המיליונרים מגבעת הלאום

בראיון שהעניק לפני כשנה וחצי ל"ידיעות אחרונות", קצת לפני הציטוטים שעסקו בזיכרונותיו מהמנדט הבריטי, ניפק בנימין נתניהו תיאור מכמיר לב של מצבו הכלכלי לאחר התבוסה לאהוד ברק. "נכנסתי לפוליטיקה בלי כלום", אמר, "(...) ויצאתי אחרי עשרים שנה, כשעזבתי את משרד ראש הממשלה, בלי כלום (...) שרה ואני ניהלנו באותם ימים שיחות על עתידנו. מה נעשה? נפנה להורינו לבקש עזרה בגיל 50? אלה היו ימים לא קלים לי ולמשפחתי". ברגעים הקשים, התוודה, אמר לעצמו: "יש לך אישה, שני ילדים קטנים ובת גדולה (...) ואין לך שום אפשרות לעזור להם. אין לך שום יכולת להשיג דבר".

אל דאגה: נתניהו, שמצוקתו הכלכלית הייתה כנראה החריפה ביותר שאליה נקלע אי-פעם בעלים של פנטהאוז בשכונת רחביה, התאושש עד מהרה. היום, לאחר שהוסיף לפורטפוליו הנדל"ן שלו גם וילה בקיסריה, לשימושה של המשפחה בסופי שבוע, נראה שאפילו הוא יתקשה להכחיש את רווחתו הכלכלית.

חברי הכנסת נהנים משכר נאה (32,655 שקל נכון להיום), שרים עוד יותר (35,817 שקל), ושרים לשעבר המכהנים כח"כים, כגון סילבן שלום, זוכים מלבד המשכורת גם לקצבה חודשית של עד 3,000 שקל. אף שמדובר בשכר גבוה יחסית למשק, אין ספק שלא מדובר במספרים שמזניקים את נבחר הציבור למתחמי האלפיון העליון.

עם זאת, בשנים האחרונות קשה להתעלם מהעובדה שכמה מהפוליטיקאים הישראלים, בעיקר הבכירים שבהם, הפכו לאנשים אמידים ביותר. חלקם צברו את הונם בגיחות קצרות לעולם העסקים, גיחות שנשענו על הקשרים ועל המוניטין שצברו בפוליטיקה (נתניהו, אהוד ברק); אחרים בנסיבות מעורפלות שנחקרו או שנחקרות כעת על-ידי הרשויות (אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט); וחלקם דילגו כמה עשירונים בנסיבות רומנטיות (סילבן שלום).

רפי איתן, השר לענייני גמלאים, הוא אולי היחיד שתפקד שנים ארוכות כאיש עסקים לכל דבר ועניין, אם כי יש להניח כי בכיר המוסד לשעבר וחברו של אריאל שרון לא ניזוק מקשריו הענפים בישראל, או מהקשרים שיצר עם מנגנון הרודנות בקובה, זירת עסקיו המרכזית.

הפרטים המדויקים על-אודות הונם של הפוליטיקאים אינם חשופים לעין הציבור. החוק מחייב שרים להגיש הצהרות הון למבקר המדינה, וחברי כנסת נדרשים להגישן ליו"ר הכנסת, אבל ההצהרות נשמרות בדיסקרטיות. חוסר השקיפות הזה עשוי להיגמר, בעקבות הצעת חוק שהניחו לפני כחודשיים הח"כים אופיר פינס ושלי יחימוביץ' על שולחן הכנסת. "לציבור", נכתב בדברי ההסבר להצעה, "זכות לבחון בעצמו אם נבחריו, אשר אינם אלא נאמניו הפועלים בשירותו, מצויים בחשש לניגוד עניינים. בנוסף, העמדת המידע לעיון הציבור מתמרצת את נבחר הציבור להימנע מראש מהימצאות בניגוד עניינים, ויש בה כדי להגביר עד מאוד את אכיפת האיסור בדבר ניגוד עניינים". עד שיאושר החוק, בדקG מי הם הח"כים העשירים במדינה.

