שיעור מולדת באמנות ישראלית

בשיתוף-פעולה מרשים ויוצא דופן, יציגו שישה מוזיאונים את תולדות האמנות הישראלית בסדרת תערוכות שהקשר ביניהן נראה רק במבט-על. ממוזיאון עין-חרוד ועד מוזיאון ישראל, מ-1948 עד 2008, משנות הקולקטיב באמנות ועד תקופת הגלובליזציה. חגיגת אמנות ישראלית מקיפה ומרגשת

שישה מוזיאונים בארץ חוגגים 60 שנה למדינה. האירוע המרכזי של האמנות הישראלית בחגיגות השישים הוא פרויקט משותף, שחברו לו כמה מהכוחות המובילים בתחום האמנות בארץ, ויחד הם מציגים פנורמה של אמנות ישראלית לאורך שישה עשורים. את קצה הקרחון נראה כבר בשבוע הבא במוזיאון ישראל ירושלים, עם פתיחת התערוכה "זמן אמת - אמנות ישראלית בעשור האחרון". בשבוע שאחריו, בחול המועד פסח, תיפתח תערוכת שנות ה-90 במוזיאון הרצליה. במאי תיפתח בחיפה תערוכת שנות ה-80, ובחודשים יוני-יולי ייפתחו במוזיאון תל-אביב, במוזיאון אשדוד ובמשכן לאמנות בעין-חרוד תערוכות שנות ה-70, ה-60 וה-50, בהתאמה.

הפרויקט "6 עשורים ב-6 מוזיאונים" הוא סדרת תערוכות רוחבית, המפלחת את תולדות האמנות בישראל לפי עשורים, אשר כל אחד מהם מטופל לעומקו. בחירת המוזיאונים קשורה הן למיקומם ולתפקידם המרכזי במפת התרבות הישראלית (מי יותר ומי פחות), והן לזהותם של האוצרים, שכל אחד מהם יציג תערוכה בתחום הקרוב לליבו ולמחקריו.

כך מתקבלת סדרה שאינה כרונולוגית פשטנית, אלא מעין סקירה היסטורית וחקרנית. כזו המספקת הזדמנות גם לשאול שאלות על שדה האמנות הישראלי: מי הם האמנים הישראלים הבולטים לאורך זמן? מה העסיק אותם בתקופות השונות, לאורך שנות קיומה של המדינה? אילו תכנים יצקו הם במדינה ואיזה מהלכי הרוח שרווחו בה הם משקפים? מה הן התמות שנמשכות לאורך כל השנים, ומה נשתנה? מעבודת האוצרים ניכר, כי הם העדיפו לבחון את הנושא בלי פאתוס, עם הרבה מחשבה והתבוננות פנימית.

ובאמנות כמו באמנות, השאלות ניבטות מהקירות. העבודות עצמן, יותר משהן משיבות לשאלות, מאפשרות לחוש בנוכחותם של יחסי-גומלין בין החברה ובין אמניה. החל מהאמנות הלאומית המגויסת וחדורת המודעות הציונית-קולקטיבית של ראשית הדרך; עבור בשנות המאבק הקיומי, תחושת הגאווה והישגי שנות ה-60, כניסתן של השפעות חדשות מהעולם, שגם הוא התאושש ממלחמה וזרמים חדשים החלו להופיע בו; השבר הרוחני והכעס של שנות ה-70, ההתייחסות לכיבוש, שהחלה להופיע אז, ונמשכת מאז ועד היום; המעבר לעיסוק בפרטי ובקפיטליזם, לצד מלחמת לבנון והמהפכים הפוליטיים; עבור בחשיפה לגלובליזציה, למותגיזציה ולתרבות הצרכנית, שנתנה את אותותיה הראשונים בשנות ה-90, וכלה בעכשווי, המקומי והאוניברסלי, האישי והכללי.

מאחורי הפרויקט עומד מרטין וייל, לשעבר מנהל מוזיאון ישראל ירושלים וכיום ראש קרן ברכה, קרן פרטית התורמת לפרויקטים שונים, יחד עם יונה פישר, אוצר-על לאמנות ישראלית, שעבד עם וייל במוזיאון ישראל, עמד בראש מוזיאון תל-אביב ובשנים האחרונות מנהל את מוזיאון אשדוד לאמנות. פישר אוצר באשדוד את תערוכת שנות ה-60, יחד עם תמר מנור-פרידמן. אליהם חברו אנשי מינהל התרבות במשרד החינוך והתרבות, מיכה ינון ועדית עמיחי, והאוצר יגאל צלמונה, אוצר ראשי בינתחומי במוזיאון ישראל, המרכז את הפרויקט.

