מורי היקר והאהוב, אדם ברוך

הלוואי ומלאכי שמיים ילוו דרכך מעלה ושהבורא יושיבך לצידו, הן יש לך עוד הרבה מה לומר לו, ליושב במרומים

שנות ה-80. "מוניטין" מגזין שלא היה כמותו ולא יהיה כמוהו. אדם ברוך עורך. בין הכותבים שמנה וסלתה של העיתונאות דאז ודהיום. אדם שולח אותי לתחקיר על אחת הדמויות החזקות, המפחידות, המרשימות והנדירות שהיו אז. תחקיר נוסח מוניטין דאז אמר חודשיים עבודה, עשרות מרואיינים, טקסט של 4000 מילים, מלוטש, מהודק וצפוף. קודם רינו צרור עובר, אחר-כך אדם ברוך. קראתי, דיברתי, אספתי. הסתבר לי שהאיש ז"ל החשוב בכל קנה מידה מקבל שילומים מהגרמנים בטענה של פגיעה נפשית עמוקה כתוצאה מהמלחמה. ושוב, האיש היה דמות ציבורית בכירה ביותר ומוכרת בעוצמתה לכל מי שחי כאן אז.

עבדתי בדרכו של המורה הדגול אדם ברוך: תתחילי מהמעגל הרחוק ותתקרבי לאט, הוא יבין שאין מה להסתיר ויתראיין. ואכן כך, זה היה ראיון נדיר ביותר אם לא יחיד של אותה דמות. ברעד שאלתי את השאלה הקשה, אתה? פגוע נפש עמוק? אז איך אתה הופך את המדינה על פניה? האיש השיב: כן, זה נכון, ועכשיו תעשי עם זה מה שאת רוצה.

חזרתי למערכת, הסתובבתי סביב החדר של אדם. הוא ישב עם שני עיתונאים שהיו בכירים אז והיום הם עוד יותר גדולים ומשפיעים. הוא זיהה מצוקה. נכנסתי, סיפרתי. לא יודעת מה לעשות. שני העיתונאים התלהבו: "זאת פצצה, הפצצה של השנה, סקופ אדיר, אסור לוותר עליו. ובכלל, לא זכותך להחליט מה יתגלגל מהגילוי הזה. אדם, אתה חייב לפרסם". מהצד של ברוך הגיעו רק מבטים עמוקים וחכמים. בסוף אמר: את תחליטי, תחשבי, תחזרי.

עברו כמה ימים. נכנסתי לחדרו, תמיד ביראה, בכבוד אדיר ואהבה גדולה. חדר חשוך עם מנורה אחת מאירה את השולחן ותלמיד חכם רוכן מעליו, כותב בכתב יד ברור ומופלא שלעולם אי אפשר היה לטעות בו. אני לא רוצה לכתוב את הסיפור. לא יכולה להסביר. רק מרגישה שאני לא רוצה. הוא חייך, ידעתי, אני שמח. ומייד שב לעולמו.

אדם ברוך, האיש הגבוה עם הג'ינס התמידי, הזקן האצבעות הארוכות והקסקט השחור שלא מש מעל ראשו. (פעם כאילו במקרה ניסיתי להזיז לו את הקסקט. את רוצה לבדוק אם יש קרחת? לדעת למה אני עם מגבעת? חייך אבל לא הסביר). הוא היה גלובלי לפני שמישהו הכיר את המילה הזו. עשה עליה לכתיבה האישית, פיתח את תסמונת אלופי צה"ל המשתחררים ורצים לבכות בעיתונים שלו וחשף את המשורר שבקושי הצליח למכור עשרים ספרים.

ברוך רוזנבלום ייסד את הכרומו הישראלי, הרבה יופי, מדור "קצפת" (שיילד את "ציפורה" המיתולוגית, שיילדה את מדורי הרכילות - לייט בכל העיתונים), חתיכות עירומות וגם, רק למי שרוצה, המון דעת, עומק, יהדות, אמנות, עולם רחב וגדול. מורה הדור. איש אשכולות. הוא שנא מתלקקים וחנפנים ולא סבל טיפשים.

הפנים שלו היו מיוסרות משהו, מתלבטות. חילוני, חרדי, ישראלי. הוא שאף גם וגם, חי בין לבין. בין הסבא הרב הגדול ממאה שערים לחילוניות הישראלית של יפו וכיכר המדינה, מתובלת באנדי וורהול. בין גשמיות לרוחניות. בין הכרה בחכמתו ונדירותו לבין חוכמה הצניעות שהתחייב אליה. בין עורך הדין, מומחה ליודאיקה וציור עכשווי, וסופר לבין עורך עיתונים, איש כלכלה, יהודי חולם תרי"ג מצוות שלקח על עצמו לחשוף לבורים ולעמי ארצות שכמותנו את הצד האנושי החכם החומל והמכיל של היהדות בטורים הבלתי נשכחים ב"מעריב" שתמיד הסתיימו בשורה המרתקת "יקירתי...".

אין יום שבו רוחו לא מבקרת. כבר הרבה שנים. כשאני מתקרבת ל-100 קמ"ש, אני שומעת אותו אומר בבהלה: את בטוחה שאת רוצה שהילדים יהיו יתומים? כשאני כותבת, דופק בראש הציטוט שנהג להביא מדב יודקוסבקי, חברו לדרך בידיעות אחרונות ומעריב: תמיד תחשבו שהקורא פוגש את העניין לראשונה בטקסט שלכם, אל תניחו שיש לו מושג על מה מדובר.

דרכינו התפצלו והתחברו שוב כשבא להיות עורך גלובס

1992-1996. הוא הזכיר לי ששנים קודם אילץ אותי, ממש כך, לעבור לכתיבה כלכלית. "אני לא מבינה כלום", התנגדתי אז, והוא השיב "הכל היגיון, את תביני. זה מתאים לך". גם כאן, כמו בכל מקום שהגיע אליו, השאיר משהו למען יקום טוב יותר. "אף פעם אל תיתפסו כרודפים" חזר ואמר לנו כשלצידו חיים בר-און ז"ל. "אל תתמכרו להצלחה, גם אם אתם לגמרי צודקים אז תרפו, אל תסובבו את הסכין, שלא יחול עליכם דין רודף".

אם אכתוב "ינעמו לך רגבי עפרך" בטח תעיר שאלה סתם מילים מפוצצות וחסרות ערך. אז מורה יקר ואהוב, הלוואי ומלאכי שמיים ילוו דרכך מעלה ובורא עולם יושיבך לצידו, יש לאדם ברוך עוד הרבה מה לומר להוא שבמרומים.

צרו איתנו קשר *5988