פרשות מגאסון ופיקסל הציתו את הוויכוח על היקף האחריות של רוה"ח

סוף-סוף, אחרי הרבה מאוד שנים בהם זועקים רואי-החשבון המבקרים חברות "אנחנו לא בלשים", בית המשפט מתייצב לצידם. בשבוע שעבר, דחתה נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, השופטת בלהה גילאור, תביעת רשלנות בסך 26 מיליון שקל שהגיש בנק דיסקונט נגד משרד רוה"ח בבלי-ברוידא ושניים משותפיו לשעבר, ד"ר איל סולגניק (אז מנהל המחלקה המקצועית במשרד וכיום המשנה למנכ"ל אי.די.בי) וצבי גרשגורן (כיום שותף בפאהן-קנה), בטענה להתרשלותם בביקורת ובסקירת הדו"חות הכספיים של חברת מגאסון הולדינגס שקרסה.

בפסק-הדין נקבע שדיסקונט כלל לא הסתמך על הדו"חות הכספיים של מגאסון בעת שהחליט להעמיד לה אשראי, ולכן אין קשר סיבתי בין הנזק לו טוען הבנק לבין מעשי רואי החשבון, ואף צוין שיש ראיות לכך שדיסקונט ניסה לגלגל את החובות של מגאסון לציבור המשקיעים בבורסה, כשהוא מסתיר ממנו את מצבה הכלכלי. בהתייחס לסטנדרט ההתנהגות הנדרש מרואה-חשבון בביקורת וסקירת דו"חות כספיים קבעה הנשיאה גילאור, כי רו"ח אינו ערב לכך שהדו"חות משקפים את מצבו האמיתי של הגוף המבוקר, אלא חובתו מתמצית בכך שהוא נדרש לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי שלא יהיו בהם טעויות, והוסיפה: "רוה"ח אינו בלש שהצלחתו נמדדת בחשיפת ראיות ודאיות".

ולמרות זאת, רואי-החשבון לא פתחו בחגיגות. השאלה מה היקף אחריותם בפועל נותרה גם היום שאלה של פרשנות. הגם שהם מברכים על הבשורה העולה מפסק-הדין, רבים מרואי-החשבון ועורכי-הדין העוסקים בתחום חשים שאין בה חידוש ושהיא לא תפתור את הבעיה המרכזית עימה מתמודדים רואי-החשבון המבקרים בשנים האחרונות: הדרישה כי יהפכו ל"כלב ציד" המצוי במרדף מתמיד אחר "המועל הפוטנציאלי" בחברה.

"במרוצת העשור האחרון ישנה נטייה הולכת וגוברת בארץ ובעולם לראות אצל רואי-החשבון יותר סממנים של דם על קצות השפתיים, כלומר לראות בהם כלבי ציד, בניגוד לכלבי שמירה", אומר עו"ד פיני רובין, יו"ר משרד עוה"ד גורניצקי ושות'. "השאלה האם רואה-החשבון צריך להיות כלב ציד שמשחר לטרף של מי שמסדר או מרמה אותו, גונב את דעתו או מתעתע במספרים, והאם הוא צריך לעשות פעולות בלשות אקטיביות כדי לאתר מעילות ותרמיות, היא שאלה שמנקרת בעולם המשפט והחשבונאות הרבה מאוד שנים".

לאתר הונאות

ההבדל בין "הצייד" ל"שומר" טמון ברמת האקטיביות וברמת האגרסיביות של פעולת הביקורת. לדברי רובין, "השאלה היא האם פעולת הביקורת צריכה להיות חשדנית מטבעה בצורה נוקשה או שמותר לה להניח שהמסמכים והמספרים שמונחים בפניה אמיתיים. כשמציגים בפני רואה חשבון מסמך כדי לאשש ביקורת והמסמך נחזה להיות תקין, האם הוא צריך ללכת ולשאול את המנכ"ל האם זו חתימתו האוריגינלית על המסמך או שמישהו זייף אותה? האם הוא צריך לוודא שהתאריך הנקוב על גבי המסמך הוא התאריך הנכון ולפשפש בקרבי המחשב כדי לאתר שמא הוציאו אותו בתאריך מאוחר יותר ותיעדו אותו מוקדם יותר? כלב ציד עושה זאת, כלב שמירה - לא בהכרח. קיימת חזקת תקינות אצל התאגיד, שלפיה אם אין איתותים שמחייבים העמקת יתר וחשדנות יתר, אזי הכלל 'כבדהו וחשדהו' הוא כלל נכון והוא לא צריך להתהפך על פניו בבחינת 'חשדהו וכבדהו'".