רפי איתן: מחקלאות ועד היי-טק

כשמסר את עדותו בפני ועדת וינוגרד, פתח השר לענייני גמלאים את דבריו בהסבר קצר על פעילותו בעשורים האחרונים. על שנות ה-70, אז התנסה לראשונה בעסקים לאחר פרישתו מהמוסד (המזכה אותו, לפי פרסומים קודמים, בפנסיה של יותר מ-20 אלף שקל בחודש), סיפר שפעל "לא בהצלחה גדולה, אבל הבאתי פרנסה". באותה תקופה, לפי פרסומים שונים, הוא סחר בקרקעות בשטחים וגם סגר עסקת נדל"ן מוצלחת במיוחד, יחד עם משפחתו, באדמות רמת השרון.

ב-1978 שב איתן לזירה הציבורית כיועץ למלחמה בטרור לראש הממשלה מנחם בגין, משם זכורה בעיקר אמירתו כי צפויות לישראל עוד "מאה שנות טרור". בהמשך הוא מונה לראש הלשכה לקשרי מידע (שהפעילה את המרגל יונתן פולארד), ומאוחר יותר מונה על-ידי חברו אריאל שרון ליו"ר כימיקלים לישראל, שהייתה אז בבעלות המדינה. במהלך התקופה התוודע איתן לגורמים שילוו אותו בהמשך בעסקיו: הסמנכ"ל אלחנן פס הפך לשותפו העסקי בריף הדולפינים באילת. שותף אחר להקמת הריף הוא מארק ריץ', עבריין המס שנמלט מארצות הברית וקיבל מאז חנינה מביל קלינטון. אגב, נגד איתן הוגש כתב אישום בגין עבירות בנייה שלכאורה בוצעו בריף.

ב-1990 נקלעו יחסיו עם שרון למשבר לאחר שהוא נאלץ לסיים את תפקידו, אולם המהלך הזניק את איתן לסבב עסקי שני ומוצלח. "רצה הגורל", סיפר לוועדה, "שהוביל אותי לקובה (...) עם מספר שותפים אנחנו על הקו פועלים בקובה, בעיקר בפרויקטים חקלאיים". בראיונות הוא אוהב להצטנע: "אני חקלאי בקובה", הגדיר את פעילותו לפני שנתיים, "כל השאר הם בלופים של העיתונות". עם זאת, הוא אישר כי החברה שהוא "קשור אליה" מייצרת תרכיזי מיץ במפעל "הגדול בעולם".

פעילותו של איתן התבצעה באמצעות שתי חברות עיקריות: GRUPO BM בקובה וריסימקס בישראל. החברות עוסקות בתחומים מגוונים: נדל"ן, חקלאות ופרי הדר, תעשייה, מסחר והיי-טק.

במהלך השנים נפוצו שמועות רבות על קשריו עם הרודן פידל קסטרו. בראיון עם כניסתו לפוליטיקה אמר איתן ש"אני לא עובד עם פידל קסטרו". בכל מקרה, GBM בהחלט משתפת פעולה עם הממשלה הקובנית. בשנים האחרונות, למשל, היא הקימה בשותפות עמה את ה"מירמאר טרייד סנטר" - המ רכז העסקי והמסחרי הגדול בהוואנה, הכולל 18 בניינים, בהשקעה של כ-200 מיליון דולר. ב-2002 רכשה קבוצת חבס 15% מהמיזם תמורת כ-30 מיליון דולר.

בתחום ההיי-טק מחזיקה חברת GBM את GBM תקשורת, שבין היתר היא המפיצה הבלעדית של חברות כמו ECI טלקום באמריקה הלטינית (ב-2003 פורסם כי ECI סגרה עסקת ענק בקובה בתיווכו של איתן). אימפקטיה, סטארט-אפ המציע תוכנה לשתילת מסרים שיווקיים בהודעות מייל, היא עוד חברה שבה השקיע איתן באמצעות GBM תקשורת (לצד האחים עופר). בארץ נמנים עם לקוחותיה חברות כמו הוט, ישרכארט ובזק בינלאומי. איתן אמר לוועדת וינוגרד ש"בהסכמים עם מס הכנסה (...) אנחנו מעבירים חלק מהרווחים שלנו ומשקיעים בהיי-טק בארץ (...) בשורה ארוכה של טכנולוגיות".

