דמוקרטיה 2.0

אפשר להפוך את הדמוקרטיה הייצוגית המיושנת והמושחתת לישירה וגלויה

הצעת החוק של החכ"ים שלי יחימוביץ' ואופיר פינס לחשיפה ציבורית של מצבו הכלכלי של כל ח"כ, שר וחבר מועצה מקומית, היא חשובה מאוד. חשובה, אך נעשית באמצעים מיושנים ולא יעילים. כמו תמונת מראה מעבר לים, בשבוע שעבר הושק בארה"ב פרויקט חשוב, change-congress.org שמו, שבראשו עומד פרופ' לורנס לסיג מסטנפורד. הפרויקט משתמש בכלי ווב 2.0 כדי להפוך את הדמוקרטיה הייצוגית המיושנת והמושחתת לישירה ושקופה.

לסיג, אולי משפטן הטכנולוגיה החשוב בעולם, גילה לפני כשנתיים שכל דבר שנוגע באינטרנט, הופך לשקוף וחינמי. העיתונות, הטלוויזיה, האנציקלופדיות, הטלקום - הכול. הוא סבור שכך עומד להתרחש גם בתחום הפוליטיקה.

הדמוקרטיה הייצוגית התבססה על טכנולוגיות הדפוס והטלוויזיה - טכנולוגיות המונים שהפכו את האדם מיצור קהילתי של ימי הביניים ליצור המוני של העידן המודרני. עתה, בעידן הפוסט-מודרני של טכנולוגיות האינטרנט, במיוחד מאז ווב 2.0, יש מצב שנחזור להיות יצורים קהילתיים. לפי לסיג, הוויכוחים בין שמאל לימין, כבר אינם רלבנטיים ומבטאים מציאות שעבר זמנה. כך גם הוויכוחים בין חילוניים לדתיים הם מיושנים. הוויכוח הגדול של המאה ה-21 הופך להיות לא אם המדינה (שמאל) או השוק (ימין) צריכים לקבוע, אלא האם גם המדינה וגם השוק הם כוחות מושחתים שחונקים את הפרט והקהילה. לכן, הפרטים והקהילות צריכים לשלוט באמצעות דמוקרטיה ישירה שמשמעה תוכן המשתמשים.

קשרי ידע-שלטון

כל שלטון מחלק למקורביו, זו עובדה. הבעיה אינה רק של קשרי הון-שלטון, אלא גם של קשרי ידע-שלטון, שכן כדי להצדיק את קשרי הון-שלטון, באים מוסדות הידע וממציאים לכך הצדקות. כך למשל, אני בדעה כי הלובינג שנעשה בישראל כדי לנטרל את הסדרת הרגולציה בתחום הפסיכומטרי, מונחה על-ידי אינטרסים של ההון (המכונים הפסיכומטריים) אך הוא מבוסס על הצדקות שממציאים מומחים (כמו המרכז הארצי הבין-אוניברסיטאי להערכה או ערימות המבחנים בהם לוקה מדינת ישראל כמו מבחני מיצ"ב ומבחני בגרות).

דוגמה אחרת, גדולה יותר, אך פועלת על אותם עקרונות היא החלוקה למקורבים אצל שלושת נשיאי ארה"ב שמשלו כל אחד שתי קדנציות ברציפות: רונלד רייגן, ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן. אצל שלושתם, מעניין לציין, התפוצצה בועה בשנה האחרונה לשלטונם ולהערכתי זה כלל לא מקרי, אלא נובע מקשרי הון-שלטון-ידע.

רייגן איפשר את תופעת אג"ח הזבל. פירמות גייסו מיליארדים בזול ואזרחים התמכרו לכלכלה פיקטיבית, עד שהבועה התפוצצה ב-1987. קלינטון עשה את אותו הדבר בבועת האינטרנט והטלקום שהתפוצצה בשנת 2000. בוש חזר על הטריק בבועת הצריכה הענקית, ומשבר משכנתאות הסאב-פריים הוא בועה שהתפוצצה ב-2008. בשלושת המקרים, נגידי הבנקים המרכזיים ופרופסורים לכלכלה המציאו את התיאוריות שיצדיקו את מה שהתברר בדיעבד כבועה. זו תבנית חוזרת: בקדנציה הראשונה קונים את האזרחים בכסף שאול כדי להיבחר שוב, בקדנציה השנייה מחזירים למממנים.

לסיג הוא לא הראשון שמדבר על אלמנטים של דמוקרטיה 2.0. כך, יש אתר אינטרנט (www.opensecrets.org) שמאפשר להעדיף מיליון תורמים של דולר אחד על פני מיליונר אחד שיתרום מיליון דולר. אתר נוסף, vote.peteashdown.org, מאפשר לחשוף בפני הבוחרים את יומן הפגישות של הפוליטיקאי באמצעות ויקי-יומן.

השלב שלפני דמוקרטיה 2.0 הוא דמוקרטיה 1.0, זו המוכרת לנו היום. בבחירות האחרונות שנערכו בישראל, כשליש מאזרחי המדינה לא השתתפו כלל בבחירות. לפי קצב ירידת אחוז ההשתתפות במערכות הבחירות האחרונות, הרי שבתוך כעשור רוב אזרחי ישראל לא ילכו להצביע וישמטו את בסיס הלגיטימיות של דמוקרטיה 1.0.

אזרחים מחוקקים

אם כך, מהם העקרונות עליהם מבוססת דמוקרטיית הווב 2.0? הראשון הוא שהמשתמשים הם יצרני התוכן והאזרחים הם המחוקקים. ממש כפי שבווב 2.0 המשתמשים הם יצרני התוכן העיקריים ולא חברות המדיה והעיתונים הגדולים, כך בדמוקרטיה 2.0 כל אזרח יכול ליזום חוקים או לפחות לבקר את החוקים בזמן אמת תוך כדי תהליך החקיקה.

העיקרון השני הוא שבווב 2.0 אין יותר גרסאות שמשודרגות כל כמה שנים, והשדרוגים נעשים כל כמה ימים ואפילו כל כמה שעות. בדמוקרטיה מהדור הבא לא תהיה כנסת שנבחרת אחת ל-4 שנים. בכלי ווב 2.0 ניתן לעשות בחירות כל כמה חודשים ובעלויות נמוכות. כמובן שגם אפשר לערוך משאלי עם לעיתים קרובות.

העיקרון השלישי הוא בהתאם לחוק הזנב הארוך: עדיפים 1,200 ח"כים שכל אחד מהם מייצג ישירות קהילה של 6,000 איש מאשר 120 ח"כים שאף אחד לא יודע את מי הם מייצגים. אפשר להרוויח יותר ממספר גדול של שירותים למספר גדול של קהילות, מאשר מספר קטן של שירותים להמון אנשים.

העיקרון הרביעי אומר שעדיפה דיאלוגיה על אידיאולוגיה. זו האחרונה אינה אלא אי-דיאלוג.

ווב 2.0 הפסיק להתבסס על מותגים להמונים ועבר לתגים לקהילות. בדמוקרטיה 2.0 יש להפסיק להתבסס על מפלגות להמונים ועל אידיאולוגיות, ובמקום זה להתבסס על התכנסויות קטנות עם נרטיבים קטנים.

כפי שנראה כרגע, ייקח עוד שנות דור עד שנבחר מועמדים לראשות הממשלה באמצעות האינטרנט.