שנות ה-50: "הגמוניה וריבוי"

העשור הראשון, 1948-1958, מוצג במשכן לאמנות בקיבוץ עין-חרוד - מקום שהוא בבחינת "אבי המוזיאונים" בישראל. המשכן בעין-חרוד נראה כבחירה טבעית להציג את אמנות ההתחלה - תקופת יישוב הארץ ובנייתה, תקופת הקולקטיב והמאמץ המשותף למען מטרות נעלות, כמו בניין הארץ ועיצוב דמותה. אולם האוצרים, מנהלת המשכן לאמנות גליה בר-אור וחוקר האמנות גדעון עפרת, מדגישים, כי הגישה ההגמונית אינה היחידה ששלטה אז בשדה האמנות. לצד קבוצות פעילות, כמו "אופקים חדשים", שבה בלט המנהיג הדומיננטי זריצקי, צמחו גם יחידים שעסקו באמנותם והשמיעו קולות רבים ושונים.

לדברי בר-אור, "בעשור הראשון אנחנו מציגים הן אמנים כמו יוחנן סימון ופלדי והן את אלה שפחות זכו להכרה רחבה. אמנית כמו חגית לאלו, אמנית טובה שנשכחה. החלטנו להכניס נשים, שהיו שם ולא זכו למספיק מודעות ציבורית כמזוהות עם התקופה - כי תקופה בדרך-כלל מזוהה לפי קבוצות דומיננטיות שמתקשרות למשהו חברתי או פוליטי. אם היינו בודקים רק את הקאנון ואת הקבוצות והמניפסטים לא היינו רואים אמנים רבים. הנשים עבדו כיחידות, וזו הזדמנות לראות אם העבודה שלהן טרייה ורלבנטית".

בהתייחסה לפרויקט בכללותו, אומרת בר-אור כי אוצרי התערוכות השונות נפגשו פעמים רבות בשנה האחרונה, גיבשו את "עקרונות החלוקה" שלפיהם יוצגו האמנים בכל עשור, ויצאו עם רווח משני של קשרי גומלין ואינטימיות שלא היו בעבר.

"יש אווירה של שיתוף-פעולה, שהוא תוצאת לוואי מאוד יפה של הסיפור", אומרת בר-אור. "הכול התארגן תוך שנה אחת וכולם עשו מאמץ מאוד גדול. אומנם רובנו מתמצאים בתחום ולא לומדים אותו מחדש, עדיין תערוכה כזאת דורשת הרבה".

* התערוכה שאצר בנו כלב ומוצגת כעת במוזיאון תל-אביב מתרכזת בעשר פלוס, זה לא חוזר על עצמו?

"יש מקום לפרויקטים רבים, וזה מאפשר פריסה יותר עמוקה ומקיפה. בתערוכה באשדוד פישר עוסק באמנות שנות ה-60 כולן. אנחנו מדברים על תקופה של 1958-1968, העלייה של אמנים כמו אורי ליפשיץ ותומרקין, וכניסת הפופ-ארט. זו תקופה נורא חשובה, עם כל הכבוד לתערוכות של 10 פלוס, זה מאוד מעניין אבל זו בסך הכול אפיזודה מהתקופה. היו הרבה דברים שקרו מסביב - פתיחות חדשה של שפת האמנות ומסגרות חדשות של פעילות וסוגי אמנות, עולם שלם של השפעות מארצות-הברית ומאנגליה" - זאת, אחרי שנים של התנגדות לכל דבר אנגלי, בעקבות תקופת המנדט.

יש אמנים שיופיעו ביותר מעשור אחד?

"ישנם אמנים שמופיעים בכמה וכמה מהתערוכות, אבל ההחלטה הייתה להתרכז בשנות הפריצה של אמן, ולבדוק באיזה עשור הוא עשה עבודה משמעותית".

* סדרת תערוכות כזו מציפה על השטח אמנים שהם מעין קאנון ישראלי באמנות?

"במובנים מסוימים כן. אבל כל האוצרים פתוחים למגמות אלטרנטיביות, ולא עוסקים בקאנון דווקא. לכן נראה את רוב האמנים הבולטים יותר בכניסתם לזירה - בתקופה שבה הם פרצו או ששפתם הייתה איזו מורה-דרך למשהו. עשינו ניסיון לדייק ולחשוב איזה פרק מיצירתו של אמן הוא המרכיב החשוב. כך הוא משתלב בעשור מסוים".

בין האמנים המופיעים בתערוכת העשור הראשון נמצאים נכסי צאן הברזל של האמנות הישראלית, כמו מרדכי ארדון ומרסל ינקו, אריה ארוך ואברהם נתון, אביבה אורי, לאה ניקל ורבים אחרים.

שנות ה-60: "לידת העכשיו"

אוצרי התערוכה במוזיאון אשדוד לאמנות, יונה פישר ותמר מנור-פרידמן, מתייחסים לעשור השני למדינה, בין השנים 1958-1968, כאל תקופת מפנה: "המעבר מן האסכולה השלטת של האמנות המופשטת אל תפיסות חלופיות עדכניות - אל ערוצי ביטוי פתוחים, רב-ממדיים ובעיקר אישיים ונבדלים זה מזה", הם כותבים.

לדבריהם, "אמני הדור הצעיר בארץ ביקשו לבחון תחומים ויעדים חדשניים". את אלה הם מצאו החל מהציור המופשט האישי, החופשי מגדרות, כמו זה של קופפרמן ולאה ניקל, שבו כל אחד מוצא את חתימת ידו הייחודית, עבור בעבודות משולבות ברדי-מייד ובקולאז', כמו אצל גרבוז ורפי לביא; לראשונה נראית אמנות סביבתית ומושגית, מיצב ומיצג, קולנוע ניסיוני. וכן הפיסול הסביבתי של דני קרוון, הציור החופשי של אורי ריזמן ועבודות מוקדמות של יוצרים כמו משה גרשוני.

מעניין במיוחד המקום שהקדישו האוצרים לתפקידו של האמן כמתעד של תקופה - בהתייחסותם למלחמת ששת הימים, אירוע מכונן בחברה ובתרבות הישראלית.

העבודות מציגות את התגובות הראשוניות ומעוררות מחשבה על התפתחותן ו"הבשלתן" בהמשך שנות הכיבוש. כיצד השתנה המבט של האמנים ושל החברה לאורך השנים וכיצד נוצרו דימויים איקוניים, המלווים אותנו מאז.

שנות ה-70: "גופו עצמו"

מנכ"ל מוזיאון תל-אביב, מוטי עומר, בחר באספקט הגופני שהעסיק אמנים רבים בשנות ה-70, לעמוד במוקד התערוכה שתיפתח במוזיאון תל- אביב ביוני. אלו הן "שנות המהפך, הן בתולדות המדינה (לפני ואחרי מלחמת יום הכיפורים), והן בתולדות האמנות הישראלית (לפני ואחרי האמנות המושגית)", כותב עומר.

התערוכה תתמקד בדיוקן העצמי של האמן, אך יותר מכך, בשימוש בגופו של האמן כנושא העבודה וכאמצעי להעביר מסרים. מיכאל דרוקס "עומד בפינה", גרשוני מצלם את עצמו בתקריב מוגדל כשלשונו משורבבת ועוסק בבהונותיו, מנשה קדישמן צובע כבשים לראשונה, יהודית לוין מציגה את תמונתה משוכפלת לצד מאמרי עיתונות.

עבודות של מוטי מזרחי, דוד גינתון, גדעון גכטמן, פנחס כהן-גן, יהושע נוישטיין, אפרת נתן, בוקי שוורץ ועוד רבים אחרים, מרכיבים את דיוקנה של התקופה.

שנות ה-80: צ'ק פוסט

התערוכה שאוצרת אילנה טננבאום, שתיפתח במוזיאון חיפה בחודש מאי, מנסה להתחקות אחר תקופה של תמורות פוליטיות, חברתיות ורעיוניות. בתערוכה מיוצגים שני דורות של אמנים, אנשי שנות ה-70, שהפכו למשפיעים ולדומיננטיים יותר, ולצידם הצעירים שהחלו להציג בשנות ה-80. "סוף שנות ה-70 בישראל התאפיינו בתחושה של שבר - מהפך פוליטי וחברתי שהביא לעלייתן של תפיסות חדשות המושתתות על רעיונות של פוסט-ציונות ופוסט-קולוניאליזם", כותבת טננבאום. "התפוררות תחושת הקולקטיביות הישראלית והשתנות הגבולות בין המרחב הציבורי לפרטי הובילו להיווצרות פוליטיקה חדשה של זהויות".