ב-1997, אגב, הודיעה מחלקת המדינה האמריקאית למנהלי GBM כי תיאסר כניסתם לארצות הברית, מאחר שהחברה פועלת באדמות שלטענתה השתייכו לאמריקאים ושהופקעו במהפכת 1959. לא בטוח שאיתן התרגש במיוחד: הוא מקפיד שלא לנחות בארצות הברית ממילא, בשל פרשת פולארד.

לאיתן בית בשכונת היוקרה אפקה בצפון תל אביב. "הבית ממוקם באחד הרחובות הטובים בשכונה", אומר יוסי בוקובזה מסוסייטי נכסים, "בתים על מגרשים של כ-500 מטר מוערכים ברחוב ב-2.5-3 מיליון דולר".

מלבד הבית הזה, מחזיק איתן גם בית בכפר ורדים שבגליל, שם בנה נפחייה שבה הוא נוהג לפסל. "מחירי בתים פרטיים בכפר נעים בין 900 אלף שקל ל-1.4 מיליון שקל", אומר אבי לזרוב, מנהל משרד התיווך "אל הגליל" שפועל בכפר. "בשנים האחרונות המגמה היא של ירידת מחירים, שקשורה להתייחסות הכללית לפריפריה". לפי פרסומים קודמים יש בבעלותו של איתן גם קרקע בקדומים, ובעבר ניהל את עסקיו ממשרד מפואר ברמת החי"ל בתל אביב.

סילבן שלום:

העיתונאי האמיד בישראל

שר החוץ ושר האוצר לשעבר משתייך לאגף הח"כים שרמת חייהם הגבוהה הושגה לא באמצעות פעילות עסקית ענפה, אלא באמצעות חתונה: הנער שנולד בטוניס וגדל בשכונה דלה בבאר שבע ("בגיל עשר מכרתי סברסים", סיפר בעבר), עסק לאחר סיום לימודיו במקצוע הלא מבטיח פיננסית - עיתונאי - תחילה ב"חדשות" ואחר ב"ידיעות אחרונות". ב-1993, כשברזומה שלו כבר היה הספק ציבורי מרשים, אך לא כזה שבצדו משכורות עתק (מנכ"ל משרד האנרגיה, יו"ר חברת החשמל ושנת כהונה כחבר כנסת), התחולל המהפך כשנשא לאישה את אחת מבעלי העיתון שבו כתב, ג'ודי ניר-מוזס. בעבר הועלו הערכות, שלפיהן בין בני הזוג נחתם הסכם ממון.

במשך השנים התפרסמו הערכות סותרות על היקף הונה של מוזס. העיתון של המדינה מעולם לא יצא לבורסה, כך שמספריו נשמרים תחת מעטה חשאיות כבד. לא ברור אפילו מה חלקה המדויק של ג'ודי בקבוצת ידיעות: ב-2004 נטען ב"הארץ" שהיא מחזיקה ב-5% ממניות הקבוצה, והונה הוערך ב-25-30 מיליון דולר. ביוני 2005 פורסם ב"מעריב" כי היא במגעים למכירת מניותיה בידיעות - 10% - תמורת כ-60 מיליון דולר. ארבעה חודשים מאוחר יותר העריך העיתון את שווי מניותיה בכ-40 מיליון דולר. העיתונאי לשעבר יגאל לביב טען בבלוג שלו כי למוזס 13% מהמניות. פרסומים שונים על העסקות שהתבצעו במניות הקבוצה בשנים האחרונות גרסו, כי הן בוצעו לפי שווי חברה בסכומים שנעו בין 600 ל-800 מיליון דולר.

מושג מסוים על ההון המשפחתי ניתן לקבל מהנדל"ן: בשנים האחרונות מתגוררים בני הזוג שלום בשכונת תל בנימין ברמת גן, אחת היוקרתיות במדינה. ביתם אמנם ממוקם מול בית ספר, ובכל זאת, ב-2006 הוערך ב-2 מיליון דולר. לאחרונה פורסם כי המשפחה מכרה את דירת הפנטהאוז שלה בשיכון ל' בצפון תל אביב, שרכשה מוזס-שלום עוד טרם מותו של בעלה הקודם, עמירם ניר, ומאז הושכרה - בין השאר ליונתן קולבר, לשעבר מבעלי השליטה בכור. לפני כחצי שנה פורסם כי בני הזוג רכשו דירה בשכונת נוה גן החדשה ברמת השרון, ב-600 אלף דולר, ככל הנראה בעבור הבן נדב.

