כשאין תקציב, אין מעוף

תזמורת ראשל"צ היא תזמורת טובה. יש לה צליל תזמורתי סביר, חבריה מנגנים יחד, ומבחינה טכנית קשה להצביע על בעיות משמעותיות באף אחת מחטיבותיה. האם זה מספיק כדי לתת חוויה גדולה או לרגש? אם לשפוט לפי הקונצרט הזה, התשובה היא לא.

תזמורת ראשל"צ היא תזמורת טובה. יש לה צליל תזמורתי סביר, חבריה מנגנים יחד, ומבחינה טכנית קשה להצביע על בעיות משמעותיות באף אחת מחטיבותיה. האם זה מספיק כדי לתת חוויה גדולה או לרגש? אם לשפוט לפי הקונצרט הזה, התשובה היא לא. הוא הציע ביצוע סביר ומעלה מבחינה טכנית, אבל פחות או יותר זהו.


ניל תומסון. האוזן המפונקת מצפה ליותר

חדוות עשייה? שמחת חיים? התעלות וריגוש? לא כאן. המצב הזה בעיקר עצוב, שהרי קשה לדרוש מנגנים שמרוויחים מעט מאד כסף תמורת הרבה מאד עבודה להפגין שמחת חיים. קשה גם להאשים את ההנהלה, שחייבת להביא מנצחים וסולנים מליגה נמוכה יחסית בגלל היעדר תקציב. אבל אם מסתכלים מנקודת מבט של צרכן, התוצאה לא נראית מבריקה במיוחד.

הקונצרט התחיל בביצוע בכורה לגרסה חדשה של "תרועות ושברים", יצירה של המלחין הישראלי מיכאל וולפה (48). זו פואמה סימפונית מתוך מחזור הנקרא "שירים על ארץ", המתכתב בעיקר עם המחזור "מולדתי" של סמטנה. כמו סמטנה, גם וולפה ביקש להביא במחזור ביטוי מוזיקלי לחיים במולדתו. רק מה, סמטנה היה צ'כי, ואוצר הדימויים שלו היה די סימפטי. ב"מולדתי" הוא כלל התייחסויות מוזיקלית לנהר הוולטבה הזורם באצילות, לטירה הגבוהה בפראג, לגיבורה המיתולוגית שארקה ועוד. לוולפה, לעומת זאת, יש את המציאות הישראלית: יום סקנדל, יום פסטיבל, ובעיקר הרבה רעש. לטובתו ניתן לומר שהוא תיאר את המציאות הזו באופן די אפקטיבי. היצירה נעה בין תרועות חג ואיזכורים לריקודי עם לבין מה שהוגדר בתכניה כ"צרחות שבר של המלחמה והאבל". היצירה לא אחידה מבחינת הרושם הכללי שהיא מייצרת, אבל יש בה קטעים יפים למדי ונראה שמבחינה טכנית היא עשויה היטב. בסופו של דבר זו מוזיקה בעלת יסוד תכניתי חזק, וככזו היא עושה עבודה די מוצלחת.

את הקונצרט המשיך הקונצ'רטו מס' 1 לחליל של מוצרט, שהביצוע שלו גילם במידה רבה את הבעייתיות של הערב. מדובר ביצירה מתוקה למדי, שזכתה לביצוע אפור וחסר חיים. הסולנית מרגלית גפני הפגינה שליטה טכנית טובה מאד, אבל איכשהו החן של מוצרט נשאר בבית. היא לא הייתה מספיק משוחררת (אולי כי ניגנה בעזרת תווים) והליווי לא היה מבריק וגמיש דיו. לא שהיה רע, אבל האוזן המפונקת של היום מצפה ליותר.

שיא הערב, לטעמי, היה בחלק האחרון. התזמורת ניגנה כאן את הסימפוניה מס' 7 של דבוז'אק, יצירה כבדה וקודרת יחסית לסימפוניות של המלחין הצ'כי האהוב. המנצח האנגלי ניל תומסון עשה עבודה טובה, והסימפוניה צילצלה בסדר גמור ובכמה רגעים אפילו למעלה מכך. זה לא היה ביצוע גדול מבחינה חוויתית, אבל מכל הבחינות הטכניות- איזון, סאונד, ניקיון - הוא עבר היטב. גם זה משהו.

הערה לסיום: מנהלי האולמות בת"א, ובית האופרה בכללם, חייבים לשים סוף לתופעת הנגנים החאפרים בכניסה לאולמות. כניסה לקונצרט תל-אביבי היא סיוט: נגן החצוצרה הזייפן או הצ'לן החורק מתיישבים ממש צמוד למאבטחים, ותוקעים את צליליהם הצורמים לקהל השבוי הממתין לבדיקה הביטחונית. אם אתה רוצה להיכנס לאולם, ובשביל זה הרי באת, אתה חייב לעבור את הזובור הזה בדרך פנימה, ואחרי הקונצרט גם בדרך החוצה. אז ברור שגם לנגנים החאפרים מגיע להתפרנס, אבל קצת הגיון והתחשבות חייבים להיות. לשמוע חצוצרה צורמת או צ'לו זייפן תוקעים לך באוזן בזמן עמידה כפויה בתור זה ממש לא כיף. זה אולי לא נעים, אבל זו אחריות מנהלי האולמות להרחיק את הנגנים האלו למרחק סביר מהכניסה.