ג'יהאד פיננסי

א. לפני כחודש כתבתי כאן על ההתנהלות הזוועתית של העיתונות הכלכלית במשברי המניות, האשראי והנדל"ן, על הצורה שבה היא מספרת את סיפורו של ההון ומתעלמת מהצרכים ומהאינטרסים של האדם. מאז התרגש על סדר יומנו משבר המזון, ואנחנו מקבלים שידור חוזר של אותה התנהגות לא מוסרית, אבל בחומרה ובעוצמה גדולות פי כמה.

זה מה שקורה: ההסברים הפופולריים שבהם מאכילים אותנו בנוגע לסיבת משבר הסחורות, עליית המחירים והרעב שבפתח הם הצריכה המוגברת במדינות המתפתחות, המעבר לייצור של ביו-דיזל, מיסוי לא הגיוני, הגבלות יצוא, בצורות ועליית מחירי הנפט. אבל על אף שכל אלה סיבות אמיתיות ללא כל ספק, תפקידן העיקרי הוא להוות פעולת הסחה שתסתיר מאיתנו את הסיבה הגדולה למשבר, את מה שמכונה "האלמנט הפיננסי" - התנועה של ההון מהמניות אל הסחורות, או במילים אחרות: תאוות בצע.

כן, זו תמיד אותה סיבה. הכסף הרי צריך להתגלגל למקום כלשהו. תשאלו כל אנליסט, יועץ או פרשן, והוא יגיד לכם: שוק הסחורות הוא מכשיר טוב ל"גיוון" ההשקעה. חשיפה לסחורות זה הדבר הנכון עכשיו. עם הריביות היורדות וחוסר הביטחון, אין אלטרנטיבות טובות להשקעה מלבד שוק הסחורות. היא תמיד הייתה מפלט למשקיעים שחוששים מתנודתיות יתר, והיום היא אטרקטיבית מתמיד.

אלא שהסירה הזו - שהייתה שוק הסחורות הקטן והרגוע - מתחילה לסבול מתנודתיות יתר חזקה מאוד כשנכנס אליה עדר של פילים ספקולנטיים שרוקדים רומבה עם כל ההון שלהם, וקרנות הגידור, ותעודות הסל שחייבות לגבות את עצמן בחוזים עתידיים, וקרנות הנאמנות ואיגרות החוב וה"גיוון" וה"חשיפה". הסירה הזאת חייבת להתהפך, זה ברור. וזה ברור גם על הראש של מי היא תתהפך.

ב. אבל מה שונה יום מיומיים, ומה כל-כך נורא בקצת תאוות בצע ישנה וטובה? יש ירידה ויש עלייה, וזה תמיד אותו סיפור. כוחות השוק, היד הנעלמה, הגורם הפסיכולוגי, תופעת העדר. הסופה שעברה על המניות והנדל"ן מגיעה אל הסחורות. הכול 'תו דבר, בעצם.

אז זהו, שלא. כי מה זה "סחורות": סחורות זו המילה המכובסת-פיננסית לאוכל שאנחנו אוכלים. זה לא כמו מניות טכנולוגיה סקסיות, אופציות PUT והימורים על שערי המטבע. בצד השני של הגאות הזאת והחשיפה והגיוון המחורבן של ההשקעות הזורמות אל שוק הסחורות יש איזה מאה מיליון איש שהולכים למות מרעב, וזה חוץ מהמיליארד שמרוויחים פחות מדולר ליום ונמצאים בסכנה תמידית. אלה לא עסקי אוויר, מה שנקרא, ומה שעומד על הפרק זו לא עסקה סיבובית של בעלי עניין על עוד מתחם ראוותני של מגורים ועסקים. הפעם המשחק - ככה הם אוהבים לקרוא לזה - מתנהל בחצי המגרש שלנו ושל העניים והאומללים מאיתנו, שדחפו להם את כל האלמנט.

ותראו את האטימות הבלתי אפשרית של ההון ועושי דברו: מדורי הכלכלה מודעים לחלוטין להשפעות הקשות כמו מלחמות ורעב שיכולות להיות לזעזועים בשוק הסחורות העולמי, וגם כותבים על זה, ובכל זאת הם ממשיכים לתת פתחון פה ליועצים, לפרשנים ולאנליסטים שאומרים עד כמה מדובר בהשקעה אטרקטיבית. לפעמים הם משלבים את שני הדברים באותו משפט, כאילו מדובר בשני עולמות נפרדים - באחד סובלים מרעב, בשני נהנים מאפיקי השקעה מגוונים - ואני לא יכול שלא לקפוץ לתקרה. אנשים מתים, לעזאזל, איך אתם יכולים להגיד שזה אטרקטיבי?

ג. כשמחילים את חוקי המשחק של ההון על המגרש של הסחורות נחשפת השיטה במלוא כיעורה: ההון הוא עיוור ואטום ויהיר ולא יודע שובע מהו. האנשים? כחגבים בעיניו.

