דניאלה היקרה

"נישואי פיגארו" מאת מוצרט בביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה ; עכשיו זה סופי: אפשר להכתיר את דניאלה לוגסי בתור אנה נטרבקו הישראלית

בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א נמצא כיום בפריחה חסרת תקדים, וההפקה הזו ל"נישואי פיגארו" של מוצרט הייתה דוגמה טובה לכך. ההפקה עלתה במסגרת פרויקט סיום השנה של אנסמבל האופרה של בית הספר, בניהולה המוזיקלי של פרופ' תמר רחום. זו הייתה אמנם הפקה צנועה בליווי פסנתר, אבל הרמה המוזיקלית הפתיעה למדי. זו הייתה הפקה מהנה מכל בחינה: בימוי יצירתי ומשעשע (ניב הופמן), תפאורה ותלבושות מקוריות (אפרת ערבות) וליווי פנטסטי בפסנתר וצ'מבלו (שו אי-אן). אבל החלק הכי נחמד היה לשמוע ולראות את המבצעים. בניגוד לעמיתיהם הממורמרים בתעשיית האופרה של הגדולים, הזמרים הצעירים עדיין לא הספיקו להתמרמר ולהתקלקל. הם שרו ושיחקו בהתלהבות ובחן, נהנים מעצם עשיית המוזיקה ומתרגשים להיות חלק ממנה. היה ממש כיף לראות את זה.

אך כמו שקורה בדרך-כלל בהפקה כזו, הסולנים היו לא אחידים ברמתם. כמה הציגו רמה סטודנטיאלית, ואילו אחרים היו מצוינים ממש. הבשורה הגדולה של ההפקה, ללא שום ספק, הייתה זמרת הסופרן דניאלה לוגסי בתפקיד התובעני של סוזנה. זו לא הפעם הראשונה שלוגסי מקבלת כאן מחמאות, אבל הפעם היה ברור שמדובר בתופעה פנומנלית. לבחורה הזו יש את הכול: קול נפלא ויציב, הופעה בימתית מלאת חן וניואנסים, דיקציה מצוינת, והכי חשוב- איזו מוזיקליות פנימית שממש קורנת ממנה. באריה הגדולה שלה במערכה הרביעית, לדוגמה, היא הצליחה לרגש במקום שבו הרבה זמרות מקצועיות השאירו אותי אדיש. ברמתה הנוכחית לוגסי יכולה כבר בשקט להופיע בבתי אופרה מובילים בעולם, וכמו שזה נראה היא באמת בדרך לשם. לי היא מזכירה במידה רבה את אנה נטרבקו (Netrebko), הזמרת הרוסייה שמשגעת בשנים האחרונות את עולם האופרה העולמי. שתיהן נראות מצוין, שרות מצוין, ומסוגלות לרגש את הקהל באופן בלתי אמצעי דרך המוזיקה והמשחק שלהן. ההבדל המרכזי ביניהן, בינתיים, הוא שנטרבקו מרוויחה בערב אחד את התקציב השנתי של תזמורת ישראלית ממוצעת.

למרבה השמחה, לוגסי לא הייתה היחידה שממנה אפשר היה להתפעל. תגלית נוספת הייתה זמר הבריטון סמואל דה-בק שפיצר, בתפקיד הרוזן אלמוויווה. שפיצר הוא אנגלי, אבל למיטב הבנתי הוא נמצא כעת בארץ וגם יופיע בעונה הקרובה באופרה הישראלית. זו תוספת מבורכת לעולם האופרה הישראלי: יש לו קול יפה וגמיש, הופעה מרשימה ויכולת משחק מצוינת. כמו לוגסי, נראה שגם הוא כבר עבר את השלב הסטודנטיאלי ויכול לשחק במגרש של הגדולים. מבין הסולנים בתפקידים הראשיים אהבתי גם את טסה סניצ'ר (Snitcher), שלמרות גילה הצעיר (25) הצליחה לרגש בתפקיד הרוזנת הנבגדת ובדרך גם להציג קול יפה ומלוטש. גם סניצ'ר עברה לגור בארץ לאחרונה מחו"ל (דרום-אפריקה), ומציעה תוספת מבורכת נוספת לסצנה המקומית.

מבין התפקידים הפחות מרכזיים בלטה זמרת הסופרן הצעירה גן-יה בן-גור אקסלרוד, בתפקיד ברברינה. היא הייתה חמודה ללא שיעור, שיחקה היטב ושרה בקול צלול ומעודן. אני בטוח שגם עליה עוד נשמע. איזכור חיובי נוסף מגיע ליעל סייג (מרצ'לינה), בזכות משחק משכנע ושירה יפה מאד. מיתר הסולנים פחות התפעלתי, בעיקר בגלל בוסריות מסוגים שונים (חוסר יציבות, חוסר ליטוש, או סתם קולות לא מספיק יפים).

לסיכום: אם ככה נראים כוכבי העתיד שלנו, המצב לא כל-כך נורא. השאלה היא רק איך מונעים את בריחתם לחו"ל ברגע שיסיימו ללמוד כאן. *