"אם אתעסק במשחק בלבד, אהפוך למפלצת"

ריקי בליך, שמשחקת בימים אלה בהצגה "חיי נישואין" בתיאטרון תמונע, מספרת על האגוצנטריות שטבועה במקצוע המשחק ("שמים אותך על הבמה, מכוונים אליך זרקור, מה יותר ריכוזי מזה?") על המשחק במסגרת של פרינג' ("מזכיר לך למה הגעת למקצוע") ועל ההתנערות ההדרגתית מהגיבנת של אסתי המכוערת > רותי זוארץ

קשה לקטלג את ריקי בליך. מצד אחד, מדובר בשחקנית נחושה שכובשת יותר ויותר תפקידים על במות התיאטרון והטלוויזיה. מצד שני, היא מצליחה להקרין תדמית נקייה ומאוזנת, של מי שבוררת את תפקידיה בקפידה, שומרת על קשר עם העולם מעבר לתחום המשחק (בליך פעילה נמרצת בתחום איכות הסביבה) ומודעת היטב לכל המכשלות שטמונות במקצוע. אולי בגלל זה, בליך מצליחה לעורר את הרושם שתהילתה עוד לפניה ושהדרך אכן חשובה לה יותר מהתוצאה.

בימים אלה מגלמת בליך את לוטי במחזה "חיי נישואין", עיבוד לספרו של דוד פוגל שעולה בתיאטרון "תמונע". בליך כבר זכתה לביקורות נלהבות על תפקידה כצעירה בתקופת מלחמת העולם השנייה שצופה בחבר אשר מצוי במסגרת מסרסת של חיי נישואים שבהם אשתו מתעללת בו עד זרא. אותו חבר, שאינו יכול להפסיק את ההתמכרות להתעללות הזאת, הוא מושא מאווייה של לוטי אשר מתאהבת בו כליל - אהבה נכזבת וחסרת תכלית.

"אני יכולה להבין את המנגנון הזה". אומרת בליך. "זה סוג של התמכרות להרגשה שעוד רגע הוא בטוח ישתנה. נורא מושך לנסות לשנות בני זוג שרוטים".

*מה זה "שרוטים" במושגים שלך?

"זה יכול להיות מישהו עם מעצורים או עם בעיות רגשיות, או לא פנוי בכלל. למזלי זה לא קרה לי, אבל בכל הקשור לניסיון לשנות בן זוג - עשיתי קריירה".

*נראה שנכנסת לתפקיד באופן טוטאלי.

"זה התפקיד הכי רציני שקיבלתי בתיאטרון עד היום, מבחינה מקצועית ורגשית. וזה השתלם, משום שבחיים לא קיבלתי כאלה ביקורות. אני תמיד בוכה שלא מזכירים אותי אפילו בביקורות. אני מאלה שמודים לאל שרק מזכירים את שמם, אבל פתאום קיבלתי ביקורת של חצי עמוד ב'עכבר העיר' ובכיתי מאושר. ומה שיותר מרגש פה זה שאני עושה את התפקיד רק בשביל הנשמה. הרי זה תיאטרון פרינג', אנחנו לא מקבלים כסף. את התפאורה אנחנו סוחבים לבד, והנה יש לכך תמורה כי אתה מכניס לעניין את כל כולך. למרות שמאוד נעים לי להיות בהבימה, צריך לעשות גם פרינג' כדי להיזכר למה בכלל פניתי למקצוע הזה".

לא אוהבת פריצות

בליך, שבנוסף ל"חיי נישואין", משתתפת בימים אלה בתפקיד משנה קטן בהצגה "החגיגה" - קופרודוקציה של הבימה והקאמרי, לא ממהרת, עדיין, לפרוץ בגדול מעל במות התיאטרון. "בתיאטרון הממסדי אתה עושה מה שיש ואם מתמזל מזלך, נותנים לך תפקיד טוב. אני לא יודעת אם הייתי מקבלת בקלות בתיאטרון הלאומי תפקיד כמו לוטי. אני מקווה שכן, אבל בינתיים זה לא קורה".

*מרגישה שלא מכירים בערכך?

"לא, אבל זה לוקח זמן. אני בדרך ואין לי תלונות. אני אוהבת את הרעיון של הצמיחה המדורגת. ראיתי כמה חברים שזה קרה להם מהר ומה זה עשה להם. אני מעדיפה להתקדם בצעדים קטנים. התפקיד ב'החגיגה' הוא צעד, קטן, אבל צעד".

*את היית ההבטחה בהא הידיעה עם התפקיד ב"אסתי המכוערת".

"בדיוק מהסיבה הזאת אני לא אוהבת פריצות. בהתחלה התעצבתי שלא הצלחתי ליצור שם של שחקנית איכותית עם שלושה תפקידים בפיצ'רים ועוד אופציות, ואז חשבתי - מה עדיף לעשות את תפקיד חיי בגיל 25 או בגיל 40, ואני חושבת שבגיל 40. אני רואה שככל שאני מתמקדת בתזה הזאת, זה קורה והתפקידים משתפרים. דוגמה מצוינת היא התפקיד של לוטי ואני מקווה שזה רק יילך ויהדהד".

*מה יש בתפקיד של לוטי שהוא כל-כך משמעותי עבורך?

"זה פשוט מקום נורא מוכר לי - אהבה נכזבת, עם הרצון להציל מישהו מצד אחד וההתחפרות ברחמים עצמיים מצד שני. נולדתי ככה, זה חלק מהגנום הרוסי שלי".

*על מה הרחמים העצמיים?

"לא חסר. אם אתה רוצה להיות אומלל, תמיד תמצא על מה. זה מתחיל בקנאה עזה בכל מי שיש לו בן זוג, וגם כשיש בן זוג - בבכי ובקיטורים על כמה שזה קשה. שחקן תמיד ימצא סיבה לראות למה התפקיד שהוא קיבל לא טוב כמו זה שקיבל שחקן אחר.

"אבל בעיקר הזדהיתי כאן עם האהבה הטוטאלית לאדם שלא מחזיר לך אהבה. אני בכלל טובה בזה. כל פרידה אצלי הייתה מלווה בשנתיים של ייסורים. לסבול זה נורא כיף, נורא רומנטי. זה מין כדור בבטן שאתה מסתובב איתו, אז הבאתי את עצמי לפגוש את אותו מושא אהבה בסיטואציות שונות ולחוות את כאב הפרידה שוב ושוב".

*זה נשמע כמו התמכרות.

"זאת אכן התמכרות. כמו עם סיגריות. אתה משליך את עצמך למצבים לא ראויים רק כדי להרגיש משהו. אבל יש לסייג ולהגיד שזה עבר לי כשפגשתי את אהוב ליבי הנוכחי שאוהב אותי ואין לו שום עניין לייסר אותי".

*מה הסצנה הכי משפילה שהבאת את עצמך אליה?

"קרה לי ששוב 'קפצתי' לבקר אוהב ישן במהלך מסע ייסורי הפרידה ממנו. הוא נורא הרגיז אותי ומצאתי את עצמי רצה אחריו ברחבי הבית ומכה אותו, כשתוך כדי אני אומרת לעצמי מהצד - 'הרי ככה לא נראית אהבה, לא יכול להיות'. מה שיותר מגוחך זה שאני זו שבאתי אליו, הוא לא הזמין אותי. זה היה רגע משפיל. זה מדהים לאילו מצבים קיצוניים ומיותרים אנשים מביאים את עצמם באיצטלה של אהבה".

אני סובל משמע אני קיים

כשבליך מדברת על מצבים קיצוניים ומיותרים, היא שוב מפנה את הזרקור למקצוע המשחק. "אצל שחקנים הצורך בקיצוניות הוא כללי. לא רק לגבי אהבה. קיימת אצלם התמכרות לסבל. התפיסה היא שאם אתה סובל - אתה מרגיש וזה מה שמחבר אותך לעצמך. זו טעות של הרבה קולגות. במובן הזה להיות שחקן זה סוג של מזוכיזם. הרי ב'החגיגה' כל ערב אנחנו חווים סבל נורא. איתי(טיראן) עובר טראומה כל ערב על הבמה וזה תהליך לא נורא הגיוני".

*אתם עם די אגואיסטי, השחקנים.

"ברור. תחשבי ששמים אותך על הבמה, מכוונים אליך זרקור, מה יותר ריכוזי מזה? לכן אני מתעסקת גם באיכות סביבה. אם אתעסק רק במשחק אהפוך למפלצת. גם לעשות פרינג' זה נורא בריא כי אתה צריך לסמוך על אחרים".

*אז מה בכל-זאת מושך אותך לתחום המשחק?

"שאלה טובה. זה קרה לי בגיל שש. התאהבתי ועד היום אני לא יודעת למה. יש הרבה הסברים פסיכולוגיים בגרוש אבל אני רק יודעת שאני נמשכת לזה. מה שמצחיק הוא שהחיים הביאו את התחום הזה לפתחי. לא הייתי צריכה להיאבק, כמו הרבה חברים, כדי להגיע למקצוע. פתאום נכנסתי לנעליה של אסתי המכוערת".

*אגב, הצלחת להתנער מהגיבנת הזאת או שעדיין מזהים אותך כאסתי?

"ברחוב עדיין רוצים שאשאר אסתי. זו דמות שנחקקה עמוק. עברו מאז חמש שנים ועדיין שואלים אותי 'איך זה להיות אסתי', או לחלופין 'איך זה להיות מכוערת'. אני חושבת שדי מימשתי את ההבטחה מאחורי התפקיד. נכנסתי להבימה ולא הפסקתי לעבוד מאז".

צרו איתנו קשר *5988