באמנות מדובר על פוסט-מודרניזם, ואמנים כמו אסד עזי ועסאם אבו-שקרה מייצגים את העיסוק בזהות אתנית ולאומית; עיסוק בזהות מינית ומגדרית מוצאת ביטוי אצל פמלה לוי ודיתי אלמוג. העיסוק של בני "הדור השני" בשואה ניכר אצל חיים מאור, משה גרשוני ויוכבד וינפלד. האמנות הפוליטית הפנתה את חיצי ביקורתה כלפי מלחמת לבנון והאינתיפאדה דרך אמנים כמו דוד ריב וארנון בן-דוד".

שנות ה-90: "ובסוף נמות"

בתערוכה שאוצר דורון רבינא במוזיאון הרצליה ניכרת צמיחתו של דור האמנים העכשווי. הבחירה באמנות צעירה ולעומתה הכותרת "ובסוף נמות" מעוררת סקרנות ועניין. "שנות ה-90, עשור אחרון של מאה ושל אלף, התאפיינו בארץ בפריחה תרבותית על רקע אופוריית הסכמי אוסלו וחלום המזרח-התיכון החדש ובהיפתחות ובסימולטניות תרבותית ביחס לעולם. אותו עשור ייזכר גם כרגע הנכזב של כלכלת התקוות הזו, רווי בחרדה קיומית של מפנה מאה, ממוסגר בשתי אינתיפאדות ונחצה באירוע המכונן והמערער של רצח ראש ממשלה", כותב רבינא.

האמנות של השנים הללו בארץ, לדבריו, היא בעלת דגשים אוניברסליים, ראוותנית, אך גם רוויה בתחושת איום ואימה, הן מפני קטסטרופה מתרגשת, והן בעיסוק בכליית הגוף ובחרדת המוות. בתערוכה מוצגת עבודתו המוקדמת של עדי נס (מתוך עבודת הגמר שלו בבצלאל) לצד מיצב מוקדם של סיגלית לנדאו - שניהם אמנים שפרצו זה כבר את גבולות הקאנון ואת עבודותיהם נראה, יחד עם רבים אחרים, גם בתערוכת שנות האלפיים, בירושלים.

ההחלטה לעסוק באמנות צעירה מובילה להתנערות מסוימת מאמנים ותיקים יותר. אלה יהיו מיוצגים במצגת שתוקרן על מסכי פלזמה ותסקור תערוכות חשובות שהתקיימו לאורך העשור.

שנות האלפיים - "זמן אמת"

האוצרים אמיתי מנדלסון ואפרת נתן מציגים במוזיאון ישראל, בתערוכה שתיפתח בשבוע הבא (17 באפריל), את האמנות העכשווית בזירה הישראלית, וזו שכבר יצאה מכאן לעולם. "חרדה מפני אסון כלל-עולמי וכמיהה למילוט אל מחוזות רחוקים, אמיתיים או מדומיינים, מאפיינות רבות מהעבודות בתערוכה. הן מבקשות להימלט אל הנוף המייצג ראשוניות פראית והתעלות רוחנית ואל עולמות מיתולוגיים ופנטסטיים", כותבים האוצרים על אופי העבודות.

"על-פי-רוב המציאות המקומית המיידית נעדרת מהיצירות, ואלה שנוכח בהן ההקשר המקומי, מתבוננות במציאות הישראלית במעין מבט-על, הממיר את הזמן העכשווי, הפוליטי הישיר, בזמן מיתי; או שהן חושפות זרמים תת-קרקעיים אפלים הרוחשים מתחת לפני השטח".

הבחירה בעבודות העוסקות בגלובלי וב"אוניברסלי", ולא בעבודות "ישראליות" באופיין, היא בעצמה אחד ממאפייני התקופה. זוהי הזדמנות לפגוש עבודות חדשות של סיגלית לנדאו, של יהודית סספורטס, גיא בן-נר, עדי נס, אליעזר זוננשיין יעל ברתנא, ארם גרשוני, שחר מרקוס, דורון סולומנס, מירי סגל, גל וינשטיין ועוד. חלק מהאמנים זכו באחרונה בפרסי מוזיאון ישראל וקרן "ארט-ויז'ן", וחלק מהעבודות הן רכישות חדשות של המוזיאון, או כאלה שנעשו במיוחד לתערוכה זו.

צרו איתנו קשר *5988