רו"ח יזהר קנה, שותף מנהל במשרד רוה"ח פאהן-קנה-Grant Thornton, סבור כי מקור הבעיה טמון בציפיות הגבוהות של השוק מרואה-החשבון המבקר. "נקודת המפתח היא הפער בין האחריות החוקית לציפיות השוק, מה שמכונה Expectation gap (פער הציפיות). יש פער מאוד גדול בין מה שהעולם החיצון חושב שנכנס בגדר אחריות רואה-החשבון, לבין מה שהחוק וכללי העבודה קובעים".

לדבריו, הפער נובע מחוסר ההבנה של הציבור את עבודתו של רואה-החשבון. "צריך להבין שהוא לא עושה עבודה שהיא עבודה אבסולוטית. הוא פועל על-פי כללי עבודה מסוימים שהמטרה שלהם לגלות כל מיני דברים, ובין היתר מעילות, אבל זו לא עבודה שהיא מלאה. הוא אמור להיות ער לכך שעלולות להיות בעיות, אבל הוא לא אמור להיות כלב ציד שכל 5 דקות מחפש את זה, אחרת הוא לא יוכל לגמור את העבודה אף פעם. הוא צריך לצאת מנקודת הנחה חשדנית מסוימת, אבל ברמת מינימום".

לדברי רו"ח יהודה ברלב, ראש פירמת רוה"ח ברלב ושות', המתמחה בביקורת חקירתית, "צריך לזכור שבמקור מקצוע ראיית-החשבון, שהחל לפני למעלה מ-500 שנה, נועד לאתר הונאות בעסק המבוקר. מאז, קיימת מגמה מנוגדת: המסתמכים על הדוחות הכספיים נוטים להגדיל אחריות רואי-החשבון לאיתור ההונאות ומצפים ממנו לפעול כ'כלב ציד', בעוד רואי-החשבון מנסים לצמצם אחריותם ('כלב שמירה'). מכאן נובע 'פער הציפיות', עליו מגשרת הביקורת החקירתית".

שעירים לעזאזל

וזה המסר שניסו רואי-החשבון להעביר עד היום: רואי-החשבון החיצוניים, שמבקרים את הדוחות הכספיים, אינם אמורים לחפש הונאות, מטרה מסוג זה הינה מטרה נקודתית של הביקורת החקירתית הפועלת בשיטות עבודה שונות מהביקורת הרגילה, מחוץ לשבלונות והמדגמים. לדברי ברלב, בשנים האחרונות, בעקבות אירועים שהחלו בשנות השמונים (משבר ה-SAVING & LOAN) נמשכו בשנות התשעים (בנק BCCI, בנק ביירינג ועוד) ובעשור האחרון ולאחר לחץ מצד הרגולטורים ישנה הגדלה באחריות רואי-החשבון מבקרים לאיתור הונאות.

עו"ד יעקב וינרוט מנסה לעשות סדר בדברים. "המטרה של הביקורת היא לשקף את מצב החברה בזמן נתון, אבל רו"ח הוא לא נביא, לא בלש ובוודאי לא כלב ציד. רו"ח חייב לסמוך על הנתונים שמוסרים לו". לדבריו, לצד ההרחבה הקיימת בארה"ב בדבר החובות של רואי-החשבון במובן הסטטוטורי - כדוגמת הוראות חוק סרביאנס-אוקסלי (ה-SOX) - שמחייבים אותם לקיים נהלים של ביקורת בצורה הרבה יותר מקיפה ממה שהיה נהוג עד היום,"ישנה מגמה שלא להפוך את רואה-החשבון לשעיר לעזאזל של כל כישלון. כך למשל, יש מגמה בפסיקה שקובעת שאם מרמים את רואי-החשבון ביודעין, אי אפשר לבוא איתם חשבון". עם זאת, הוא מציין, מצבם של רואי-החשבון בארץ הרבה יותר עגום. "בארץ, על-פי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה, רואה-חשבון יכול להיות מופלל אם הוא התרשל בתפקידו וכתוצאה מכך הוגש דו"ח לא נכון או נמסרה ידיעה לא נכונה. הוא יכול להיות אחראי בפלילים, שזאת שערורייה בפני עצמה" (ראו מסגרת).

לכן, לדבריו, מדיניות בתי המשפט לצמצם ולדחות תביעות אזרחיות היא מגמה מוצדקת. "כמו שאמרה הנשיאה גילאור, רואה-החשבון הוא לא חוקר ולא בלש. רו"ח לא צריך לחפש מעילות, אלא אם כן, מתוך החומר ועל פניו, עולה בעליל חשש של מעילה".

תביעות רשלנות

ציפיות השוק מרואי-החשבון המבקרים הובילו למצב שבו חדשות לבקרים מוגשות תביעות רשלנות כנגדם. כשיש מעילה או כישלון עסקי של חברה רואה-החשבון המבקר יודע שהוא על הכוונת. לדברי קנה, "רואה-החשבון המבקר צריך לתת איזשהו קרדיט להנהלה וכל עוד אין סימנים שמראים לו אחרת, אז הנחת העבודה היא שההנהלה פועלת בצורה לגיטימית. הבעיה היא שכאשר יש נפילה בחברה, כולם באים ואומרים איפה היו רואי-החשבון. אין מה לעשות, רואה-החשבון לא יכול למצוא את הכל".

בבחינה שנערכת בדיעבד, אומר קנה, אפשר לגלות כשלים ובעיות שלא תמיד ניתן היה לראות אותם בזמן אמת, אך אף אחד לא עושה הנחות לרואי-החשבון המבקרים ומיד מעלים אותם על מוקד תביעת הרשלנות. "החשש המרכזי של רואי-החשבון זה שחברה תפשוט את הרגל או שיהיו לה בעיות כלכליות קשות ויפנו אליהם אצבע מאשימה. רואה-חשבון ותיק שיגיד שהוא אף פעם לא טעה ותמיד ירד לעומק לא ידייק בדבריו. לפעמים ישנן נסיבות שבדיעבד אתה רואה שאפשר היה לעשות את העבודה יותר טוב, לפעמים מרמים אותך ולפעמים פשוט הייתה טעות בשיקול דעת. גם זה קורה".

על כל טעות כזאת, משלמים רואי-החשבון די בגדול. פירמת רוה"ח קסלמן וקסלמן, ששימשה בתקופה מסוימת כמבקר החיצוני של הבנק למסחר, שילמה בשנה שעברה 23 מיליון שקל לקופת הפירוק של הבנק, במסגרת פשרה שהושגה בתביעה שהגיש כונס הנכסים הרשמי נגדה (ונגד עשרות נתבעים נוספים) בגין אחריותה לאי חשיפת המעילה שביצעה אתי אלון. היום מרחפת פרשת חפציבה כעננה מעל ראשיהם של רואה-החשבון שניהלו את הביקורת החיצונית בחברה שקרסה. ישנם מקרים נוספים שבהם שילמו רואה-החשבון פיצויי פשרה נכבדים כאשר "האקדח מוצמד לרקתם", אך מרבית הפשרות הללו נסגרו בחדרי חדרים ולא התפרסמו.

וינרוט: "מה שקורה בשנים האחרונות זה שהתובעים, בדרך כלל הייצוגיים, חושבים שאחד מהכיסים העמוקים בארץ אלה רואי-החשבון. הם גם מניחים שרואה-החשבון בתור בעלי מוניטין לא ירצו להתדיין בבתי המשפט, כי הדבר הזה יפגע במוניטין שלהם והם יתפשרו איתם. הם מגישים תביעה מתוך הנחה שרואי-חשבון יתפשרו. ככל שאדם הוא בעל מעמד מקצועי גבוה יותר, בין עו"ד בין רו"ח, כך עצם ההתדיינות פוגעת בו יותר, וזוהי בדיוק התיאוריה עליה מסתמכים התובעים". גם העובדה שבמרבית המקרים חברות הביטוח משלמות את החשבון מחזקת את ידם של התובעים. לדברי וינרוט, כשמגיע אליו רואה-חשבון עם תביעה שיוצאת מנקודת ההנחה הזו, הוא מייעץ לו לא להתפשר ולנהל את המשפט עד תום. "יש בזה אלמנט סחטני ולכן אסור להתפשר. אסור להפוך את רואה-החשבון למישהו שצריך לשלם רק כדי להגן על המוניטין שלו".