אני לא יודע אם העיתונות יכולה לעצור את תנועת ההון, אבל היא חייבת לתת ביטוי לזעקת האנשים הנדרסים תחת גלגלי ההון והטובעים תחת גליו. היא חייבת לשוב ולמתוח שוב ושוב את הקו בין ההון והרעב ולהדגיש אותו. לא מספיק לספר על המצוקה ולצקצק בלשון, צריך להסביר מאיפה ולמה היא באה. צריך להסביר לאנשים שמתנהל נגדם סוג של ג'יהאד פיננסי.

ההון לא מחויב למוסר, אנחנו כן. אנשים שגורפים לכיסם רווח ממחסור, ולו זמני, במוצרי מזון בסיסיים צריכים להיות מוקעים כסוחרי נשק, לא להיות מוצגים כמודל. השקעות חייבות להימדד גם בקנה מידה מוסרי ולעמוד אל מול ההשלכות שלהן.

ד. גם על העלייה הדרמטית של תעשיית הבשר כגורם למשבר מדברים פחות מדי, ואם כבר מדברים זה תמיד כאילו אכילת בשר היא חוק פיזיקלי או כוח טבע. כאילו כל העלייה בצריכת הבשר אינה פרי מאמצים עצומים של תאגידי ענק שלא בוחלים בטכניקות אלימות, והאמינו לי שקשה למצוא תעשייה ברברית ומזעזעת ותובענית ומזהמת ובזבזנית כמו תעשיית הבשר.

כל הסינים וההודים האלה לא סתם קמו בוקר אחד עם חשק בלתי מוסבר ובלתי נשלט לסטייק. אם כבר, מה שקרה זה ההפך: העלייה ביכולת ההשתכרות של ההודי והסיני תפסה את תשומת לבה של תעשיית הבשר, שהחליטה לנעוץ את שיניה עמוק בתוך השוק החדש.

ה. ומעניין לעניין. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפל השנה על האחד במאי, שזה היום, וחגו של האדם העובד נדחק הצדה, אף שבואו נודה בזה: למי אכפת מהאחד במאי ומי בכלל זוכר וקומוניסט תקרא לאחותך.

אבל אני בוחר לכתוב דווקא על האחד במאי ולא על יום השואה, שהרי מהשואה כבר למדנו, שלא לומר יישמנו, שלא לומר יישמנו בהצלחה, את כל מה שניתן היה ללמוד וליישם, שלא לומר ליישם בהצלחה.

מהאחד במאי למדנו קצת פחות. הרי העקרונות מאחורי האחד במאי יכולים היו לשמש כתשתית אלטרנטיבית להשתוללות של ההון שתוארה לעיל. תנאים הוגנים, זכויות בסיסיות, סולידריות - האם אנחנו באמת לא רואים איך עדר הפילים של השוק החופשי דוחק את הערכים האלה הצידה והחוצה, האם אנחנו באמת לא רואים את הקשר? האם אנחנו לא רואים איך הנתק שנוצר בינינו, פועלי כל העולם, דופק את כולנו?

ו. פועלי כל העולם הם כמובן גם איש השיווק, רואת החשבון, התומך הטכני ופקידת הבנק, השכיר בשירות הציבורי והפרילאנס בתעשיית הקולנוע, המאבטח, הקופאית והמציל בבריכה, אני, אתה ואת - כל העולם כמעט. כולנו פועלים בשירות ההון. ההון הוא מעסיק העל של כולנו.

וגם מהבחינה הזו האחד במאי, חגו של האדם העובד, הוא תמיד יום עצוב, כי אחינו נאנקים וסובלים תחת העול בכל מקום בעולם ובכל משלח יד, והמצב לא הולך ומשתפר משנה לשנה. תמיד יהיה מישהו שיעשה את זה בפחות, וגם אם התמזל מזלך ויש לך שולחן וכיסא לשבת עליו הרי שהכיסא תמיד רועד, וגם אם יש לך אפילו עוד יותר מזל, ואתה מהמיעוט הנבחר שחוסך לפנסיה, הרי שלך תדע מה יהיה עם הכסף, אם הוא לא יאבד ויימחק עד אז באחד מהמשברים שעוד נכונו לנו.

ובאמת, פתאום אני לא יכול שלא לשאול את עצמי את השאלה המתבקשת היחידה: איזה הוא השוק הבא בתור אחרי שתבוא ההתמוטטות בשוק הסחורות? אולי שוק התרופות? בועת תרופות עולמית - זה באמת יכול להיות בידור לא נורמלי, האין זאת?

ז. זכויות יסוד ותנאים בסיסיים הם עדיין חלום בלתי מושג בחלקים גדולים של העולם (בדיוק אותם חלקים הסובלים הכי הרבה מהמשבר הנוכחי), ובקשר לסולידריות: זה לא אפיק השקעה מעניין כלל וכלל, תשאלו כל פרשן, יועץ או אנליסט, והוא יגיד לכם שמומלץ לצמצם עד כמה שניתן את החשיפה לכל סוג של סולידריות חברתית.**

הרהור

אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מי השוק הבא, אחרי שתבוא ההתמוטטות בשוק הסחורות. אולי שוק התרופות?

http://dror.notes.co.il