משל על ירושלים / עומר שומרוני בביקורת על המופע של ג'ורדי סבאל

כמו העיר, גם הקונצרט לא חובר לו יחדיו ; הרבה כוונות טובות והרכב מרשים של מבצעים לא הצליחו להגשים את מגמת החיבור שבין הסגנונות המוסיקליים ; הדיסהרמוניה היתה כמשל לפיצול והנתק בין האמונות והזרמים בבירה

משפט יפה בעברית אומר "תפסת מרובה - לא תפסת". למרבה הצער, זה בדיוק הלקח שצריך ג'ורדי סבאל ללמוד מהערב הזה. מצד אחד, הרעיון לבצע מוזיקה סביב הרעיון המאחד של ירושלים הוא רעיון נפלא. מצד שני, ההתגשמות של הפרויקט בפועל הייתה בעייתית מאוד. זה היה ערב ארוך מדי, איטי מדי, ולא מספיק מהודק. הוא היה אמנם עמוס כוונות טובות ומבוצע למופת, אבל התוכנית זקוקה לשיפוץ דרמטי.

הרעיון מאחורי הפרויקט היה דווקא יפהפה. הערב הפגיש מוזיקאים מצוינים משלוש הדתות הקשורות לירושלים, וכל אחד ביצע קטעים שקשורים להיסטוריה של העיר. הפרויקט שיקף עבודת מחקר מקיפה, ונע בין מוזיקה עתיקה, שירה עברית, שירת מואזין, שירי לדינו ועוד ועוד. היה שם אפילו קטע מוקלט של "אל מלא רחמים" מפי החזן היהודי שלמה כ"ץ, שהציל אותו ממוות בשואה.

זהו מיזם מסוג הפרויקטים שאנשים מקבלים עבורם פרסים בינלאומיים: הצ'לן יו-יו מא, לדוגמה, קיבל לפני שנתיים את פרס "דן דוד" בסך מיליון דולר על פרויקט בשם "דרך המשי", שחיבר מוזיקאים ממזרח ומערב. הבעיה המרכזית בערב שבו נכחתי הייתה ששלושת סוגי המוזיקה לא התחברו. כל אחד מההרכבים והמבצעים היה מצוין כשלעצמו, אבל השילוב שלהם היה כמו שמן ומים. כשניגן ההרכב הערבי רצית לרקוד, כששר ההרכב הספרדי הצטערת שזה לא ערב של מוזיקה ליטורגית נוצרית, וכשניגנו השופרות רצית בעיקר לאטום את האוזניים נגד הדציבלים הנוראיים שאיימו לקרוע את עור התוף.

מבין הסולנים, ראויים לשבח כמעט כולם. מונסראט פיגראס הייתה נפלאה כתמיד, אף שההגברה פגמה ביכולת הטבעית שלה להתחבר לקהל באופן בלתי אמצעי. בכלל, הרעיון להשתמש בהגברה בערב הזה היה תמוה ולטעמי מיותר. גם יתר הזמרים הרשימו מאוד, בעיקר בגוניה אולווידה (Olavide) והארמני רזמיק אמיאן. עם זאת, למי שמחובר בעיקר למוזיקה מערבית, שיא הערב היה דווקא בקטעים הספורים של ההרכב הקולי של סבאל. זמרי ההרכב שרו מוזיקה דתית אירופית רב-קולית ברמת ביצוע אולטימטיבית, והזכירו מהו בעצם תחום ההתמחות האמיתי שלהם.

נוסף לנאמר לעיל, היו גם בעיות נוספות. הקטע המוקלט של החזן, לדוגמה, היה באיכות איומה ומלאת חריקות. זה אולי אותנטי, אבל היה כמעט בלתי נסבל לשמיעה. מעבר לכך, הקטע הזה הושמע כשהאולם מוחשך, מה שיצר לטעמי אפקט קיטשי. ובכלל, הקיטש לא היה זר לערב הזה: לדוגמה, חלק מנגני השופרות היו לבושים בבגדים לבנים מקראיים סטייל בית המקדש. טעם טוב זה לא.

נקודה אחרונה נוגעת לתוכנייה. בערב מסוג זה חיוני מאוד שהתוכנייה תהיה מדויקת ומפורטת, כיוון שבתוכנית אין כמעט עוגנים מוכרים והתוכנייה היא קריטית כדי שהקהל יוכל להבין מה קורה. בפועל, התוכנייה הייתה מרושלת. הטקסטים הופיעו בעברית ובאנגלית בלבד, למרות הקטעים שהושרו בלטינית ובערבית, והחשוב מכול - סדר הקטעים היה שונה ממה שבוצע, כך שבחלק מהמקומות היה קשה מאוד להבין מה בעצם אתה שומע.

לסיכום: למרות המוזיקה יפה והמבצעים המצוינים, הערב היה ארוך מדי והרפרטואר לא ממש התחבר. מצד שני, הקונצרט הזה שיקף היטב את המציאות הירושלמית: שלושה עמים חיים בה במקביל כבר הרבה שנים, ושום דבר לא מתחבר. רק על ההדגמה המושלמת של המסר הזה מגיעים לסבאל מיליון הדולר של פרס דן דוד.

"ירושלים - עיר השלום של מעלה ושל מטה". מנצח: ג'ורדי סבאל. אולם הנרי קראון, ירושלים. 4.6

צרו איתנו קשר *5988