הנקראות ביותר

יורם לוינשטיין: "תיאטרון מפחיד אותי"

יורם לוינשטיין גילה את עולם העסקים. בעלי הסטודיו למשחק עומד להקים תיאטרון שבו ישחקו בוגרי בית הספר, עובד על סרט שיציג את תושבי שכונת התקווה, ועמל על הקמת קרן מלגות לסטודנטים - וכדי לממש את כל החלומות במציאות, הוא מגייס כסף. "אני לא מוותר בקלות, על אף שאני מקבל הרבה 'לאווים'"

יורם לוינשטיין, האיש שהעמיד בית-ספר למשחק מקרשי שכונת עוני, נמצא במלחמת הישרדות. יהיו מי שיגידו, "מה חדש בזה? כל בתי-הספר ומוסדות התרבות במלחמת הישרדות". אבל לוינשטיין מנסה גם בין לבין להעז ולהרים ראש, גם כשהתנאים נוטים להוריד לו אותו. הוא עומד להקים תיאטרון של בוגרי בית הספר, שיעלה מחזות שלא מועלים בתיאטרון הרפרטוארי; עובד על סרט קולנוע, שיהיה עיבוד לסיפורים אישיים של תושבי השכונה; פועל לשם הרמת קרן שתעניק מלגות לסטודנטים מעוטי יכולת - ולשם כל אלה הוא מזיע קשות כדי להרחיב את מעגל אגודת הידידים של בית הספר.

"גיליתי אנשים מקסימים, שהתחברתי אליהם באופן טבעי", אומר לוינשטיין על מפגשיו עם אנשי עסקים, אשר "חלקם לא רוצים שהם יצוינו. למשל, ליזי דורון הסופרת, אשתו של רואה-החשבון דני דורון, או אורית מופז, שהיא אישה צנועה, שעושה כל-כך הרבה למען עולי אתיופיה. אני מחבר אותם לאירועים, והם מגיעים לשכונת התקווה בתל-אביב, ומסתובבים בשוק בתוך פחי האשפה, ופתאום יש להם חיבור ברמה האישית עם האנשים האלה".

איך אתה מגייס את התורמים?

"אני נודניק. אני לא מוותר בקלות, על אף שאני מקבל הרבה 'לאווים'. אני מנסה כל יום להגיע לעוד אדם, כי התיאטרון שלי הוא חזון. לא באתי לפתור את בעיות העולם בעקבות הפיתוח של הסטודיו ברמה הקהילתית, ויש אלי פניות מכל הארץ, שאעשה בעוד מקומות אותו דבר.

"התאהבתי בשכונה הזו. זה התחיל בזה שחיפשתי מבנה והגעתי לתקווה. ואז השכנים התחילו להגיע ולהאכיל אותנו בממתקים. אם הייתי בצפון ת"א, מי היה שם עליי? אנחנו מעלים פה הפקות של אברהם שלונסקי, וילדי השכונה שבאים רק לראות נעשים מרוכזים לגמרי בחומר, ומשלימים לנו רפליקות. הגירה מארץ לארץ ומצב כלכלי מונעים לפעמים מאדם למצות את כישרונו, והחבר'ה בשכונת התקווה הם מוכשרים, רק שאין להם נגישות למקורות הידע, אבל הרצון להתחבר ישנו".

ובכל זאת, האם לא מושך אותך לפתח את התיאטרון הזה, ולעשות אותו בעוד מקומות בארץ?

"יש אליי הרבה פניות. החלום שלי הוא להיכנס לכפרים ערביים. אני מרגיש שיש שם רעב, שיכול לחצות תרבויות. גם התרבות מעניינת אותי, ברמה האישית ולא הפוליטית. אני מרגיש שיש לי מה לקבל ומה לתת, ואני אומר את זה בזהירות, כי אני לא יכול להתפזר. אני אוהב לעשות צירופים בין אנשים שהמרחק ביניהם כל-כך גדול וכל-כך קטן".

מסע שורשים בגרמניה

לוינשטיין יודע מניסיונו האישי דבר או שניים על מעברים בין עולמות וחיבורים אנושיים. הוא עצמו יצא מהארון, וחשף את נטייתו המינית בגיל מתקדם בחייו.

"נולדתי בשנות ה-50, וגדלתי בעולם שלא הייתה בו הומוסקסואליות. היום בדיעבד, כשאני מסתכל אחורה לתקופת הילדות והנעורים שלי, אני זוכר שהייתי ילד מדוכא, דחוי. חייתי בבועה לא קומוניקטיבית, והייתי גם חלש בלימודים, שזה היה הקרדיט שלך אם אתה מקובל בחברה או לא.

