תצוגת תכלית

יום שישי האחרון בבוקר בנמל תל אביב, ותצוגת האופנה של קולקציית הקיץ 2008 מאת גדעון וקארן אוברזון למען ילדי וראייטי עוד מעט מתחילה. הרוח נושבת בפראות, מרימה גלים גבוהים על-פני הים ומפזרת את הפריזורות שעל היבשה. הרחבה שמחוץ למרינרו עדיין מנומנמת כשאני מגיע, חולף על-פני כתבי האופנה של מעריב ושל ידיעות העומדים בפתח כדורמנים של סטייל.

וראייטי ידוע כאבן שואבת למפורסמים מכל הסוגים, ואכן בהזמנה שקיבלתי הובטחו כל המי ומי, ואפילו חילקו אותם לקבוצות. בעמודת הסלבס הבטיחו לנו רמה של ריטה, צביקה פיק ואורנה דץ, ובכל מקרה - לא פחות מקרן מור. בעמודת אנשי העסקים שהגעתם הובטחה נצצו שמות כמו חיים רומנו, ארז ויגודמן, שלמה נחמה, סולי סקאל וכאלה. ליגה, מה שנקרא. התלבשתי יפה.

אבל מה, אף אחד לא בא. או שאולי באו מחופשים והצלמים לא זיהו. במדורי הרכילות אקרא למחרת שלריטה היה חום גבוה. אבל מה התירוץ של כל השאר ולמה המפורסמת היחידה, ולכן הכי בכירה, שנכחה במקום הייתה גילת אנקורי? אין לי דבר וחצי דבר נגד אנקורי, אבל אם אתם מוזמנים כמוני לאירועים מהסוג הזה, גילת אנקורי היא מראה נדיר כמו שמש באוגוסט. האישה הזאת בכל מקום, על פניה תמיד אותו החיוך הטוב והמבט הקצת מופתע.

מי בכל זאת פה הבוקר? אורי שני בהופעה לא מוקפדת כלל וכלל: נעלי התעמלות, ג'ינס וטריקו מרופט שמציץ מתחת לז'קט לא אופנתי; רוני מאנה בהופעה מוקפדת אם כי משעממת; משה גאון. זהו פחות או יותר. אודי אנג'ל פה, גם אורי סלונים, אבל הם פה במסגרת העבודה - הנשיא והיו"ר (בהתאמה).

הכיבוד? קל. עמדת דגני בוקר, כמה מאפים, ירקות חתוכים. אני מבין שקצת נתקעתי פה ולוקח חתיכת בורקס. הבוקר אוותר על היין.

הזמן המוקדש למינגלינג עובר לאט כאילו היה טיפול שורש. מינגלינג בלי סלבריטיז ביום שישי בבוקר זה כמו ללכת לבריתה של מישהי שאתה לא כל-כך מכיר מהעבודה. והאמינו לי שגם כתבי רכילות במקום בלי אדם אחד שאפשר לרכל עליו זה לא המחזה הכי נעים. הרי במקום שאין חיכוך, אין חיים. צלמי החברה מסתובבים בפנים נפולות. הבטיחו לנו הרים וגבעות, אומר לי אחד מהם, וקיימו תלוליות. זו הפואטיקה של הפפראצי.

הדבר היחיד שמנחם אותי זה שמדי פעם ניגשת אליי קוראת ומחמיאה לי. כמה יפות ומטופחות הן הקוראות של G, בחיי!

התצוגה עוד מעט תתחיל ואנחנו נכנסים. החלל ריק, כולו לבן. צלמי החברה מוציאים את התסכול זה על זה, רבים על עמדה טובה יותר. אחרי שכולם מתיישבים מוקרן סרט קצר על-אודות וראייטי. גיבורו הוא ילד מוגבל בשם אלעד צפני שווראייטי קנו לו מחשב והמון דברים לבית, ולקחו אותו למשחקים, והפגישו אותו עם מפורסמים, ועזרו לו המון, ועשו לו טוב על הלב. אחד מהדוברים בסרט אומר שווראייטי עושה הרבה טוב לילדים, ולא פחות טוב למפורסמים. אחר כך מזמינה המנחה אלונה פרידמן לבמה את יו"ר ורייאטי ישראל, עו"ד אורי סלונים. סלונים, בשחור, מעדכן שהילד נמצא בבית החולים בסדרת ניתוחים, ואנחנו שולחים לו מכאן איחולים.

אתם יודעים שאני לא מרחיב בדיבורים, אומר סלונים, ופונה להרחיב בדיבורים על מה עושים בוורייאטי ועל איך ורייאטי חוגגים ארבעים שנה ועל הפרויקט "המדהים והמרגש" עם החברה לישראל: בניית מועדוניות, ספריות ובתי קולנוע בבתי חולים. מחיאות כפיים לניר גלעד, אומר סלונים, על הנשמה - וגם על הכסף.

סלונים מספר שעכשיו הם מקימים תנועת נוער בשילוב עם הצופים. תנועת הנוער החדשה תיקרא "הצופים וראייטי". הוא ממשיך ומעדכן על אירוע טלוויזיוני בשיתוף רשת, ועל כמה שהם אוהבים את רשת ועל כמה רשת אוהבת אותם. הוא פונה למנכ"ל רשת יוחנן צנגן, שיושב באמצע השורה הראשונה ומודה לו. "מרגיז אותי כמה שאתה צנוע", אומר סלונים לצנגן. ואני הוגה במשמעויותיו של המשפט הזה כבר ימים רבים.

סלונים מודה גם לאודי אנג'ל, נשיא וראייטי ישראל, ומספר איך הביא את אנג'ל לווראייטי אחרי שהתמנה (סלונים) לנשיא וראייטי העולמי. סניף ישראל, אומר סלונים, הוא הסניף המצליח ביותר של וראייטי בעולם. חתיכת הישג.

אחריו עולה לבמה מנכ"לית וראייטי ריקי אריאל, שמודה גם היא לרשימה ארוכה של אנשים מדהימים. היא חברתו לחיים של יוחנן צנגן, אני קורא במדורי הרכילות, ולפני שנהייתה מנכ"לית ורייאטי הייתה סמנכ"לית ברשת. ככה שאתם מבינים, בסוף הכול מתחבר.

תצוגה האופנה מתחילה. הבוקר נראה את קולקציית הקיץ של גדעון וקארן אוברזון. מתחילים עם בגדי הים. אני עומד בפינה. בכל רגע ניגשות אליי נציגות מההפקה ומהיחצ"נות: שמרנו לך מקום, שורה ראשונה, אולי תשב, אולי תשתה. זה קצת מפריע לי לשקוע בתוגה קלה, אני מודה. תצוגות אופנה, ובמיוחד תצוגות של בגדי ים, גורמות לי תמיד להתכנס אל תוך עצמי. יש דרכים גרועות יותר להעביר שישי בבוקר, אני יודע, ובכל זאת. דוגמניות עושות אותי עצוב, ובמיוחד דוגמניות תצוגה מהדרג השלישי והרביעי, החיילות האלמוניות של תעשיית האופנה. באות והולכות על מסלולים קצרים בהילוך לא טבעי, לא תופסות תאוצה, לא ממריאות לשום מקום.

ליהיא לפיד יושבת ליד גילת אנקורי. התצוגה בשיתוף להקת המחול של עידו תדמור. בין הדוגמניות רוקדים הרקדנים החתיכים, וכבר קראתי את כתבת האופנה יפת הנפש של נענע מתרעמת על כך שלא יאה לאייש רקדנים חטובים וגמישים באירוע המוקדש לילדים מוגבלים. ואני חשבתי שיש דברים שאי-אפשר להזדעזע מהם.

אני עובר לצד השני. סלונים, צנגן, אנג'ל ובנות זוגם מרוצים עד מאוד, מוחאים כפיים. אחרי בגדי הים מציגים האוברזונים את שמלות הערב. ככל שהתצוגה נמשכת אנשים מדברים יותר ויותר בקול. הדוגמניות נראות לי מעט מתוסכלות, כמו מורות מחליפות בכיתות של ילדים מופרעים.

אנשים באים אליי - יש לך הרבה מה לכתוב על זה, מה? לא ממש, אני אומר. חלק מהאנשים האלה, שבאים אליי ומנסים לברר אם יש לי על מה לכתוב בסך-הכול מנסים לנחם את עצמם, להוכיח לעצמם שהבוקר לא היה אבוד לגמרי. אתה נהנה, שואלת אותי מישהי. אני לא בא ליהנות, אני אומר.

אורי שני חומק החוצה. דוגמנית מועדת על העקב הגבוה, וכל הקהל ניעור ומוחא כפיים בעוז. על מה בדיוק?

שמלת כלה נועלת את התצוגה, אנשים יוצאים החוצה לאסוף את חבילת דגני הבוקר שמגיעה להם כמתנה, או יותר נכון כתשלום בעבור זמנם והשתתפותם באירוע נטול המפורסמים הזה. ליד רוני מאנה כבר עומדת, לא מפתיע, דוגמנית. **

drorfo@gmail.com