המציאות בשטח מלמדת שזה לא כל-כך פשוט להילחם. "רואה-החשבון או חברות הביטוח מעדיפים להגיע לפשרה מחוץ לבתי המשפט, מאשר להתחיל להיכנס להתדיינויות ארוכות", מסביר קנה. "ההתעסקות בתביעות גוזלת משאבי זמן ענקיים, במיוחד אצל רואי-חשבון שיודעים להעריך שזמן זה כסף ויודעים גם להעריך את ההשפעות שיש לזה על דברים אחרים. ההעדפה הברורה היא להגיע לפשרה".

ברלב מוסיף, כי "הנטייה במקרים האזרחיים, מאז ומתמיד, הייתה להסתכל על רואי החשבון כעל בעלי ה-DEEP POCKETS, בין אם אכן זה היה המצב ובין אם מדובר על הכיסוי הביטוחי שיש לרואה-החשבון במקרה של רשלנות מקצועית. מגמה זאת התחזקה מאז פרשת אנרון, והתרחבה גם בישראל. חברות הביטוח מעדיפות, במקרים מסוימים, להגיע להסדרים עם התובעים מחוץ לכותלי בית המשפט, בין היתר על מנת למנוע פגיעה במוניטין של רואי-החשבון שנתבעו, וכך רק אחוז קטן מהתביעות בפועל מגיעות לבירור בבתי המשפט".

להערכתו, תביעות הרשלנות אף יגדלו בעתיד. "ככל שמצב המשק בכלל ושוק ההון בפרט אינו מביא לרווחים המיוחלים בקרב המשקיעים ואף להפסדים, פער הציפיות גדל ויגדל. המשקיעים והנפגעים האחרים, כגון נותני אשראי, יחפשו את האשמים מקרב בעלי היכולת לשלם על הנזקים ויטו להגיש תביעות נגד רואי-החשבון. גם אימוץ תקני ה-IFRS, המאפשרים להכניס לדוחות הכספיים אומדנים, פותחים פתח לדיווחים כספיים כוזבים, כך שהגבול בין דיווח נאות לכוזב מטושטש וחושף את רואי-החשבון לתביעות רשלנות, בעיקר בתקופה של מיתון או שפל כלכלי".

רוח גבית

ובכל זאת, רואי-חשבון רבים מאמינים כי רוח רעננה נושבת מכיוון בתי-המשפט, ובאה לידי ביטוי גם בפסק-הדין של הנשיאה גילאור. הבשורה בפסק-הדין לגישתם, נמצאת בהכרה בלגיטימיות עמדתם של רואי-החשבון לפיה אסור להרחיב את היריעה יתר על המידה ולהטיל עליהם אחריות שלא יוכלו לעמוד בה. קנה: "בית המשפט בא ואומר שכאשר יש נפילה של חברה, לא אוטומטית רואי-החשבון אשמים וכאשר בודקים האם הם אשמים או לא, צריך לבדוק מה הם עשו, אם הם פעלו על-פי מה שמקובל ומצופה מרואה-חשבון סביר לעשות בנסיבות העניין. במקרה הספציפי של דיסקונט אמרה גילאור שגם אם הם לא היו נוהגים כמו שצריך, אז לא יכול לבוא מישהו שנהג בצורה לא בסדר ולתבוע אותם".

דרישות מוגזמות

לדברי קנה, אם רואה-החשבון יפעל על-פי שיטה שתבטיח שלא יוכלו לרמות אותו בכלל, כ"כלב ציד" או שרלוק הולמס, "הביקורת של החברה לא תעלה 20 אלף שקל אלא 20 מיליון".

"יש גבול ליכולתם של רואי-חשבון המבקרים לעמוד בדרישות המוגזמות המצופות מהם לשמש כ"כלבי ציד". זו משימה בלתי אפשרית", אומר עו"ד רובין. "יישר כח לפסק-דינה של הנשיאה גילאור. גם אם אין בו חידוש, בהחלט יש בו חידוד ורענון נוסף להלכות הקיימות בתחום, ומעבר לכך, פסק הדין מצא את האיזון הנכון והראוי בין אחריותם של רואי-החשבון לבין אחריותו של קורא דו"ח רואי-החשבון, כך שפער הציפיות שבין השניים מצא את המשקל ההולם". לדבריו, רואי-החשבון יכולים לנשום במשהו לרווחה מכיוון שבתי המשפט מיישמים איזון נכון ולא חורגים ממנו "גם בתקופה קשה זאת".

