איכותם של הסרטים "משעולים" של הגר בן אשר (28) מבית הספר לקולנוע "מנשר", ו"לילה לא שקט" של יניב בן עטר (28) ממכללת ספיר, אינה נסמכת על קטגוריית סרטי סטודנטים. מדובר ביצירות אמנות מן המעלה הראשונה, כאלו שעומדות בפני עצמן בכל קנה מידה קולנועי, לאו דווקא מקומי.
"משעולים", שיוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בתל-אביב, מגולל את סיפורה של בחורה צעירה בעלת דימוי עצמי נמוך. היא יפה מאוד, רגישה מאוד, קורנת ובעלת שמחת חיים, אבל גם בודדה, לא באמת נמצאת, לא מוצאת את עצמה. החולשה שלה מכוננת: ניכר שהיא משתמשת במיניותה כדי למלא את הריק, לחבוש את הפצע, לנסוך מלאות בחלל רגשי פעור. הפנייה שלה לגברים נעדרת סלקטיביות. הגברים (למעט אחד) שבעי רצון. אין פה רומנטיקה: הם מספקים יצר, נוח להם לחשוב שגם היא. אי אפשר להאשימם לגמרי; באותם רגעים ספורים, היא אכן חשה נחשקת. אך זו אינה מתירנות מינית כפי שזו חולשה. אולי אפילו מצוקה רגשית. הסצנה האחרונה, שבתומה היא מלקקת עוגה, במקום ללקק את הפצעים, עזה ורבת רושם. כזו שלא נעתקת במהרה, אם בכלל, מן הזיכרון של הצופה.
"לילה לא שקט", שיוצג בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע "דרום" של מכללת ספיר בשדרות, עוסק בגרורותיה של פעילות מבצעית בשטחים, אליה נשלחה יחידת מסתערבים. המשימה שינתה את גורל החיילים שהשתתפו בה. הסרט חושף את רגשות האשם של סער, קצין צה"ל משוחרר, שהחוויה הקשה מטלטלת את עולמו ולא מותירה לו מנוח - ולו בשל העובדה שהוא עומד להינשא לחברתו לשעבר של חברו ליחידה, זה שנהרג באותה פעילות.
המכשולים של "משעולים"
על אף הסגנון הקולנועי השונה, יש הרבה מן המשותף בשני הסרטים הללו, ולא רק מפאת ההיבט הטכני לכאורה, ששני הסרטים נפסלו בבואם לקבל תמיכה של קרנות קולנוע. עובדה זו בלבד, בעיקר נוכח התוצאה המרשימה של סרטיהם, מלמדת על שיקולי הקרנות. אך למעלה מכך, "משעולים" ו"לילה לא שקט" הם עדות לסוגה של יצירה שהקולנוע הישראלי לא ידע קודם. הקהל טרם נחשף לביטוי אישי וכה מרגש של התבוננות פנימית, הנוצק לכדי מבע קולנועי אשר מומחש באופן מופתי גם התחושה בסיום כל סרט זהה: אין ולא יהיה מרגוע. אך יש תקווה ואמונה, שבאות לידי ביטוי באופטימיות הפורצת מתוך חומת נפש מדממת.
בן אשר עברה כברת דרך מאז הסתיימו צילומי "משעולים". לפני כחודשיים חזרה משהות בת חמישה חודשים בפריז, לשם הגיעה הודות למלגת כתיבה בה זכתה, במהלך תחרות סרטים קצרים בפסטיבל קאן אשתקד.
בשבוע שעבר הייתה שוב בקאן, הפעם כדי לקדם את הפקת סרט הביכורים שלה, באורך מלא, שאת כתיבתו השלימה במהלך השהות בבירה הצרפתית. אל בן אשר הצטרפו המפיק הישראלי מרק רוזנבאום, וכן מפיק צרפתי, שכבר הבטיחו את מעורבותם בהשקעה ובהפקה. בן אשר: "יש למרק (רוזנבאום) לב מלא ומדהים והוא רוצה לעשות את זה".
על מה הסרט?
"זה בהרבה מובנים אותה דמות של משעולים, רק עשר שנים קדימה. עכשיו יש לה שתי ילדות קטנות, והיא עדיין מתנהלת בתוך המושב, בהלך הפתולוגי שלה, עד שמגיע למושב בחור זר, חדש, שיש לו פוטנציאל להיות גואל. ובמהלך הסרט הדמות שלו הופכת לחיה, כי הקנאה וחוסר היכולת שלו להכיל אותה,. הפיצ'ר שואל את השאלה, האם התעללות מינית זה משהו שעובר בדי.אן.איי הרוחני".
