ירושה ותכנון מס בנחלה חקלאית

בכל אלה חל מה שכתוב מפורשות בחוזה החכירה של בעל המשק החקלאי, ואם אין חוזה כזה, קובע מה שכתוב בחוזה המשבצת, קרי - בחוזה שהמושב כולו חתם מול המינהל.

עיון בחוזים אלה מלמד, שככלל חוק הירושה הרגיל איננו חל והמשק עובר לפי כללים מסוימים, שעיקרם הם אלו: תחילה בן זוג אחד מוריש את כל המשק לבן הזוג השני. אם יש למשל שני שותפים ברכוש, ואחד השותפים נפטר, אזי השותף שנשאר הוא בעל הרכוש כולו (הילכת ההתרבות). זאת להבדיל משיטה שנייה, בה אם שותף מת, יורשיו באים במקומו. הטעם להילכה זו נשאב מהרעיון של גואל הקרקעות יהושע חנקין, אשר ראה את התפוררות המשקים החקלאיים במגזר הכפרי הערבי, שפוצלו והוקטנו עקב שרשרת ההורשות. לכן הוא קבע את הכלל שתמיד תישאר יחידת משק אחת.

כך, לאחר מות שני ההורים, נכנסת הילכת ה"בן הממשיך" - כלומר, רק בן אחד הוא זה שיירש את המשק. נושא זה חודד גם במספר פסקי דין. דוגמה כזו הוא פס"ד עיזבון המנוח יונג, שנפסק בביהמ"ש המחוזי בנצרת (הש' חטיב, הוארי וארבל). שם דנו בעיקול על חלקו של הבעל במשק חקלאי. העיקול נרשם, והבעל נפטר. אלמנתו טענה שהעיקול איננו קיים, לאור הילכת ההתרבות.

ביהמ"ש המחוזי, אף שאישר את קיומה של הילכת ההתרבות, לא הסכים לקבל מצב שבו נותן האשראי או מעקל הקרקע מפסיד את רכושו בשל פטירת המנוח הבעל, ולכן קבע, שההתרבות נמנעת בשל קיומו של העיקול.

לעניות דעתי, ניתן לחלוק על קביעה זאת, הואיל ואם במדינתנו מאלצים את החקלאים להתנהל לפי דינים אנגליים ועותומאניים נושנים, ראוי הוא לילך עד הסוף עם גישה זאת. לא אחת הצבעתי על התוצאות התמוהות הנובעות מחולשת הזכות של החקלאי (בקרקעות המינהל כמובן), שלעיתים חולשה זאת מקנה לו דווקא יתרון, למשל - בעל משק חקלאי לא ישלם היטל השבחה (כי הוא איננו חוכר או בעלים).

מידת הדין (או הצדק, תלוי בעיני המסתכל) צריכים לחייב לכן הכרעה אחרת בפרשת העיקול שצוינה לעיל.

הכותב הינו שותף במשרד הרטבי, בורנשטיין, בסון ושות', ומתמחה בדיני מקרקעין.