"נפתחתי לאט לאט. רק בגיל 27, אחרי שהיו לי אהבות עם נשים. את ההומוסקסואליות שלי גיליתי בארה"ב. חזרתי לארץ, והתגרשתי מאשתי, אם שתי בנותיי, ויצאתי מהארון. רק מהוריי הסתרתי את זה. תמיד היה מרחק ביני לבין הוריי. לפני שנה וחצי לקחתי את בנותיי למסע שורשים לגרמניה. רציתי לספר להן את סיפור חייהם.

"תך כדי התיעוד, פגשנו אישה שהכירה את אבי. היא סיפרה לי, שאבי היה איש עדין, רגיש ופגיע, ושהיא בטוחה שהוא היה הומוסקסואל. באותו רגע חשתי כאב מאוד עמוק וגם שחרור מאוד גדול. זה חיבר לי המון דברים בבגרות ובנעורים. גדלתי לדור של אנשים שלא היו מקושרים, דור של פליטי שואה שלא יכלו להיות מי שהם. אבל היום אנחנו חיים בעולם פתוח שאנחנו יכולים לבטא את מי שאנחנו בלי חשש, וזה מקל עלי. רק צר לי, שאת הוריי פספסתי, כי לא היה לי אומץ לדבר איתם".

האם חשוב לך שיאהבו אותך?

"לא באתי לרצות את העולם, וחשוב לי להיות נאמן למטרותיי, אם הן טובות ונאמנות. אם יש לי מבקרים, אני לא מתנדנד או שזה מכניס אותי לחוסר ביטחון. ברור שאני רוצה שיאהבו אותי, אבל בהרבה מצבים אני יודע שהחלטותיי לא מקובלות, ואני שלם עם זה, כמו עם החלטותיי להוציא אדם מבית-ספרי. אני עושה את זה די הרבה, ולא עושה הקלות. למדתי משחק באוניברסיטת ת"א, וזרקו אותי. גם ניסיתי ללמוד בבית-צבי ובקמרה אובסקורה, ונמצאתי לא מתאים. כך שלא הייתה לי ברירה, אלא לפתוח בית-ספר משלי. היום, כאשר אני זורק מישהו, אני יודע בעומק הלב שאני עושה לו טוב. אני עושה ומקבל החלטות מהירות, ויש לי התפרצויות לפעמים. אני לא איש קל, וצריך לנווט את הספינה במים סוערים".

מתי אתה מחליט לזרוק תלמיד מבית הספר שלך?

"כשאין לי התלבטות. לפעמים זה מהיר מאוד, כי אני רואה מטרה. יש שני דברים שאני בוחן אצל תלמיד. אחד זה ברמת המשחק ושני ברמת הדיסציפלינות. אני לא יכול ללמד כישרון אלא דיסציפלינה. לכן, בהתנהלות בתוך בית הספר הדיסציפלינה קודמת לכישרון, ויש הרבה אנשים שיש להם בעיות משמעת, עצלנות, ויש להם מניפולציות וראש קטן, והם מאחרים. אני לא יכול לסבול שמאחרים, זה שובר אמון. אתה חייב להבין שאתה צריך לרדוף אחרי המקצוע ולא המקצוע אחריך".

"אני קומיקאי בנוסף לכול"

איזה עוד חלומות יש לך?

"למצוא אהבה, זוגיות. אני לא מצליח לפרוץ את מעגל הבדידות, זה גם משהו שסגור אצלי. זאת היכולת לקבל מישהו לחיי וללכת למקומות אחרים. זה מדהים שבמקצוע יש לי אומץ ובחיים האישיים פחות. ביחסים אישיים אמיתיים צריך עוד כמה דברים ואני עובד על זה ואני אופטימי. רזיתי 15 ק"ג, אני מתאמן ארבע פעמים בשבוע, שיפצתי את הבית. אני בדרך לאהבה, מתפנה לטפל בעצמי יותר ויותר.

"אני אשמח לחזור לשחק. אני חוזר לטלוויזיה קצת, עשיתי סיטקום עם גל זייד לערוץ ביפ. אני רוצה לחזור בעיקר לתחום הטלוויזיה והקולנוע. תיאטרון מפחיד אותי. אין לי סבלנות וזמן להשקיע בחודשים של חזרות, ולעמוד כל ערב על הבמה. אני מצטלם טוב, וזה מדיום יותר אינטימי. אני קומיקאי בנוסף לכול".

אתה מרגיש שחקן מתוסכל?

"לא. העבודה שלי כמנהל בית-ספר למשחק מהנה אותי. אני נהנה להתראיין בטלוויזיה ולשחק, אבל כשאני משחק אני בתפקידי אורח או בתפקידים שלא מצריכים הרבה ימי צילום, כי בזה אני לא יכול להשקיע. אולי אם יציעו לי תפקיד גדול, אקח את זה, אבל אני מפיק ויזם בנשמתי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות