בשורה רעה מאירועי האופנה לגבר: אין בשורה. הבשורה הטובה: זה טוב לישראלים

הגבריות שהאופנה מציירת לנו לקראת הקיץ האחרון של העשור הראשון במאה ה-21, כבר לא שייכת לאותו מנהל בכיר במשרד יוקרתי, אלא קרובה ברוחה יותר לאדם הממוצע מן הרחוב. על המסלולים נראה גבר "עשוי" פחות, רשמי פחות, שאווירה של נון-שלנטיות אופפת את התנהלותו.

אז הבשורה הרעה היא, אם תרצו, שאין העונה בשורה. הבשורה הטובה? הא-פורמליות הזאת הולכת להתחבר מצוין לגבר הישראלי.

נפרדים מהעניבה

נקודת מוצא טובה להתחיל ממנה העונה, היא באזור החזה. בקיץ 2009 ישתחררו הגברים מהעניבה ומהכפתור האחרון של החולצה. בית החזה הוא שיתווה את המשקל הכללי של הבגד, את הנוכחות והאווירה. "מי שישב תשע שנים בכלא הרוסי, לא צריך עניבה..." נזכרתי בתגובתו של נתן שרנסקי לדרישה לענוב עניבה בבית הלבן. לא לגמרי ברור ממה מנסה להשתחרר הגבר של תקופתנו, אולי זאת תגובה ישירה למיתון הכלכלי, כפי שסוברת עורכת האופנה של ה"הראלד טריביון", סוזי מנקס.

כריסטופר ביילי, המעצב של בית האופנה הבריטי ברברי פרורסום, העמיד כבכל עונה במרכז הקולקציה את הפריט הג'נרי של המותג - מעיל הטרנץ'. רק במקום שיבוא כשכבה שלישית או רביעית מעל חליפה מחויטת וחולצה מעומלנת, הוא נזרק העונה ברישול אגבי מעל סריג דקיק בעל מפתח צוואר עמוק. הצעות שונות למפתחים כאלה חזרו לאורך כל התצוגה - וי, עגול, או סתם כפתורים פתוחים עד מתחת לחזה. צעיפים גדולים הקשורים ברישול סביב הצוואר הדגישו את המפתחים ובלטו על רקע היעדרותן של עניבות. כובעי פנמה השלימו את המראה הכללי, שנענה כולו לשם שהעניק ביילי לקולקציה - "קלאסיקה מקומטת".

גם בורסאצ'ה מפתח החולצה העמיק פלאים. גוונים של אפורים ולבנבנים לצד צבעי גלידה פסטליים - סגול, כתום, תכלת וצהוב - שטפו את המסלול והשרו אווירה של התרגעות. גם כאן נקשרו צעיפי בד סביב הצוואר, וכחלק מהסטיילינג נדחפו תחת לחולצה והגיחו חזרה מעל המכנסיים. סנדלי פלסטיק צבעוניים ומשקפי שמש אטומים התכתבו עם הקונטקסט, שמן הסתם היה הולם את המראות הללו הרבה יותר מהמשרד - טיול בשעת בין ערביים על טיילת חוף הים.

אלמנט נוסף, המצביע אף הוא על כך שהחליפה הולכת להישאר תלויה עמוק בארון העונה, הוא הפיג'מה. הדוגמן שפתח את התצוגה של בית האופנה האיטלקי בוטגה ונטה, לבוש בווריאציה מעוצבת על פיג'מת הפסים, כשתחת זרועו עיתון מגולגל של בוקר, המשיך כחוט השני לאורך מסלולי הליכה נוספים בתצוגות של מילאנו.

דומניקו דולצ'ה וסטפאנו גבאנה למשל פרסמו בהודעתם כי, "קולקציית הקיץ משקפת את אורח החיים הרגוע של האדם המודרני שחי תוך מודעות לשמירה על עצמו וגופו". בפועל הם שילבו אלמנטים מעולם הפיג'מות ושעות הפנאי בחייטות המסורתית, ובכך הפרו את קדושתה של החליפה המסורתית. מכנסיים רחבים בעלי גומי ושרוך במותן, דפוסים של פסים ופייזלי שחזרו בחולצות, במכנסיים ובז'קטים, מכנסי בוקסר קצרצרים וחלוקי משי ארוכים, הפכו תחת ידיהם האמונות למראה המחויט של העונה.

השראה טרופית

קונטקסט אחר, פורמלי עוד פחות, מגיע העונה בדמותן של השראות מתרבויות רחוקות או עולמות פנטסטיים. בחלק מהקולקציות נצפה גבר כאילו שב זה עתה מחופשתו. פרידה ג'יאניני לגוצ'י שילבה השראות מאזורים טרופיים ויצרה קולקציה מפתיעה ברעננותה. על צללית צמודה ומהוגנת היא דווקא הקפידה, אולם כל מה שקרה בתוך הגבולות הללו לא שקט לרגע על שמריו. צבעוניות רוויה ומוטרפת - כחולים וירוקים על כל גווניהם, דפוסי ענק של פרחים על שטחים שלמים בבגדים ובנעליים, חומרים מתכתיים מעולם הרוק ופיתוחים נוספים דוגמת רקמות, פטצ'ים ועוד, הפכו את הלוק הכללי לכמעט מוגזם, על גבול הקמפי. מעילים גדולים מלווים בתיקי צד שהוחזקו כאילו היו קיט-באגס, שיוו לקולקציה כולה תחושה כאילו במסע עסקינן. אולי מסע סביב העולם, אולי למעמקי ההיסטוריה של האופנה, ואולי פשוט מדובר היה בבריחה מהמציאות שמסביב.

בשל האווירה הא-פורמאלית של קיץ 2009, אפילו מעצבים המזוהים עם כתב יד מסוגנן הרשו לעצמם להשתחרר יותר. מיוצ'יה פראדה שיחקה עם הצללית של החלק העליון והציגה ז'קט ספורטיבי, שהתקצר עד מעל למותן ונתלה ברישול על הכתפיים בשתי רצועות. השרוולים של החלקים העליונים קופלו כולם קיפולים גסים, כך שהחולצה בצבצה מתחת. החולצות היו כל-כך קצרות, שחשפו טפח ולעתים טפחיים מהבטן. אפילו המכנסיים בעלי המפשעה הנמוכה, נראו כאילו אורך מכפלתם לא קוצר כהלכה. רק מעצבת כמו פראדה יכולה להרשות לעצמה לבחון את גבולות ה"זרוק" בצורה כל-כך מוקפדת. הקולקציה הצליחה, כרגיל, ליצור מתח מסוגנן ומדויק בין כל האלמנטים, ממש כפי שהגדירה בהודעתה לעיתונות - "בין עוצמה לשבריריות גברית".

מבין כל הקולקציות לגברים העונה, אלו מביניהן שחיפשו גישה משוחררת יותר כדי להתמודד עם השפה המחויטת, היו המעניינות ביותר. קולקציות כאלה נראו בעיקר בפריז. יוז'י יממוטו היטיב לבטא את הרעיון כי החיוט לא בהכרח נמצא בפריט, אלא בתחושה כולה של הלובש, והציג על המסלול דוגמנים שאמנם לבשו חליפות מחויטות גדולות-ממדים, אבל לא נראו בהן מחויטים כלל, אלא נינוחים ושאננים. הפואטיקה של האקראיות שאפיינה את המסלול שלו, רק התעצמה בזכות המגוון הרחב של המציגים שכלל צעירים כמבוגרים, רזים כשמנים, ודמויות מוכרות מעולם האמנות והמוזיקה לצד פרצופים אנונימיים.

כרגיל, גם העונה חזר העיסוק בג'נדר, תוך בחינת אלמנטים נשיים מול גבריים. אולם גם כאן, כמו ביתר הנושאים, לא נרשמה בשורה חדשה. אלכסנדר מקווין וגם ראף סימונס לבית האופנה הגרמני ז'יל סנדר הדגישו באמצעות חתכים צבעוניים בפנים הבגד את האנטומיה הגברית. חולצות מכופתרות המתכתבות בחתכיהן אחר הטורסו הגברי בלטו ביופיין אצל מקווין, כמו גם חליפות שקויי אורך בהירים או כהים בתוכן יצרו אשליה של גוף צר ורזה. משחקים של שקיפויות והבזקים מטאליים מסוגים שונים העצימו את האווירה של הקולקציה, שנעה בין הצגת הגוף הגברי הממשי לבין הופעתו כגוף מלאכותי.

ראף סימונס לז'יל סנדר העלה קולקציה פורמליסטית, כמעט פוטוריסטית באופייה, היוצרת אף היא באמצעות תתי-צורות צבעוניות בבגד אשליה לגבי הגוף שבתוכו. משטחי צבע צהובים וכחולים יצרו טריטוריות גיאומטריות כמעט מטרידות בהשפעתן על השטחים האפורים, שחורים ולבנים שמסביב.

אבל את הקולקציה המעניינת ביותר בקטגוריה הזאת הציג סטפאנו פילאטי לבית האופנה איב סאן לורן, שיצר מראות של גברים נעריים. הצללית המהודקת של המכנסיים המחויטים שישבו ברוב המקרים על מגף שפיצי, או נעל מוקסין שחשפה כף רגל, הסריגים ההדוקים לגוף והצווארונים המציצים תחתיהם בסדר מופתי, שרוולי הז'קט שקופלו עד מעל למרפק וקצה החגורה הארוך המשתלשל מטה, הטייץ הצמוד והטרנינג המטולא - ניסחו אמנם שוב את המוכר והברור, אבל משהו שם בכל זאת נראה הפעם אחרת. *