קונצרט השריקות

אל תיעלב, נוחי דנקנר, הבוז בהיכל התרבות לא היה מכוון אלייך - זו היתה מחאה על יחסה של המדינה לתרבות

"אין לי מושג מנין נבעה התגובה הזו ובהחלט לא ציפיתי לה", אמר אתמול נוחי דנקנר ל"מעריב" כשנשאל על שריקות הבוז שלהן זכה בקונצרט של הפילהרמונית לרגל 60 שנה למדינת ישראל.

אין לך מושג, מר דנקנר? ובכן, אל תיקח ללב - אני בספק אם השריקות היו מיועדות אליך אישית, אני אפילו די בטוח שלא.

לשמוע את מנכ"ל הפילהרמונית מציין 5 שנים לרכישתך את קונצרן אי.די.בי (אין ספק מהלך גדול וחשוב, משמעותי מבחינה לאומי ויירשם בכל ספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל) מעל במת היכל התרבות זה קצת צורם.

תרומה היא מעשה מכובד, אך יש הסבורים שמתן בסתר מכובד יותר. כאשר התרומה נהפכת לקרדום, ומקווים לחפור בו כבוד, זה כבר מעורר בוז ושריקות.

למה הדבר דומה? לשרי אריסון ובנק הפועלים שנרתמים למען החברה, אך לעולם לא יורידו עמלות - יד אחת תורמת מטבעות לכיס הציבורי, יד שנייה סופרת את השטרות.

ובכן, אין ואקום, וכנראה שלמקומות שבהם הממשלה והרשויות לא מתפקדת, לעולם ייכנס מישהו. כך לאט ובטוח אנחנו נהפכים לאזרחי מדינה שממומנת מכיסם של פריצים ומנוהלת על ידם: עיר פליטי קסאמים באוהלים הוקמה על שם ארקדי, במרכז תל אביב כמעט ונוסד המוזיאון לאמנות על שם עופר ומי יודע, אולי השיפוץ של היכל התרבות יסתיים בקריאתו על שם פריץ זה או אחר. אזרחים יקרים, הכינו את המשרוקיות: היד (התורמת) עוד נטויה.

המדינה לא מפנה מספיק תקציבים לרווחת תושביה, לא כל שכן לתרבות על כל ענפיה. נהפכנו למדינה שבה חברות סלולר הן אולפני המוזיקה וספקיות תרבות, ואילי ההון משקיעים בתרבות, כדי לרומם ולהאדיר את שמם.

השלב הבא הוא שיקופית ובה סיכום הדוחות האחרונים של טבע או אפריקה ישראל בקולנוע, אם תרמו להפקה. אל יתפלא איש על תגובת אנשי תעשיית הקולנוע הידועים בלוחמניותם.

זה לא שאנחנו לא אוהבים את דנקנר, עופר או את בעלי ההון, חלילה. אנחנו לא מעריכים ואולי אף בזים לרשויות שלנו, ולכסף שצריך להגיע מהן - ולא מגיע.