אגב, למרות השכלתו הרחבה (עורך-דין, רואה חשבון, כלכלן) והקילומטרז' שצבר כפוליטיקאי, מעדיף שלום משום מה בביוגרפיה הרשמית שלו לציין "עיתונאי", לצד הערך "מקצוע". ייתכן ששלום הוא, אם כן, העיתונאי האמיד בישראל.

אהוד ברק:

אני לא דואג לפרנסה

הדיון הראשון בסוגיית כיסיו התופחים של ראש הממשלה לשעבר התקיים לאחר שרכש מגרש בכפר שמריהו תמורת 1.2 מיליון דולר. באותה תקופה התגוררו ברק ורעייתו דאז נאוה, שנים ארוכות, בכוכב יאיר; בבעלות השניים הייתה גם דירה שרכשו מאיל ההימורים יגאל זילכה ברמת אביב, תמורת הסכום הצנוע של 350 אלף דולר.

אם המגרש בכפר שמריהו הצית את דמיונו של ההמון, הרי שדירת 350 המטרים הרבועים שרכש ברק בסוף 2003 במגדלי אקירוב תמורת כ-2.5 מיליון דולר כבר גרמה להזלת ריר ולניקור עיניים. לפני שלוש שנים הוא התייחס לכך כשהשיב לשאלות גולשים ב-Ynet, תוך רמיזה להונם של יריביו הפוליטיים: "ראשי הממשלה האחרונים מטעם הליכוד (...) הם אנשים הרבה יותר עשירים ממני, ומחזיקים ברשותם כמה בתים (או חוות). בכפר שמריהו או בצפון תל אביב מקום המגורים שלי זוכה לביקורת, אבל ככל שאני מתרחק לפריפריה, יותר ויותר אזרחים אומרים לי: אהוד, שיירדו לך מהגב, שיחקת אותה (...) רק שלם מסים. ואת זה אני עושה עד השקל האחרון".

את מרבית חייו הבוגרים בילה ברק במדים, אלא שבשנות פרישתו מהפוליטיקה החלו לזרום לחשבונותיו גם כספים שמקורם איננו במינהל התשלומים הצה"לי או בקופת המדינה. אגב, הפנסיות השונות שלהן הוא זכאי בעקבות התפקידים שמילא מסתכמות במאות אלפי שקלים לשנה.

ב-2004 העריכו פרסומים שונים את הכנסותיו ב-1.5-2 מיליון דולר בשנה, ותחקיר שנערך ב"הארץ" לפני שנה טען כי חברת אהוד ברק בע"מ, שהוקמה ב-2002, רשמה בארבע שנים וחצי הכנסות של כמעט 30 מיליון שקל, בעיקר בעסקות תיווך וייעוץ בינלאומיות. ברק עצמו אמר ל"הארץ" כי הוא "מעביר מיליוני שקלים מהכנסותיי למדינה", והוסיף ש"לא נראה לי שזה צריך לעניין את הציבור אם אני מרוויח 150, 130 או 170 אלף דולר בחודש". לדבריו, "ההון שצברתי מאז פרישתי איפשר לי לשוב לחיים הציבוריים ללא דאגות פרנסה".

מנגד, יש גם מי שסבור שהפרסומים על התעשרות ברק היו ורודים מדי, והועילו בעיקר ליחצ"נות עצמית.

גם אם יש מחלוקת לגבי מידת ההצלחה הכלכלית של ברק, דבר אחד בטוח: האיש פעל בטווח עיסוקים מגוון ביותר. רשימה חלקית: סיוע למיזם אנרגיה של עופר גלזר בארמון המלך עבדאללה; ייעוץ אסטרטגי תמורת עשרות אלפי דולרים לחודש לענקית הטכנולוגיה EDS; ייעוץ לחברת נדל"ן ישראלית; קידום מכירות עבור מוצרי חילוץ מבניינים; ייעוץ לקרנות גידור ושותפות בקרן השקעות הענקית SCP; חברות בדירקטוריון תמיר-פישמן; וכמובן, מתן הרצאות - אם כי לפי ההערכות בסכום צנוע בהרבה מיריבו הרהוט, בנימין נתניהו: 30 אלף דולר להרצאה בלבד.

אחד העיסוקים הבודדים שהשכר בצדו היה שקוף לציבור היה תפקודו של ברק כנשיא החברה הבורסאית סאטקום, מאמצע 2005 ועד סופה. במהלך התקופה הקצרצרה קיבל ברק מהחברה, שרשמה ביצועים כושלים למדי, כ-200 אלף דולר.

סכומים גדולים יותר, אגב, הוציאה המדינה מדי שנה על אבטחתו בנסיעותיו לחו"ל. מאחר שמרבית עיסוקיו הידועים נגעו לפעילות מחוץ לישראל (מקורביו טענו שכך מצטמצם החשש לניגודי עניינים), הם חייבו נסיעות תכופות ליעדים שונים בעולם. באוקטובר 2004 טענה התנועה לאיכות השלטון, במכתב לשר האוצר ולוועדת הכספים, שאין זה ראוי כי המדינה תממן את האבטחה, וכי המצב גורם "פגיעה בכספי הציבור כמו גם באמון הציבור", ועתרה לבג"ץ בטענה ש"מצב זה אינו ראוי ויש לשנותו". העתירה נמשכה. נכון להיום, אבטחתם של ראשי ממשלה לשעבר שיהפכו לאנשי עסקים בינלאומיים תמשיך להיות על חשבון המדינה.

אהוד אולמרט: תיק נדל"ן

השאלה כיצד נצבר הונו של ראש ממשלת ישראל היא כנראה המרתקת מכולן: בניגוד לברק ולנתניהו, שתבוסותיהם הפוליטיות זימנו להם כמה שנים במגזר העסקי, הפעם האחרונה שבה אהוד אולמרט היה רשאי, לפי חוק, לקבל תמורה כלשהי מעבר למשכורתו הציבורית, הייתה בימי שלטונו של יצחק שמיר. עד 1988 עמד אולמרט במשך כעשור בראש משרד עורכי דין מצליח, שבו ייצג (בהתאם לחוק דאז) גם לקוחות מול הכנסת ושאר רשויות. בעסקה זכורה במיוחד הוא אפילו גזר עמלת תיווך נאה כשיעקב נמרודי רכש את הכשרת הישוב שהופרטה.

עכברי ארכיון אינם שוכחים לאולמרט כמה אירועים נוספים שלא הזיקו למצבו הכלכלי בראשית הדרך, כגון הלוואה של 50 אלף דולר שהעניק לו ב-1981 יו"ר בנק צפון אמריקה, ללא ריבית או דרישת החזר (אולמרט סייע לו מאוחר יותר בחקירותיו ביאח"ה). את ביתו ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים רכש מהקבלן מתתיהו ליפשיץ, שלפי פרסומים מהתקופה, זכה לסיועו של אולמרט הפוליטיקאי.

לפני כשלוש שנים הפך הבית הזה לפרשיית הנדל"ן הראשונה. לא ברור אם מי מהן תניב אישום פלילי (רק פרשיית כרמיה עודנה בחקירה), אך הן בהחלט סייעו להבהרת מצבו הפיננסי הנאה של אולמרט. הדברים הללו אינם כוללים כמובן את החקירה הנוכחית, שבשעת סגירת הגיליון עדיין הייתה אסורה בפרסום.

תמורת הדירה בכ"ט בנובמבר קיבל אולמרט מדניאל אברמס כ-2.7 מיליון דולר. איך מימן אולמרט את רכישת הבית היקר מלכתחילה? "נראה שהוא התחיל לעבוד בגיל 10", כתב בסרקזם ד"ר איציק ספורטא; הדירה ברחוב כרמיה נרכשה ב-1.2 מיליון דולר, וכאמור נמשכת החקירה בשאלה אם מדובר במחיר נמוך במיוחד. בנוסף נחשף לפני כשנתיים כי עליזה אולמרט מכרה ב-1996 בית ב-650 אלף דולר, 250 אלף דולר יותר ממחיר מכירתו ארבע שנים מאוחר יותר. לקינוח, רכש אולמרט בפרויקט שינקין-מלצ'ט בתל אביב דירת שלושה חדרים תמורת כ-320 אלף דולר.

פרשייה אחרת שמני מזוז נפנף במהרה משולחנו, אך סיפקה ניחוח מהאווירה בבית אולמרט, הייתה "פרשת העטים": יואב יצחק פרסם שאולמרט קיבל במהלך השנים עטים בשווי מאות אלפי דולרים; היועץ המשפטי לממשלה קבע שאין הצדקה לפתיחת חקירה.

אביגדור ליברמן: דמעות תנין

דרך ארוכה עבר אביגדור ליברמן מאז היה מזכיר ההסתדרות הלאומית בירושלים ועד היום, כשהיחידה הארצית לחקירות הונאה מקדישה חלק ניכר ממשאביה להתחקות אחר עסקיו חובקי העולם. בביוגרפיה באתר "ישראל ביתנו" מתומצתת הקריירה העסקית שלו במשפט בודד: "החל לפתח יזמות עסקית".

מדובר בתיאור צנוע להפליא: ב-1998, למשל, קיבלה חברה שלו 700 אלף שקל מהקבלן דודי אפל תמורת שירותי ייעוץ בעניין פרויקט האי היווני המפורסם. באותה שנה הוא גם הרוויח 3 מיליון דולר בעסקה עם בנק אוסטרי שנהנתה מהתרסקות הרובל. "זה כמו הימור בבורסה על המתכות", סיפר בעבר ליברמן בראיון, "(...) אתה בודק אם זה בעלייה או בירידה ועושה כל מיני עסקות פיננסיות". עוד עדות על עסקים אחרים שלו הגיעה מתביעה שהגיש איש העסקים יוסי כמיסה נגד היהלומן דן גרטלר (התביעה נדחתה על הסף). בין היתר נטען שם כי ב-2000 סיפר ליברמן לכמיסה שהוא שותף עם גרטלר בעסקי יהלומים בקונגו.

אך החברה שריכזה את עיקר פעילותו של ליברמן הייתה "נתיב אל המזרח", שהציגה עצמה כחברה המשווקת עץ ממזרח אירופה. לפי עיתון "הארץ", בין 1999-2006 רשמה החברה הכנסות של כ-27 מיליון שקל. גם אם הנתון נכון, ליברמן לא אמור היה לראות מכך שקל מאחר שברוב השנים הללו כיהן כשר וכח"כ. החשדות ביאח"ה הן כי כספים הוסיפו לזרום לכיסיו בדרכים מפותלות, בניגוד לחוק. בין השאר מתעניינים החוקרים במאות אלפי דולרים שהועברו מהחברה של איל ההימורים מרטין שלאף, וכן חצי מיליון דולר שהועברו מחברה בשליטת מקורבו של ליברמן, מיכאל צ'רנוי, לחברה אחרת - ושמאוחר יותר נמשכו על-ידי מקורבי ליברמן. החשד הוא כי מדובר בכספי שוחד.

פרקליטו של צ'רנוי אמר אז שהכספים הועברו במסגרת "עסקת יין". המשקה המשמח עמד גם במוקד העברות כספים נוספות ומסקרנות במיוחד, הפעם לחברת סחר בינלאומי שהקימה ביולי 2004 בתו של ליברמן, מיכל, אז בת 21. בתוך שלוש שנים רשמה החברה הכנסות של 7 מיליון שקל, שלפי ליברמן מקורם בשירותי ייעוץ שניתנו לחברות בתחומי יין, נדל"ן וחקלאות בבעלותם של חברים מילדותו.

כשנחשפה החברה ב"הארץ" הגיב דוברו של ליברמן לרמיזות הציניות כי בתו של השר אינה באמת יועצת בעלת כישורים פנומנליים, באומרו שהאב גאה בכך שהיא "מצליחה בעסקים", וכי יוזמתה להקים חברה הייתה "בעידודו ובתמיכתו". ליברמן עצמו, לפי הדובר, היה אחראי על הפיתוח העסקי בחברה. הבת שילמה לו שכר של יותר ממיליון שקל על שירותיו הנאמנים.

אף שליברמן נמנה עם הפוליטיקאים שאינם סולדים מגילויי נהנתנות, ביתו בהתנחלות נוקדים שבמדבר יהודה רחוק מאוד ממתחמי האלפיון העליון. הוא ומשפחתו עברו ב-1988 משכונת גילה לקרוואן ביישוב, ומאז הם שם. בית פרטי ממוצע בנוקדים מוערך בכ-120 אלף דולר בלבד, זול יותר אפילו ממיקומים אחרים בגוש עציון.

בנימין נתניהו: הדרך לקיסריה

יו"ר האופוזיציה לא רוצה להצטייר כעשיר. מלמדת על כך שורת התבטאויות ופעולות, ובראשן פרשת הסיגר; נתניהו ניגש לעיתונאים לאחר ישיבת ממשלה אך לא רצה להצטלם עם סיגר, ולכן דחף אותו לכיס. הסיגר, למרבה המבוכה, המשיך לבעור. בראיון ב-2001 אמר ש"הכסף לא חשוב לי, כידוע לך", ובראיון אחר, כאמור, טען כי לאחר הפסדו לברק שקל לבקש סיוע ממשפחתו.

יו"ר האופוזיציה החל את הקריירה במגזר הפרטי: בשנות ה-70 הוא עבד בענקית הייעוץ הבינלאומית "בוסטון קונסאלטינג גרופ" (BCG), שדורגה השנה על-ידי פורצ'ן במקום ה-11 ברשימת החברות שהכי משתלם לעבוד בהן. מאוחר יותר שימש כמנהל שיווק הרהיטים של רים תעשיות, או כלשון הביוגרפיה הרשמית שלו: "חבר ההנהלה הבכירה". ב-1982 התמנה נתניהו לציר המדיני בשגרירות בוושינגטון, ומאז נשאר במגזר הציבורי עד שנבחר לראשות הממשלה.

תבוסתו לברק ב-1999 הייתה אולי מפח נפש פוליטי, אבל גם סימנה את ראשיתה של תקופה לא רעה מבחינה פיננסית. כישרונו הרטורי הפך אותו למרצה מבוקש, שלפי הערכות השתכר כ-50 אלף דולר להרצאה (עם זאת, כתב שראיינו בידיעות אחרונות קבע כי מדובר ב-100 אלף דולר ולא נתקל בהכחשה). נתניהו נתן הרצאות כאלה, לפי עדותו שלו, עד 2003. במקביל הוא ייעץ לחברות היי-טק, שבעליהן לא הסתירו את רצונן להיעזר בקשריו: יצרנית המתגים BATM ויצרנית הסוללות לטלפונים סלולריים אלקטריק פיול. שכרו בשתי החברות כלל אופציות לרכישת מניות, אולם לא ידוע אם מומשו.

העיתונאי יואב יצחק, (שהבוס לשעבר של נתניהו ב-BATM, צבי מרום, מפרסם באתר שלו בקביעות מאמרי דעה) כתב במאי 2001 שנתניהו "הצליח לקבל הן בהמחאות והן באופציות" כ-2 וחצי מיליון דולר.

במאי 2002 החליט נתניהו לא להסתפק בפנטהאוז בירושלים, ורכש וילה בקיסריה בקו ראשון לים, שם מעבירה משפחתו את סופי השבוע. בפרסומים צוטטו "מקורביו" כאומרים שהווילה עלתה מיליון דולר, "מציאה שבתנאי שוק רגילים הייתה נמכרת ב-2 מיליון דולר". ארבע שנים אחר-כך נטען ב"מעריב" כי הווילה אכן נרכשה תמורת 2 מיליון דולר. העיתון העריך אז את שוויה העדכני ב-2.6 מיליון דולר. השבוע העריכו מתווכים את בית נתניהו ב"מינימום 2-2.5 מיליון דולר". "הוא שכן של ארקדי גאידמק, וזה אומר הכול", הסביר אחד מהם. "זו שכונה שבזמנו, כשקיסריה התפתחה, היו חכמים שקנו בה בזול. נתניהו הספיק לקנות במחיר טוב, ומ-2002 ערך הנכס שלו עלה פי שניים לפחות".

דירתו הירושלמית, שאותה מימן נתניהו לטענתו ממקדמות על ספרים שכתב, הוערכה בפברואר 2006 במעריב ב-1.5 מיליון דולר. מאז הוסיף הנדל"ן בעיר לפרוח, הרבה בזכות הביקוש מצד תושבי חוץ, והיום יש גורמים בענף המעריכים את הדירה ביותר מ-2 מיליון דולר. **