תשחקי את אותה דמות?
"לא, גם כי היא מבוגרת יותר - היא צריכה להיות אמא לשתי ילדות, וגם לא בא לי עכשיו לשחק עוד בזה".
הדרך, אומרת בן אשר, לא הייתה סוגה בשושנים: "זה לא היה קל. התמודדתי לכל אורך הדרך עם חוסר אמון מאוד-מאוד גדול ועם חוסר תמיכה גדול מצד כל סובבי - מלבד האנשים הקרובים לי. בבית הספר אמרו שהסרט לא טוב, וכמובן לא קיבלתי שום תמיכה מקרנות. גם היה משהו באופן שבו כתבתי את התסריט שהוא מאוד ציני ומנוכר, ואנשים חשבו שאני הולכת לעשות סרט שכולו שנאה למין האנושי. אני יכולה להבין איפה זה היה בעייתי, אבל המכשולים האלה היו שקופים בעיניי. היה רגע שבו אמרתי שבו אמרתי שזהו, התסריט שלם. התקשרתי לבית הספר ואמרתי שאני יוצאת לצילומים - איתכם או בלעדיכם. חסכתי כסף מהעבודה שלי ואמרתי אוקיי, אני הולכת לעשות את זה, אני לא צריכה הרבה כסף. אני לא צריכה כמעט כלום. היה לי צוות מדהים. השינוי של האנשים כלפי קרה רק אחרי שהגעתי עם החומרים. האסימונים של סובבי נפלו שם - שהצלחתי לייצר משהו".
בימים אלה עולה בקולנוע הסרט "ג'וליה מיה" בכיכובה של בן אשר. במקביל היא מגלמת תפקיד ראשי בסדרת הדרמה "רביעיית רן", שתעלה למרקע הטלוויזיה ביס ב-18 ביוני.
"הרבה תשובות שליליות"
סרטו של בן עטר החל כאדפטציה לשיר "לילה לא שקט" של שלמה ארצי, המשמש כשיר הנושא של הסרט. למרות חיבתו של הזמר לדוכיפת, בן עטר בחר לעסוק דווקא ביחידת המסתערבים של צה"ל. ובכלל, אומר בן עטר בצער, תופעה כמו שזו שבשיר שכיחה למדי. לדבריו, הסרט לא מבוסס על דמות כלשהי, לבטח לא על חוויותיו. הוא עצמו היה חובש בלבנון בתקופה שלפני הנסיגה.
בן עטר: "השיר הושמע ברדיו, ביום הזיכרון, כשנסעתי באוטו. פתאום התחלתי להלביש על השיר סיפור. לפתח לו דמות. כשהגעתי לדרום, למכללה, היה לי מין רעיון מעורפל, ישבתי וכתבתי וזה מה שיצא. זה היה אמור להיות תרגיל בקולנוע, ואז ראיתי שזאת הפקה שתעלה הרבה כסף, אז אמרתי שאני לא אעשה מזה תרגיל, אלא אפתח את זה לסרט".
כמו התהליך שעברה בן אשר, גם בן עטר לא זכה להשקעה מן הממסד, וכמו בן אשר, גם הוא שלח יד לכיס, ושלה משם למעלה מ-20 אלף שקל. בן עטר: "בעיקרון יש כאלה שקיבלו מענקים מקרנות. אני קיבלתי הרבה תשובות שליליות. אני לא רוצה להישמע ממורמר או משהו, אבל כנראה לא קלעתי לטעם. אם היה לי יותר כסף הייתי נותן לזה לוק אחר. אבל אמרתי - לא ניכנס לחובות עכשיו. זה יכול להיות בור ללא תחתית.
"במסגרת המוגבלויות, לא יכולתי לבקש יותר. אולי זה יתרון של סרט דל תקציב. אנשים באו מהלב. אהבו את התסריט, ונתנו את הנשמה. אמרו לי, תעשה איתנו מה שבא לך.
"אני קודם כל צופה. אני יותר שנים צופה בקולנוע. אני יודע מה אני אוהב לראות. עם כל הכבוד, אני לא יכול לראות וואן שוט של רבע שעה, כמו בכל הסרטים הצרפתיים. הסרט שאני הכי אוהב זה 'משחק הדמים - רמבו 1'. זה סרט שבמבחן הזמן עדיין מחזיק. זה מה שאני אוהב. אם אגיד את זה במחלקה, זה יישמע כמו קללה. אמרו לי שם - אל תלך על אקשן, זה ייצא מגוחך. אבל אני הולך בקו שלי, עושה סרט שאני אוהב לראות, ואני די מרוצה מהתוצאה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.