הכחשת השואה כאסטרטגיה

בראיון לחדשות BBC 21 (21 בספטמבר 2006) הכחיש אחמדינג'אד בתוקף שהוא אנטישמי ואף טען שהוא רוחש ליהודים כבוד רב. יתר על כן, בוועידת "מכחישי השואה" שנשיא איראן כינס בטהרן ב-11 בדצמבר 2006, בלטה בין אורחיו משלחת של שישה רבנים, נציגי נטורי קרתא. לו אחמדינג'אד היה במפגיע אנטישמי, האם הוא היה מזמין לכנס על "חקר" השואה משלחת של רבנים? והאם היו ששת הרבנים מסכימים לכבד בנוכחותם נשיא מדינה אנטישמי?

אם אמנם נקבל את טענת אחמדינג'אד שהוא אינו אנטישמי, מדוע הוא מכחיש את קיום השואה? באופן פרדוכסלי, אפשר שהמניע שלו מעוגן, לשיטתו, דווקא בשיקול מוסרי. אחמדינג'אד מכחיש את קיום השואה כי לדעתו השואה היא הבסיס המוסרי להצדקת הציונות. אם השואה לא הייתה ולא נבראה, אזי הציונות, לדעתו, נעדרת כל בסיס מוסרי, והיא אינה אלא תנועה קולוניאליסטית מדכאת שפלשה לפלסטינה, עקרה וגרשה את העם הפלסטיני והשתלטה על ארצו ואדמותיו. הקייס של אחמדינג'אד נגד הציונות, אפוא, אינו רק דתי-אסלאמי; תביעתו לתיקון העוול ועשיית צדק היסטורי לעם הפלסטיני מעוגנת בהכחשת השואה כבסיס המוסרי להצדקת הציונות.

לולא היה אחמדינג'אד "מכחיש שואה", האם הוא היה מודה בקייס המוסרי של הציונות? לא בהכרח. הוא טוען בתוקף שגם אם קיימות "הוכחות" לזוועות השואה, אין מתקנים עוול אחד על-ידי עשיית עוול אחר. במסכת נאומיו חוזרת הטענה שהפלסטינאים אינם אשמים בשואת העם היהודי ולכן הם אינם צריכים לשלם את מחיר הפיצוי לעם היהודי על השמדתו בשואה באירופה. טענת אי עשיית עוול לתיקון עוול היא טענה מוסרית חזקה שעומדת בפני עצמה. מבלי להתייחס כאן לתקפותה ההיסטורית, עולה השאלה מדוע אחמדינג'אד אינו מסתפק בטענה זו ומתעקש להמשיך ולהכחיש את השואה ולהעמיד את עצמו באור מגוחך ושפל בדעת הקהל בעולם המערבי? ההסבר ההגיוני לכך הוא שלו הוא היה מכיר בזוועות השואה, היה עליו להודות שיש לעם היהודי בסיס מוסרי כלשהו לתביעתו למדינה ריבונית בארצו ההיסטורית ושיש, לפיכך, לאזן בין הצדק של התביעה הציונית לצדק של התביעה הפלסטינית.

הכחשת השואה מאפשרת לאחמדינג'אד לשלול מהציונות כל בסיס מוסרי ולזהות אותה באופן בלעדי ככוח זר, קולוניאליסטי ומדכא. מאחר שהציונות היא לדעתו תופעה קולוניאלית במרחב האסלאמי, בולטת בנאומיו דווקא היעדרה של האנלוגיה המתבקשת לצלבנים. אחמדינג'אד חוזר ומוקיע את החמסנות הקולוניאלית של הציונות וכורך אותה עם האימפריאליזם האמריקני כבסיס-האם שלה, אך נמנע מלהשוות את ה"גוויה המסריחה של המשטר הציוני" למסעות הצלב של הצלבנים. הימנעותו מהשימוש באנלוגיה המתבקשת לצלבנים, אפשר שהיא נובעת מהכרתו שבניגוד לצלבנים, היהודים פלשו לפלסטינה לא מבחירה אלא מכורח, בדחיפה ולא ממשיכה. הכורח והדחיפה שאחמדינג'אד עמל כל כך להכחיש צמחו, כמובן, מהפרעות והפוגרומים שהגיעו לשיאם בשואה.

הכחשת השואה על-ידי אחמדינג'אד, יותר משהיא מלמדת על בורותו ההיסטורית ואטימותו הרגשית, מצביעה על עומק השקר שתפיסתו האידיאולוגית מחייבת אותו לחפור על מנת להעניק צידוק מוסרי להשמדת "החיידק הציוני". אם השקרים האנטישמיים של עלילות הדם ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" נועדו להכשיר את הפוגרומים והפרעות, ו"מיין קאמפף" הכין את הקרקע האידיאולוגית לשואה, השקר של הכחשת השואה הוא כיום היורש החוקי של מחולליה.

הכחשת השואה נועדה להשמיט כל לגיטימיות מתחת לתנועה הציונית, ובכך להכשיר את הדמוניזציה שלה ולבסס את המוסריות בדרישה להכחדתה. במלוא 75 שנים לעליית היטלר לשלטון, נמצא לבסוף יורש ראוי, אסלאמו-נאצי, למופתי חאג' אמין אל חוסייני, בדמותו של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד.

הכותב הוא יו"ר כלמוביל