כאשר נדרשים האחים אלי ודני בליליוס לענות על השאלה מי אומר את המילה האחרונה במערכת העסקית-משפחתית שלהם, או במילים אחרות, אם אביהם עזרא ממשיך לשלוט שלטון פטריארכלי בעסקי הנדל"ן, הרכב והאוטובוסים של המשפחה, הם משתמשים בביטוי "על פיו יישק דבר". אחר כך הם מפרטים: "אבא", מדגיש אלי, "אומר את המילה האחרונה. אבל לפעמים המילה האחרונה הזאת יכולה להיות 'כן אלי' או 'כן דני'".
כניעות וקבלת הדין הן לא בדיוק תכונות בולטות אצל אף אחד מבני משפחת בליליוס. למשל, הם עדיין כועסים על משפחת חרל"פ, בעלת השליטה בכלמוביל, יבואנית מרצדס, שקטעה את פעילותם כמשווקי מרצדס, מותג שאיתו היו מזוהים למעלה משלושים שנה. "בגדול, הם ניצלו את תמימותו של אבא", מסכם דני את תולדות הקשר שלהם עם כלמוביל, ואלי מזדרז לתרום ניסוח מחמיא יותר: "אבא לא נאיבי ולא תמים, הוא איש עסקים הכי מפולפל ומנוסה. במקרה הזה הוא חשב שהשירות שנתן למרצדס 35 שנה יהיה הגורם המכריע. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד שהמותג מרצדס היה מה שהוא בלי עזרא בליליוס".
דוגמה אחרת מגיעה מבית המשפט. כאשר בתחילת השנה עמד אלי לדין, על מעשים שביצע אחד הנהגים שלו בחברת סופרבוס, זכיינית קווי תחבורה ציבורית, לא הייתה לו כל בעיה לפנות לשופט ולשאול "אם שופטת בבית משפט בדרום תחרוג מנהלים, גם את אהרן ברק יעמידו למשפט?" השופט לא התרשם מהטיעון והרשיע אותו בעבירות צרכניות. בליליוס מתכוון לערער.
עסקי משפחת בליליוס מרוכזים תחת השם אוטו חן, וכוללים פרויקטים בתחומי נדל"ן, רכב ותחבורה. ייזום הנדל"ן כולל פרויקטים בהיקף של כמאתיים אלף מטרים רבועים בירושלים, בתל אביב ובגדרה. בתחום הרכב מחכה המשפחה לפתיחת השוק ליבוא מקביל, עניין שמשרדי התחבורה והאוצר ממאנים לקדם. במקביל היא החלה לפעול בכיוון השוק הסיני, ויש לה הסכם עם יצרנית הרכב בריליאנס. ייקח עוד זמן עד שהסינים ייצרו מכוניות שיעמדו בתקינה הנדרשת, אבל ההסכם כבר גרר אותם לבית המשפט; קבוצת זאבי ביקשה צו מניעה בטענה שיש להם הסכם קודם עם בריליאנס, משנת 2004, ופעילותה של אוטו חן גורמת להפרתו. לפני כחודש דחה בית המשפט את הבקשה. דני בליליוס: "כבר כשהגעתי לסינים הם הודיעו לי שהם לא רוצים לעבוד איתם".
אוטו חן היא גם יבואנית של אוטובוסי טמסה, חברה טורקית השייכת למשפחת סבנג'י, אחת המשפחות העשירות בטורקיה - עסק חדש יחסית, שנראה להם מבטיח אבל עדיין צריך לעמוד במבחן השוק. יש לה גם 50% מקזינו על גדות הדנובה בבודפשט, ופרויקטים נוספים בתחום הנדל"ן בעיר. אבל העסק שבו תולים בני המשפחה כרגע את תקוות הצמיחה הכי גדולות הוא הפעלת התחבורה הציבורית, דרך חברת סופרבוס, שהם בעליה ב-50%.
