החיים ללא סלבס

בבלגיה יש מחסור משווע באנשים מפורסמים. למעשה, מלבד רוכב האופניים אדי מרקס (מי?), הבלגי המפורסם היחיד הוא בכלל דמות ספרותית: הבלש הרקול פוארו, גיבור ספרי המתח של הסופרת הבריטית המפורסמת, אגתה כריסטי. במציאות, אין בבלגיה אנשים מפורסמים, בוודאי לא בקנה מידה בינלאומי. תופעה זאת, יש בה משהו מוזר, כי בלגיה, על 10 מיליון תושביה, מתפרקדת לה בנחת במקום טוב באמצע אירופה, היא נגישה ביותר מכל נקודה ביבשת, ולכן נבחרה גם לשמש כמרכז העסקים האירופי של תאגידים בינלאומיים כמו טויוטה ותעשיית היהלומים באנטוורפן.

יתר על כן, בריסל, בירת בלגיה, היא מקום מושבם של מטה ברית נאט"ו, כמו גם של נציבות השוק האירופי המשותף, ויותר מכל עיר בירה אירופית אחרת, היא משופעת בפסיפס של ארגונים בינלאומיים, שבחרו בה כמשכנם הקבוע. בגלל הנוכחות המאסיבית של אלפי מועסקים בביורוקרטיות הענקיות של מטה נאט"ו, נציבות השוק האירופי והארגונים הבינלאומיים, בריסל היא אחת מערי הבירה האירופיות המובילות במרקם הקוסמופוליטי של אוכלוסייתה.

בנוסף, בלגיה גם אינה קוטלת קנים בכל מה שקשור לאיכות מוצריה. המטבח הבלגי הוא מהמעולים באירופה, השוקולד הבלגי נערץ על חיכם של אניני טעם ברחבי העולם, ומאות סוגים של בירה בלגית איכותית מוצעים לאוהבי בירה במסעדות ובפאבים ברחבי המדינה.

מדוע, אם כן, בלגיה בחרה להתמקד באיכות מוצריה, אך אינה בולטת בידועניה? אתר האינטרנט הידוע, פריקונומיקס, אשר איתר את הסוגיה, מעלה את ההשערה שהבלגים פשוט אינם מאושרים.

לדעת מלומדי האתר, מדד האושר הלאומי כולל רכיב משמעותי של תוכן סלבריטאי: מדינה שאין בה סלבריטאים היא מדינה שתושביה אינם מאושרים, כי היא אינה מייצרת מודלים אנושיים לחיקוי, מן הקל אל הכבד, מפריס הילטון ועד, להבדיל אלפי הבדלות, אלברט איינשטיין.

טוקבקים בלגיים שהגיבו לניתוח היצירתי של אנשי פריקונומיקס, שפכו אש וגופרית על הזיקה בין אושר לאומי לסלבריטאיות, נשבעו בנקיטת חפץ שאין אנשים מאושרים מאזרחי בלגיה, ואף מנו שמות של סלבריטאים בלגים שאיש לא שמע עליהם. אך איש מהם לא הצליח להפריך את הממצא המעניין, שאזרחי בלגיה חפים מכל פרסום, מידוענות ומסלבריטאיות בינלאומית.

מה שנותר לברר, על דרך ההשערה, הוא מדוע הבלגים נחבאים כל-כך אל הכלים. אפשר שחלה עליהם פסיקתו המפורסמת של ווינסטון צ'רצ'יל אשר, נוכח הטענה שבניגוד אליו, יריבו הפוליטי ניחן במידה גדושה של צניעות, הודה שאכן כך, והוסיף כי יש ליריבו סיבות טובות למדי להיות צנוע. האם יש לבלגים סיבות טובות להצטנע? לנוכח איכות מוצריהם, בוודאי שלא. אם כך, אולי הבלגים צודקים ופריקונומיקס טועה: תופעת הסלבריטאיות מעידה דווקא על היעדר אושר לאומי, והיעדרה מעידה על אושר לאומי שופע. שכן, האושר נובע מתוכן ממשי של חוויה, מעשה ותוצאה, ולא מהפרחת בלונים של קצף סלבריטאי והתעטות בקליפות אופנאי צמרת על מסלול הדוגמנות.

אם אכן הסלבריטאיות מוגבלת לכוכבי קולנוע, לדוגמניות צמרת ולמגישי חדשות בטלוויזיה, יש צדק בטענות הבלגים. אך האמת היא, שסלבריטאיות היא תופעה רב-שכבתית, וידועני היופי וההופעה רק מצפים את קליפתה. הסלבריטאים האמיתיים הם אנשי תוכן, ואינם דמויות של צורה.

התכנים שבזכותם נוסקים אנשים לרקיע הסלבריטאיות מקיפים את כל תחומי החיים, מאמנות וממדע ועד לעסקים ולפוליטיקה. הסלבס האולטימטיביים הם אנשים שמעפילים לפסגת תחום עיסוקם, ממציאים פרדיגמות חדשות, ופורצים לתודעת העולם. איינשטיין, אלוויס ופיקסו הם שמות שאינם נדרשים להסבר.

בבלגיה, מסתבר, אין סלבס של צורה וגם לא כל-כך של תוכן. מה שיש בה למכביר הוא מעמד בינוני, בורגנות עירונית וכפריות מפותחת. אפשר שהשתלטות מאסיבית כל-כך של חיים בורגניים שלווים ונוחים, בעיר ובכפר, יש בה בכדי לפורר את חדוות היצירה, למוסס את דחף ההצטיינות, להשטיח את עקומת המאמץ, ולהרדים את הרצון והאמביציה.

אין זה מקרה אפוא, שהצייר הבלגי רנה מגריט התפרסם לא בגלל ציורי דיוקנותיו, אלא דווקא בגין היותם חסרי פנים.

הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל