בנייה באבן ירושלמית: מותג וערך תרבותי

מימי המנדט הבריטי בארץ ירשנו את החובה לבנות באבן ירושלמית בירושלים, ואכן האבן הוסיפה נופך מיוחד ויפה לעיר הבירה. עד היום נשארה חובה זו, אם כי בתוכניות חדשות לפעמים ניתנת אפשרות לשלב חומרי בנייה נוספים, כאשר הדבר נעשה לרוב במתינות.

אייקון ישראלי: לדברי האדריכל גיא איגרא ממשרד נ. מלצר, ג. איגרא וא. כהן אדריכלים, בעידן של השפעה רבה של גלובליזציה האבן הירושלמית שומרת ומפתחת את המקומי. לדבריו, במדינות ובערים רבות בעולם ניתן היום לראות בניינים דומים שעשויים מאותם חומרים. בישראל הצעירה לרוב יש פחות שימוש של דברים השאובים ממסורת. "בישראל אנו מאוד ממהרים, ומהר מידי מחקים מה שעושים אחרים", הוא מסביר. "אנו עושים דברים יפים, אך צריך לחשוב גם כיצד עושים זאת עם קונוטציה מקומית".

בניגוד לכך, לדברי איגרא, מי שעובד עם האבן הירושלמית חייב להבין מהיכן היא באה, ואינו יכול להתעלם מהטכנולוגיה והתרבות שבהן מקורה, משכבות שהולכות אחורנית בזמן ונותנות מקור ליצירה חדשה, שעליה ניתן להישען. כך ניתן למצוא בירושלים וריאציות רבות של חלונות.

הדרישה הפונקציונלית בבנייה באבן הירושלמית היתה לפתחים גדולים. בבנייה המסורתית של אבן נדרשת קשת מאוד גדולה, ואילו היום כבר לא נזקקים לזה. מה שיצא הוא שהאדריכלות הישראלית הוסיפה משהו חדש, לרוב יחסית צנוע, בבנייה באבן.

"האבן הירושלמית מצליחה לשמור על המקומי, אולי כי ירושלים די שמרנית", מציין איגרא. "השמרנות לא ממהרת לוותר על נכסיה. זה נכון לא רק כמותג, אלא יש בזה איזה ערך תרבותי. התוספת שלנו כישראלים היא שלקחנו את הבנייה באבן ופיתחנו אותה בטכנולוגיה ובצורת התכנון".