התחיל כסבל בשוק
משפחת בליליוס הייתה בשנות ה-20 של המאה הקודמת אחת המשפחות העשירות בעיר חאלב שבסוריה. סבתו של עזרא, סימה בליליוס, הייתה אשת עסקים פעילה בתחום המסחר והקרקעות. היא אמרה לבנה, אליהו (שאלי קרוי על-שמו), שאם הוא רוצה ליהנות מירושתה עליו לעלות לארץ ישראל. אליהו סירב. הוא היה איש עסקים עשיר בזכות עצמו, ולא היה לו כל חשק לעקור מביתו. סימה, בתגובה, תרמה את כל הונה לעניי ירושלים, ובכספה הוקמה קרן העדה הספרדית, שעברה בירושה מרב ראשי לרב ראשי, ומימנה את הקמתם של ישיבות ושל בתי תמחוי.
בשנת 1933 נאלצו אליהו ובני משפחתו לברוח מסוריה. עזרא נולד בדרך, בביירות, והגיע לארץ בגיל שמונה חודשים, כשהמשפחה גנבה את הגבול לארץ ישראל. ב-1934 הגיעה המשפחה - שני הורים ושבעה ילדים - בחוסר כול לירושלים, ופנתה לקרן שהוקמה בכספי הסבתא. זו ארגנה להם מגורים ברפת נטושה, ואליהו מצא פרנסה בשוק מחנה יהודה כמוכר ממתקי שומשום.
מגיל צעיר נדרשו כל ילדי המשפחה לסייע בפרנסתה. עזרא החל לעבוד בשוק כשהיה רק בן 6. הוא סחב ארגזי עגבניות מהשוק הסיטונאי לשוק מחנה יהודה, בתמורה לגרוש או שניים. לילד, התברר, היה חוש מסחרי מפותח וכבר בגיל 12 הוא פתח חנות ירקות משלו. בגיל 14 החל לעבוד כמכונאי במוסך, ובמקביל עשה בגרות בלימודי ערב. עם גיוסו לצה"ל, בתחילת שנות ה-50, הייתה לו מספרת נשים שהשכיר לשלושה ספרים ברחוב בן-יהודה. האגדה מספרת כי באותן שנות צנע הוא היה החייל היחיד ביחידה (ואולי אפילו בצה"ל כולו) שעישן סיגריות מתוצרת חוץ.
אחרי שחרורו נרשם עזרא לטכניון, אבל לא החזיק מעמד וחזר למוסך. בגיל 24 נמאס לו להיות שכיר והוא פתח מוסך משלו, "העמק", במקום שבו ניצב כיום מתחם ממילא של אלפרד אקירוב. עד תחילת שנות ה-60 עסק בעיקר במכונאות כללית ובקניית מכוניות מקולקלות, בשיפוצן ובמכירתן. את מה שהרוויח השקיע בנדל"ן או בזבז. "אבא תמיד אומר, 'במה שאני בזבזתי בחיי הרבה אנשים יכלו לחיות טוב'", אומר אלי. ב-1962 לקח את כל מה שהרוויח, ויצא לטיול סביב העולם שנמשך 11 חודשים ושממנו חזר בלי אגורה.
בסיס האימפריה
עם שובו, באמצע שנות ה-60, פנה עזרא בליליוס לתחום חדש: שיווק כלי רכב חדשים. הוא שימש כנציג של כמה מיבואני הרכב באותה תקופה - ג'נרל מוטורס, קרסו של רנו, וסוסיתא. ב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, נפתח לפניו המגזר הערבי, שוק חדש של צרכני רכב, ובזכות הערבית שלו - עד היום הוא יודע ערבית יותר טוב מעברית - הוא נהנה מיתרון גדול. בשלב מסוים בליליוס הגיע לסוכנות מרצדס בבעלות משפחות מילר וחרל"פ, קיבל זיכיון הפצה והקים אולמות תצוגה בירושלים ובתל אביב ורשת מוסכים עצמאית. הרומן עם מרצדס נמשך 36 שנים, עד 2003.
דני ואלי אומרים שהבעיות החלו עם חילופי הדורות בכלמוביל. באמצע שנות ה-80 הצטרף ד"ר שמואל חרל"פ, עד אז מרצה באוניברסיטה העברית, לאחיו יואב בעסקי כלמוביל. בשנים הראשונות היחסים בין המשפחות לא השתנו, מה גם שכלמוביל קיבלה גם את ייצוג מיצובישי (ובהמשך את יונדאי), והיה לה נוח להשאיר את מרצדס לאוטו חן, שאיתה הייתה שותפה במוסכים. אך במקביל לגידול בעסקיה ולפתיחת אולמות התצוגה, שאפה כלמוביל להעמיק את השליטה במותגיה.
"לקראת סוף שנות ה-90", משחזר אלי בליליוס, "התחיל להיווצר קונפליקט בין כלמוביל לאוטו חן, הן בנושא אולמות תצוגה מתחרים והן בנושא מלאי. כל אחד החזיק מלאי נפרד, והתחילו מאבקים על שיווק מרצדס. היה מצב שהיית יכול ללכת לכלמוביל, לקבל הצעת מחיר ומועד אספקה בעוד שלושה חודשים, ואז לחצות את הכביש לאוטו חן ולגלות שיש להם את המרצדס הזה במלאי. זה מאוד הפריע לכלמוביל.
"ב-1997, אחרי הרבה דיונים ודיבורים, החלטנו לחתום איתם על הסכם הפצה, הראשון בכתב עד אז. ההסכם הזה נכפה על-ידי מרצדס העולמית. כלמוביל כנראה רצו לקחת לנו את הזיכיון כבר ב-1997, והגרמנים - את זה אנחנו יודעים בדיעבד - התנגדו, כי עיקר התשתית של מרצדס במדינת ישראל הייתה שלנו.
"אנחנו ראינו בהסכם המשך של אותו הסכם בלחיצת יד, שכל עוד אנחנו בסדר, נמשיך להיות סוכנים. הצד השני כנראה ראה את זה אחרת, וכלמוביל ניצלה את הזכות ההסכמית שהייתה לה להפסיק את ההסכם. לשמחתנו זה נגמר בסוף בלי בתי משפט, אבל לא יצאנו וידינו על העליונה". את הסכם הגישור בין הצדדים עשה עו"ד רם כספי.
דני, שהחל את דרכו המקצועית עם שחרורו מהצבא בשנת לימוד ובעבודה במרצדס בגרמניה, והיה האיש במשפחה שאחראי על התחום, הרבה יותר אמוציונלי מאחיו. "הם ניצלו את ההגינות של אבא שלנו", הוא אומר, "את העובדה שלא עמד על שלו ולא עשה הסכמים בשנים שיכול היה לעשות. בכל השנים האלה של המאבק מול כלמוביל, אבא תמיד אמר 'אל תילחמו איתם'. עד היום האחרון הוא לא הבין שיש כוונה מאחורי הדברים. הוא חשב שהסיבות הן עסקיות בלבד והאמין שזה יסתדר".
* ואיך הוא הגיב כשהבין?
אלי: "קיבל כמו גבר והמשיך הלאה".
דני: "ברור שכאב לו, זה היה הבייבי שלו".
אלי: "אבל היו לו חוכמה וכוח לשים בצד, להגיד יש עסקים אחרים, יש משפחה, יש הנאות חיים".
* מה קורה כשאתם נפגשים, נניח, בתערוכת רכב עם משפחת חרל"פ?
אלי: "אומרים להם שלום, תהיה לחיצת יד. יש לנו במשפחה אופי שבא מאבא ומאימא, אנחנו לא נוטרים טינה, כמעט שלא מגיעים לבתי משפט אלא אם תובעים אותנו. אנחנו חושבים עשר פעמים לפני שתובעים, ומגיעים לפשרות מהר מאוד".
כלמוביל מסתפקת בתגובה לקונית לדברים: "במשך כל שנות הקשר עם משפחת בליליוס, כמו גם בהפסקתו, פעלה כלמוביל בכבוד ובהגינות".