קנה מוסיף, כי "החידוש הגדול בפסק הדין הוא שגילאור אומרת לבנק דיסקונט במילים עדינות: 'חוצפנים, אתם בכלל לא הסתמכתם על הדוחות הכספיים, אז על מה אתם תובעים את רואי-החשבון?'". מעבר לכך, מוסיף קנה, "היא העלתה על הכתב בצורה מסודרת ושיטתית את הנושא של אחריותו החוקית של רוה"ח. יש פה הכרה מאוד ברורה של שופטת מכובדת בכל מיני דברים, שעד היום הייתי צריך להסביר אותם לאנשים, ואפילו להתווכח לגביהם. זה פסק-דין מדהים וחשוב לשוק מכיוון שחלק גדול מהדברים שנמצאים בו, לא קיבלו שבלונה משפטית עד היום. בפסק-הדין מעוגנים הכלים של רואי-החשבון, הנורמות שלהם ואיך הם עובדים וחושבים. לאחריו, רואי-החשבון יכולים לצאת מתוך הנחת עבודה שאם מחר יהיה אירוע, הוא ייבחן בהתאם לכללים שעל ברכיהם הם חונכו".

עו"ד רונן עדיני, המתמחה בדיני חברות וני"ע, לא מסכים עם קנה. "הסוגיה המעניינת בפרשה הינה היקף אחריותו של רואה חשבון מבקר למעשי תרמית שבוצעו בחברה, ואולם דווקא בסוגיה זו קשה למצוא הדרכה ברורה לרואי החשבון בפסק-הדין", הוא מעיר. "מחד, נקבע כי חובתו של רואי-החשבון הינה לנקוט 'אמצעי זהירות סבירים' על מנת שדו"חות הכספיים יהיו נכונים ואמיתיים. מנגד, נקבע כי אין פירוש הדבר כי רואי-החשבון ערב לכך שהדו"חות משקפים את המצב האמיתי של הגוף המבוקר. קביעה זו של בית המשפט חשובה, אך בעייתית, שכן לא ברור מפסק-הדין מהם 'אמצעי זהירות סבירים', בהם יש לנקוט". לדבריו, ברמת המדיניות והכוונת ההתנהגות במקרים עתידיים, קשה למצוא בפסק-הדין הכוונה ברורה. "ההכרעה בתיק נקודתית ובמובן זה יש כאן הזדמנות שהוחמצה".

כך או כך, ימשיכו רואי-החשבון לפעול על-פי התקנים המקצועיים שמנחים אותם בשאלה מה צריך לבדוק, איפה ועד כמה להעמיק. הם גם ימשיכו לראות את עצמם כשומרי סף ולא כ"כלבי ציד", ופסק-הדין האחרון ישמש להם, לכל הפחות, רוח גבית.

"רשלנות היא לא עילה לאישום פלילי"

בשנים האחרונות מוגשות יותר-ויותר תביעות נגד רואי-חשבון בטענה לרשלנות בהליך הביקורת. כשחברה קורסת, לא חולף זמן רב לפני שנטל האחריות מונח על כתפיהם. היום, שואלים רואי-החשבון: מהו השלב הבא?. למרות שעד עתה נראה המישור הפלילי רחוק מאוד מבחינתם, היום כבר מבצבצים סימנים ראשונים לשינוי מגמה לרעתם. בשבוע שעבר הגישה פרקליטות מיסוי וכלכלה לבית משפט השלום בת"א כתב אישום נגד רואי החשבון מוטי גרינוולד (45) ואלי אבוגני (51), שותפי המסים והביקורת במשרד קוסט פורר גבאי את קסירר (Ernst & Young), הנאשמים בביצוע תכנון מס אגרסיבי שסייע לבעלי השליטה בחברת פיקסל להעלים מס בעשרות מיליוני שקלים.

במקביל, הוחלט בפרקליטות שלא להעמיד לדין את בעלי השליטה, רמי וייץ וגיא פורן, לאחר שהתקבלה טענתם להסתמכות על חוות הדעת של רואי החשבון. עו"ד פיני רובין, שייצג את וייץ ופורן בחקירות, מציין כי הטלת אחריות פלילית על רואי-החשבון היא דבר חריג. "מההיכרות שלי עם עולם ראיית החשבון אני יכול לומר שהם מיישמים את עקרון 'שמירת הסף' בצורה ראויה מאוד ולא מרשים לעצמם לחרוג מהמותר. המשרדים הם לרוב כאלה שיש בהם בקרות פנימיות מצוינות ולעיתים נדירות אני פוגש איזושהי מהמורה בדרכם של רואי-החשבון" לכן, לדבריו, העמדות לדין של רואי-חשבון הן נדירות. "כבר היו דברים מעולם אבל זה מאוד-מאוד נדיר".

הסיבה למיעוט כתבי אישום נגד רואי-חשבון היא שככלל לא מייחסים להם פעילות ממניעים לא כשרים, ומרבית הטענות המועלות כנגדם מתייחסות לרשלנות. לדברי רובין, "לרשלנות רואי-החשבון אין כמעט מימד פלילי. היא נובעת ככלל מטעות בשיקול דעת ואינה רשלנות גרידא. לכן כמעט שלא רואים העמדות לדין של רואי-חשבון ובעלי השליטה או המועלים הם המואשמים במעשים. בעניינים האלה לא הורגים את השליח או את המבקר". רובין מוסיף, כי לא זיהה שינוי במגמה הזו, אך המדיניות המשפטית שונתה מבחינה אחרת: אם כבר נתפס רואה חשבון בקלקלתו משתדלים להחמיר איתו למען יראו וייראו. זו מדיניות של השנים האחרונות והיא גם מופגנת ומוצהרת, אך יישומה כאמור הוא נדיר מאוד".

עו"ד יעקב וינרוט, המייצג את גרינוולד ואבוגני, חולק על דעתו של רובין. לדבריו, "עד היום נהגו להשתמש בכלי הפלילי בזהירות, אך היום זה מתחיל להיות יותר שכיח, שחוקרים את רואה-החשבון כל אימת שיש בעיית מס הכנסה אצל הלקוח". לדבריו, זו מגמה שמתחילה בחקירות.

וינרוט מסביר, כי השינוי במגמה נובע מכך שמנסים להטיל על רואי-החשבון את האחריות לכל ליקוי שנמצא בדיווח, ככל שהדבר נוגע למיסוי של לקוחות. לדבריו, במקרים רבים, למרות שלכל היותר מדובר ברשלנות של רואי-החשבון, שאין לה גוון פלילי, יותר-ויותר רואי-חשבון נחקרים תחת אזהרה. "אני חושב שזה נורא ואיום, להפליל אדם על סמך רשלנות זה דבר נורא. נכון שמבחינה אזרחית רואה-החשבון הוא מעין כלב שמירה, אך אפילו אם הוא כשל בהיותו כלב שמירה, אסור להעמיד אותו לדין ואסור להטיל עליו אחריות פלילית. רשלנות היא לא עילה לאישום פלילי. אף אחד לא מעלה על דעתו להעמיד לדין פלילי עורך-דין פרטי או פרקליט שעובד בשירות המדינה שהתרשל. עוד לא שמענו על דבר כזה. היחידים שמועמדים לדין בגלל רשלנות, אלה רואי-החשבון, וזה דבר שהדעת לא סובלת".

רו"ח יזהר קנה דווקא מרגיע. לדבריו, העמדה של רואה-חשבון לדין פלילי הייתה ותישאר חריגה. "המקרה של פיקסל מאוד חריג, מכיוון ששם לפי טענות מס הכנסה מדובר באירוע פלילי מובהק לכאורה - עסקה שהייתה צריכה להיות בדרך א', נעשתה בדרך ב' רק על מנת לרמות את מס הכנסה, מתוך כוונה ברורה ומראש ולכן זו עבירה פלילית - שזה כבר בפני עצמו נדיר. מעבר לכך, באים ואומרים שמי שהגה ותכנן את זה היו רואי-החשבון.

על פי הטענות, זה לא מצב שבו החברה עשתה את התכנון הפלילי ורואה-החשבון עצם את העיניים. לכן זה מאוד קיצוני". לכן, לדבריו לא ניתן ללמוד מכתב האישום הזה על שינוי במדיניות והחמרה עם רואי-החשבון.

קנה, המכהן גם כשופט במועצת רואי-החשבון, מוסיף: "כאשר רואה-חשבון עובר על חוק כזה או אחר ונמצא אשם בפלילים, מוגשת אוטומטית תלונה למועצת רואי-החשבון. בהערכה גסה, אנחנו לא רואים יותר מאשר 10 מקרים כאלה בשנה. וזה גם אם אני מגזים כלפי מעלה".