החמצה אמיצה

"אל תעשה לי מסכן פה" מביא את סיפורו של באסאם ערמין, פלשתיני לוחם פת"ח שישב בכלא הישראלי במשך שבע שנים, ושלאחר מכן הפך למתנגד לאלימות ולפעיל בתנועה היהודית-ערבית המשותפת "לוחמים לשלום". בתוך כך נרצחה אביר, בתו בת התשע של ערמין, על-ידי חיילי צה"ל, בכדור גומי לראשה בדרכה מבית הספר הביתה. למרות זאת, ולמרות שאיש מן החיילים היורים לא הועמד לדין בעוון הריגת ילדתו, ממשיך ערמין בפעילותו נגד האלימות ובעד השלום.

עד כאן המציאות. המחזה, המתרחש לאחר מות הבת, מציג את הדילמה הנוראה שבה עמד ועומד ערמין באופן הבא: ערב נסיעתו לחוץ-לארץ לקבלת פרס יוקרתי על פועלו למען השלום, מניח בנו של ערמין, אחיה של אביר הנרצחת, בפני אביו אקדח ורשימה שמית של החיילים שהיו בג'יפ שממנו נורתה הירייה הרצחנית, ואומר לאביו "לך, הרוג אותם, נקום את דמה של אביר הקטנה". וכידוע לכם, נקמת דם ילד קטן, לפחות אצל היהודים, לא ברא השטן.

עתה על האב להחליט: הלנקום את רצח בתו - כמצוות בנו, כדרך הדת והדם ולפי ההיגיון במזרח התיכון - ובכך לאבד את כל תוכן ומשמעות חייו, או להמשיך בדרך אי האלימות והחתירה לשלום שבה בחר, אלא שאז הוא עלול לאבד, בנוסף על בתו המתה, גם את בנו החי.

לכאורה דילמה אנושית דרמטית, שאין עזה ממנה, האמורה לספק דלק למחזה חזק, נוקב וכואב. אלא שזה לא קורה. והסיבה לכך מצויה, ככל שזה יישמע מוזר, בשמו של המחזה - "אל תעשה לי מסכן פה", שאינו לקוח מתוך הטקסט של וישינסקי-ערמין במחזה עצמו, אלא ככל הנראה מ"הוראת בימוי" שנתן ערמין המציאותי למחזאי עידן מאיר שכתב וביים את דמותו ואו לשחקן שלמה וישינסקי המגלם אותו.

המשפט הכואב והנוקב הזה של ערמין היה צריך לשמש לא רק כשם להצגה, אלא כמפתח לבניית המחזה ולהעמדתו על הבמה.

תחת זו בחרו היוצרים להעמיד הצגה כמו-ריאליסטית, המתעלמת מהקשיים שבעצם הצגתה על במה עברית. ואולם, הניסיון להציג את חייו ולבטיו של האב הפלשתיני השכול "כמות שהם" במחזה שנכתב ומשוחק בעברית על-ידי כותב ושחקן ישראלים, נדון מראש לכישלון.

למשל, בשפה. שפתו של ערמין היא ערבית, אבל המחזה מיועד ליהודים, אז יש לעשותו בעברית. אבל באיזו עברית? האם על וישינסקי לחקות ערבי המדבר עברית? זה ייצא מגוחך ונלעג. האם עליו לדבר עברית רגילה, ישראלית, ולהתעלם מערביותה של הדמות שהוא מגלם? הרי בכך מוחקת ההצגה את ערביותו של ערמין, ופועלת גם היא ככוח כיבוש קולוניאלי. אז מה לעשות? יוצרי "אל תעשה לי מסכן פה" עשו מעין פשרה, שבה וישינסקי מדבר עברית רגילה, כשמדי פעם הוא תוקע איזה משפט בערבית, והתוצאה מגוחכת ומנכרת.

עוד שאלה היא איך להציג את סיפורו של ערמין - האם ללכת על דרמה מרגשת, מלודרמטית אפילו, של אב שבתו נרצחה בידי הכובשים, שהם אגב אנחנו ובנינו, ובכל זאת לוחם למען שלום עם עמם? לכאורה כן. למה לא? אבל, אולי בגלל שערמין כביכול אסר זאת כשציווה עליהם "אל תעשה לי מסכן פה", הפכו יוצרי ההצגה את הדרמה שהייתה תחת ידיהם למין מחזה מוסר רב לבטים בנוסח "שיח לוחמים", ונתנו לכאבו הנורא של האב לחמוק מן ההצגה. כה גדולה ההחמצה, שכדי לדעת איך קראו לבתו הנרצחת, צריך להציץ בתוכנייה, כי על הבמה וישינסקי האב כמעט ואינו מזכיר, ואולי בכלל אינו מזכיר, את שמה - אביר. ולשלול מן האב הפלשתיני את כאבו ולא להזכיר את שמה של בתו הרצוחה, גם זה המשך הכיבוש בדרכים אחרות.

עצם האומץ בהעלאת הצגה שכזאת בפני קהל ישראלי אינה מספקת. וישינסקי ומאיר חייבים היו להעלות גם את הלבטים שלהם, ולא רק את אלה של ערמין, על הבמה. צריך היה וישינסקי לעמוד מול הקהל - כאילו בחזרה בפני ערמין, בפני מאיר ובפני עצמו - ולנסות "לבנות" ביחד את ההצגה: איך להגיד את הדברים? באיזו שפה? האם לנסות לגרום לקהל לבכות על מות הבת, או לא? כי אי אפשר להביט בפלשתינים ולא להסתכל במשקפיים, או ליתר דיוק - במשקפת, שדרכם אנחנו רואים אותם.