בעקבות האינתיפאדה
לתחום התחבורה הציבורית הגיעה משפחת בליליוס מתוך מצוקה. באותה תקופה - סוף שנות ה-90 - החזיקה אוטו חן בזיכיון ליבוא מרצדס, תוך תשלום עמלה ליבואן הרשמי כלמוביל. החברה ייבאה ושיווקה אוטובוסים בשביל חברות פרטיות (בניגוד לאגד ולדן שרוכשות ישירות מהיצרן בתיווכה של כלמוביל). האופטימיות באותה תקופה הייתה גדולה: ההערכות דיברו על שלושה מיליון תיירים בשנת 2000, וחברות ההסעות הזמינו היקפים גדולים של אוטובוסים. אבל אינתיפאדת אל-אקצה טרפה את הקלפים, התיירים הפסיקו להגיע, וההזמנות בוטלו זו אחר זו. "נתקענו עם 220 אוטובוסים על הנייר בשלבים שונים של הזמנה", משחזר אלי. "מאה הצלחנו לבטל. כל השאר היו בשלבים מתקדמים מדי של הזמנה, שלא איפשרו ביטול. האלטרנטיבה הייתה ללכת למכרזים, להפרטת התחבורה הציבורית".
בסוף 2000 החליט אלי ללכת על הפרויקט, ובאפריל 2001 זכה (עם שותפה - חברת מרגליות) במכרז להפעלת קווים באשכולות רמלה-לוד ומודיעין עלית. "הידע שהיה לנו בתחבורה ציבורית היה אפסי. כשהייתי ילד נסעתי בקו 15 - בזה זה הסתכם. ידעתי איך מוכרים אוטובוסים, אבל לא איך מפעילים קווים".
כצפוי, הדרך לחברה המשייטת על מי מנוחות הייתה ארוכה. קודם כול, הורגשה צביטה קטנה וכואבת בגוף שממנו נלקחו הקווים - אגד. האוטובוסים של אגד חנו על מגרש גדול של משפחת בליליוס בירושלים, ששימש במשך שבע שנים, בשכירות, כתחנה מרכזית זמנית של אגד. שבע השנים תמו, ועל המגרש הזה רצתה המשפחה להקים את המטה של סופרבוס. אגד הפעילה הרבה לחצים, רצתה להמשיך את השכירות, ובעיקר כנראה למנוע מהמתחרה החדשה להקים את בסיסה מתחת לאף שלהם. אוטו חן עמדה על שלה, אבל המילה האחרונה הייתה של אגד.
לדברי אלי, "הם ניצלו סעיף בהיתר הבנייה שקיבלו בשעתו מעיריית ירושלים. מאחר שהיה מדובר בשימוש חורג, הם היו חייבים להרוס את התחנה בגמר השימוש. באישון ליל אגד הביאה כמה טרקטורים, שהרסו את התחנה והפכו אותה לעיי חורבות. והכול כחוק. אז התחלנו להבין מה זה הפרטה ועד כמה צריך להתנהג בצורה זהירה ומחושבת, והחלטנו להעביר את מרכז הכובד של החברה לרמלה-לוד". בינתיים היחסים עם אגד השתפרו, או כמו שאומר אלי, "הם הפנימו את לקחי ההפרטה, והיום יש מערכת יחסים הדוקה". גם המגרש בירושלים לא נותר מיותם: הוא כבר מיועד לבניית שני מגדלים שיכללו מסחר, משרדים ואולי מגורים.
בעוד בני המשפחה מתכוננים לתחילת פעילותה של סופרבוס, יצא צה"ל למבצע חומת מגן, ואלי בליליוס גויס למילואים. עם שחרורו הוא התבשר שחברת מרגלית יוצאת מהשותפות, לדבריו בשל רתיעתם מהיקף ההשקעות הנדרשות. זה היה חודש לפני ההפעלה. שבוע לאחר מכן הוא חבר למטיילי אירוס ירוחם, בבעלות משפחת אוחנה מירוחם, ויחד הוקמה החברה שהיקפה עמד על 70-80 אוטובוסים, ו-80-90 נהגים. בליליוס ועמרם אוחנה הפכו למנכ"לים משותפים.
