלן למקום.

החזון של אדלסון הוא להקים לאס וגאס באסיה, ודומה שבכך הוא הצליח מעבר למשוער. הרבה לפני שנפתחו כל 20 אלף חדרי המלון המתוכננים, הקזינו התת-ימי וכו', כבר בשנת 2006 עקפה מקאו את לאס וגאס בגובה ההכנסות מהימורים, עם 7 מיליארד דולר.

מספר התיירים הוכפל מ-11 מיליון ב-2003 ל-22 מיליון ב-2006. יותר ויותר חברות תעופה טסות ישירות לעיר הקטנה, ומעבורות מהונג קונג יוצאות עמוסות מדי שעה למקאו (הפלגה של שעה בלבד, במחיר של 70 שקל לכיוון).

מי אלו שממלאים את בתי המלון, את המעבורות ובמיוחד את מכונות המזל? כמעט 100% מהם אלו אסיאתיים. רובם סינים שחוצים בקלות את הגבול לביקורים קצרים למטרת הימורים, אבל גם הודים, יפנים, קוריאנים (מדינות שאוסרות הימורים בשטחן) וכן עשירי המפרץ הפרסי גודשים את העיר. פה ושם ניתן לראות כמה אירופאים, וביניהם זרזיף הולך וגובר של ישראלים. אין זה פלא שגם משחקי המזל מותאמים לטעם הסיני, וחלקם לא מוכרים כלל במערב. אדלסון אמר וביצע - "In Asia, for Asians".**