הטוב לטיס

תערוכת היחיד של אמיר נוה במוזיאון רמת-גן היא פריצת דרך משמעותית עבור נוה, אמן צעיר, שתערוכתו הקודמת הייתה בגלריה התל-אביבית "טובה אוסמן" ב-2007. את הקטלוג הצנוע הנלווה לתערוכה מפאר מאמר של גדעון עפרת, המעניק ליצירותיו של נוה טקסט פרשני מבריק. בחלל המוזיאלי-גלריסטי שהוקצב לתערוכה תלויות עבודותיו הקטנות, המתפוצצות מריגושיות, במקצב נכון ומדויק, מתפרע-אך-פואטי.

רוב עבודותיו של נוה הן מעשה קולאז' של כתם צבע מרוכז, קו רוטט וחי ולעתים גם מילים - של ממש, המונחים כולם יחד על מצע לא נייטרלי: לרוב אלו דפים חתוכים מספר, אולם לעתים גם קרטון שנמשח בלבן, או קרשי עץ. יותר מאשר מייצר נוה דימוי ויזואלי ברור, נדמה כי הוא מערה אל המשטח הציורי "אסתטיקה היולית של קרביים", חומרים נפשיים.

דווקא בשל כך, בשל היותן של העבודות בתכתובת הדוקה עם מושגים כגון "ארט-ברוט" או "רו-ארט", דומה כי ניתן להחיל עליהן מושגים פרשניים מתחומה של הפרשנות הפסיכואנליטית, וליתר דיוק, הלאקאניאנית. ב-1953 מפרסם ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי צרפתי, את התיאוריה שלו בדבר "שלושת המערכים המהותיים של המציאות האנושית", כפי שהוא עצמו הגדיר זאת, ומכנה אותם בשם: "הסמלי, הממשי והמדומין". הסמלי, על-פי לאקאן, הוא במהותו הממד הלשוני, המתיימר לסמן ולמפות במילים את הממשות. אנו נולדים וחיים בתוך שפה שלא אנחנו יצרנו, שפה אשר "מדברת אותנו". המילים "יודעות עלינו" ומתפעלות אותנו הרבה יותר מכפי שאנו חושבים. הדמיוני הוא מערך ההזדהויות, הרגשות וההתייחסויות שלנו אל העולם והשוכנים בו, וה"ממשי", על-פי לאקאן, הוא אותו "מוחלט אונתולוגי" אותה ההוויה לכשעצמה, הדברים ה"חשופים". לטענתו של לאקאן, אין לנו כל גישה אל ה"ממשי" אלא בתיווכו של הסימבולי והמדומיין.

דומה כי עבודותיו של נוה מנהלות דיאלוג אינטנסיבי עם שלושת הרבדים גם יחד. המצע הציורי גדוש סימני דפוס, מילים סדורות במערך מובן וידוע. לרוב אלו דפים מספרו של דמיטרי מרז'קובסקי, "ליאונרדו דה וינצ'י", וכך מתנהל גם דיאלוג ברור בין תוכן המילים לציור, ומונכחים, באופן לעומתי ומתריס, "אבותיו הרוחניים" של נוה. ה"סדר הסימבולי" משמש מצע רציונלי לניסיונותיו האמיצים, הבלתי מתפשרים, של נוה לחדור ולהבקיע אל "הממשי", באותן הטחות מכחול וקווי פחם.

כותב גדעון עפרת: "ההסדרה הרציונלית של הדפוס, על שורותיו הישרות והמקבילות, ועל סימניו התקניים, מקנה בסיס איתן-תרבותי וציביליזציוני - לפרץ האמורפי ה'ברברי'". העידון האמנותי החזק של נוה מאפשר למטענים הליבידינליים לבקוע רק לכאורה "ללא שליטה" - חותם המאבק בין הסער והפרץ הרגשיים לרסן האמנותי טבוע בכל יצירותיו. היכולת שלנו להזדהות באופן עמוק עם מה שנדמה לעין בלתי מיומנת כ"קשקוש", ולהיווכח במו עינינו במעשה הקסם הכרוך בהפיכת "רסיסי רוח" ו"קרעי רגשות" ליצירת אמנות, הם אלו אשר מוליכים את היצירה אל האופק של ה"דמיוני", אל הסדר הנפשי שלנו עצמנו.