"לא ידענו למה אנחנו נכנסים", מודה אלי, "חשבנו שנתמוך קצת בחברה, ואחרי חודש-חודשיים נוכל כבר לנהל מרחוק. בפועל זה היה סוג של מלחמת יום כיפור. זה התחיל בימים הראשונים בקטסטרופה: המכרז לא התאים בכלל למציאות בשטח, בפועל היו הרבה יותר נוסעים; האוטובוסים הקטנים שהבאנו, במקומות מסוימים, לא התאימו, מספר האוטובוסים, בעיקר במגזר החרדי במודיעין, שבו 14-15 אלף נוסעים ביום, היה נמוך מהצורך בפועל. בתוך שבועיים היינו צריכים להביא עוד עשרים אוטובוסים ולגייס עוד כחמישים נהגים. גם הצוות של משרד התחבורה שליווה אותנו היה בשוק, והם עזרו לנו מאוד. במשך שנה עמרם ואני עבדנו 21 שעות ביממה, משלוש לפנות בוקר עד 12-1 בלילה. היו לא מעט ימים שהיינו ישנים מתחת לשולחן במשרד".
כיום מפעילה סופרבוס 150 אוטובוסים ומעסיקה 230 עובדים. לפני כחודש היא זכתה במכרז נוסף, להפעלת התחבורה הציבורית בפרוזדור ירושלים, ובעקבותיו תתרחב לכדי צי של 250 אוטובוסים, עם 350 עובדים ויותר מחמישים אלף נוסעים ביום. לדברי אלי, 5 החברות שמפעילות את הקווים המופרטים שוות פחות או יותר בגודלן, ועל אף שהוא שואף להגדיל את סופרבוס, אין לו כל רצון להפוך לאגד; הגודל האופטימלי בעיניו הוא בין 500 לאלף אוטובוסים.
* ההפרטה שיפרה את מצב הנוסעים?
"חד-משמעית כן. נכון שבכל החלפת מפעיל, ולא חשוב באיזה תחום, יהיו בעיות בהתחלה, אבל התועלת של ההפרטה למשק בלתי רגילה: הפחתת מחירי הנסיעה ב-30%-40% (מחיר נסיעה עירונית בסופרבוס 3 שקלים, בינעירונית 10 שקלים), הגדלת מספר הנוסעים בכל האשכולות של ההפרטה, שימוש נרחב בטכנולוגיות חכמות, ההפרטה גם שיפרה וייעלה את המפעילים הגדולים, אגד ודן".
* כולם יושבים אצלך באוטובוסים?
"בשאיפה כן, אבל אשקר אם אגיד שלא עומדים לפעמים. המטרה שלא יעמדו יותר מ-10 בנסיעה בינעירונית ולא יותר מ-20 בנסיעה עירונית. אלה גם ההנחיות של משרד התחבורה".
אבל חברת האוטובוסים, שכה מרגשת אותו, גם "זיכתה" אותו בהרשעה על עבירות צרכניות של אי-עמידה בתנאי רישיון ובסעיפים נוספים, בעקבות עדות של נוסע שסיפר שאוטובוס של החברה עצר תוך כדי נסיעה לתדלק. ההרשעה, הסביר השופט, ד"ר אברהם טננבוים, היא מכוח אחריות מיניסטריאלית, והוסיף כי לא השתכנע שמנהלי החברה עשו את כל הנדרש כדי להחדיר את הנהלים.
"זה פסק דין מאוד תקדימי ומקומם, וברור שנערער", אומר בליליוס. "הנהג עשה טעות, וכדי לא להחמיר את הפגיעה בנוסעים החליט שבמקום להיתקע על כביש 443 ייכנס לתדלק ויפסיד רבע שעה מזמן הנוסעים. אגב, אילו היה עומד בצד ומחכה לרכב חילוץ, אף אחד לא היה מגיש נגדו תביעה, כי אין חוק שאסור להיתקע בלי דלק. השופט רצה ליצור פסק דין הרתעתי, אבל אני לא חושב שמנכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, יכול לקחת אחריות על מעשיהם של כ-300 נהגים. אין לי שום עניין, כבעלים וכמנכ"ל, לחשוף את עצמי בצורה כל-כך מסוכנת למעשים שעובד שלי מבצע".
הקשר ההונגרי
אם המשפחה, תרזה בליליוס, המכונה בבדיחות על-ידי ילדיה "אימא תרזה", היא ממוצא הונגרי. היא וסבתם של אלי ודני, שחייתה איתם בבית, אחראיות לכך שההונגרית שגורה בפיהם. המשפט הכי מפורסם שלה, הם אומרים, הוא "אם עזרא יגיד שעכשיו יום, ובחוץ לילה, אז עכשיו יום". חוץ מהגיבוי המוחלט, תרזה בליליוס גם יצרה בשביל בעלה וילדיה את הקשר ההונגרי. עם פתיחת מסך הברזל בבודפשט הגיעה לבליליוס הצעה: לקנות מבנה עם רישיון לקזינו. "הגענו לשם", מספר אלי בליליוס, "ראינו טירה על גדות הדנובה ששימשה כאחד המבנים הנלווים לארמון המלך. ארבעים-חמישים שנה עמד המבנה הזה כחורבה, ואז קנה אותו בנק הונגרי שהתחייב לשפץ ולהקים קזינו. הייתה לנו החלטה של רגע שאנחנו קונים. יותר הסתכלנו על הצד הנדל"ני, ואת נושא ניהול הקזינו אמרנו שנמסור לגורמים חיצוניים". הם רכשו את המבנה בכ-6 מיליון דולר, יחד עם איש העסקים יגאל זילכה, העוסק בתחום הקזינו. את הצד המסחרי ניהלה בת דודה הונגרייה של אמם, והשיפוץ עלה עוד 6 מיליון דולר. תוקף הזיכיון היה 15 שנה, שהסתיימו לפני כשישה חודשים, ועליהם להחליט אם לנסות להאריך אותו.
"ההחלטה תהיה נדל"נית בלבד. אנחנו לא רואים את עצמנו בתחום ההימורים", אומר אלי. "כל העסקים שהמשפחה התעסקה עד היום זה לעבוד, להרוויח כסף ולתת לצד השני גם להרוויח. בקזינו, לצערנו, אם צד אחד מרוויח - השני מפסיד".
* העסק רווחי?
"העסק סביר. המס בהונגריה על רווחי הימורים מאוד גבוה. אבל בעקבות הקזינו עשינו השקעות נוספות בהונגריה - בניית מגורים, מתחמים של תעשייה ומסחר, ואנחנו שוקלים להיכנס לעסקי המלונאות".
עסקי הנדל"ן של המשפחה הובילו אותם להרפתקה קצרה בשוק ההון. ב-1996 הם רכשו 340 דונם בגדרה. כמו בכל עסקיהם האחרים, גם שם היה להם שותף. "יש לנו הרבה שיתופי פעולה בתחומי הנדל"ן", אומר אלי, "בעיקר מהצורך של אבא לעבוד עם חברים. הרבה פעמים זה לא בא משיקולים כלכליים; אבא מאוד אוהב אנשים, אוהב להכיר אנשים חדשים. הוא יכול להתאים את עצמו לאנשים בכל גיל ומכל סוג".
השותפים במקרה של גדרה היו החברה הציבורית מפ"ל - מנופים פיננסיים לישראל, אז בשליטת שמשון רפאלי, ועמי גניש המנוח. בשלב מסוים נקלע גניש לקשיים והחל להתפרק מנכסיו, וחברת הנדל"ן של הבליליוסים, גרנד האוז, רכשה את חלקו והפכה לבעלים של 100% מהקרקע. לאחר יציאתם של השותפים, בשנת 2000, דני, שעד אז התמקד בתחום הרכב, נכנס בסערה לענייני גדרה והצליח לסגור עסקה עם מינהלת צבא הקבע ל-124 מגרשים לבניית צמודי קרקע. זוהי השכונה הצבאית הראשונה על קרקע פרטית, כלומר לא קרקע של מינהל. בסך-הכול ייבנו שם כ-700 יחידות דיור, למעלה מ-500 כבר נמכרו.
אבל משפחת בליליוס מצאה עצמה עם חברה בורסאית מבלי שהתכוונה כלל להיכנס לשוק ההון. "החזקנו אותה כחברה ציבורית שמונה שנים", הם מספרים, "אף שאופי המשפחה והעסקים מאוד שמרני, ואף פעם לא נכנסנו לשוק ההון. כיוון שלא עמדנו בכללי השימור, היא הפכה לשלד בורסאי". את השלד הזה מכרו לג'קי בן-זקן, "בחמש דקות בלחיצת יד", ומאז הוא משתמש בו לצורכי עסקיו.
* אז שוק ההון מחוץ לתמונה מבחינתכם?
אלי: "אז, ואולי קצת היום, אנחנו לא מרגישים בשלים להיכנס לשוק ההון. זה מהלך מהותי בחיי כל חברה, ובמיוחד חברה משפחתית וריכוזית כמו שלנו. החלטנו לדחות את המהלך בעוד כמה שנים, אפילו שבימים אלה אנחנו שוקלים אותו ברצינות. בתחום האוטובוסים אנחנו כבר מגיעים להשקעות של 100 מיליון שקל, ואם מחר ניכנס לפרויקטים תחבורתיים בהיקף יותר נרחב, הבנקים לא יספיקו. באיזשהו שלב נוציא את הפעילות לשוק ההון, לא רק במטרה למנף - אנחנו לא מאמינים במינוף מוגזם - אלא בעיקר כדי לעשות סדר כלפי המשפחה וכלפי השותפים בנכסים, שחלקם חברות ציבוריות כמו מ. אביב וקמור".
בוקר עם משקולות
בגיל 74, האב עזרא מתחיל את היום עם מאמנת כושר ועם משקולות. הוא עדיין נהנתן וחובב נסיעות לחו"ל, אבל גם מכור לעבודה, וממשיך להתגורר בירושלים, באותו בית שבו הוא חי מאז 1973. אלי ודני מתגוררים ביישובים סביב הבירה. יש להם אחות גדולה, איריס, שעבדה בחברה שנים רבות ואז החליטה להתמקד בילדים וללמוד ריפוי בעיסוק, ואחות קטנה, עדנה, שחקנית, שלמדה תיאטרון בתיכון אמנויות, בניסן נתיב, בלי שטרסברג בניו יורק ובמוסקבה, ועכשיו היא מעלה הצגות יחיד. דני: "היא פתאום יום אחד באה ואמרה, אני עוברת לתיכון אמנויות. הנחישות שלה הפתיעה את כולנו. אנחנו לא משפחה עם קונוטציה לאמנות".
* רגע, אין אצלכם שלטון פטריארכלי נוקשה? מה זה "באה ומודיעה"?
אלי: "היה. כלפי הגדולים יותר".
דני: "אבא עבר מפנה".
אלי: "הוא התרכך עם השנים; בה הוא גאה, והולך אחריה מהיום הראשון".
* ולכם הוא התווה את הדרך?
אלי: "אני גדלתי מתוך ידיעה שבחיים אני לא אעבוד בעסקים - אלך ללמוד מחשבים או לכתוב ספרים. השתחררתי מהצבא, ובאותו יום התחלתי לעבוד בבניין ואיך שהוא התגלגלתי מהבניין לתחום הנדל"ן אצלנו בחברה. ההתקדמות הייתה מטאורית", הוא צוחק.
דני: "יום אחרי השחרור מהצבא אבא אמר, סע לגרמניה לעבוד במרצדס. אמרתי, לא נוסע. הייתה לי תקופת מרידה. היא לא הייתה ארוכה מדי: בתוך שבוע נסעתי. החלום של אבא שלי היה ששנינו ניכנס לעסק. אבל מאוד נוח לנו לעבוד איתו - כל אחד יש לו העצמאות שלו. אם הייתי מרגיש שאני לא עצמאי, זה לא היה מצליח".
אלי: "כל המומחים יכולים ללמוד מאבא איך לשלב את הדור השני. הוא נתן ביטחון מלא שבכל מה שאתה עושה, לטוב ולרע, הוא מאחוריך. מנהל שכיר יכול לקום וללכת, בן לא יכול לעשות את זה כל-כך מהר, ואז הוא נהיה מתוסכל, ומנהל מתוסכל זה הכי גרוע שיש".
cblglobs24@012.net.il
כתבות
ני"ע
