קצר משפחתי

ההצגה "שעה טובה ליוגה" מביאה את הבמאי אלון אופיר ואת השחקנית אפרת בוימולד להרהורים נוגים בכל הקשור למשפחה ולמשפחתיות. כחלק מההתמודדות עם הסיטואציות הצורמות שמעלה המחזה, הם מדברים על הקושי לקיים אינטימיות, על מגבלות ההורות ובעיקר עד כמה כל משפחה אכן אומללה בדרכה

האינטרקציה בין שחקן לבמאי כוללת מספר אופציות: או שיש להם את זה, או שהם מקיימים יחסים קורקטיים, או שלזוגיות הזאת ממש אין סיכוי. במקרה של אלון אופיר, 41, ואפרת בוימולד, 28, הבמאי והשחקנית מתקשים להיפרד זה מזה. עכשיו הם שוב משתפים פעולה בהצגה חדשה שעולה ב"הבימה" - "שעה יפה ליוגה", המבוססת על ספרה של אילנה ברנשטיין. ההצגה מגוללת את קורותיהם של בני זוג, שהאהבה מתה אצלם מזמן: הוא בוגד בה, היא שותה לשוכרה, ובתוך כל הקלחת מודיעה להם בתם (בוימולד), שהיא עומדת להינשא.

אופיר: "למרות מה שזה נשמע, ההצגה היא על אינטימיות, על משפחתיות, ועל המחיר שהיא גובה".

*מתקציר העלילה לא נראה שזה פרופיל של משפחה נורמלית.

"זה מה שהמחזה שם על השולחן. מה זה נורמלי? אני גרתי במשפחה נורמלית, אבל אחר-כך הבנתי כמה זה לא היה נורמלי. גרנו בחולון, משפחה ממעמד הפועלים שעברה את המשבר הכלכלי בשנות ה-80. גם במשפחה הזאת אף אחד לא יודע מה קורה בחדרי חדרים, ואז הבת מודיעה על נישואיה. מעבר לסיפור האישי, יש כאן שני דורות - הדור של ההורים הנוכחיים של היום, והחבר'ה הצעירים, שאמנם יכולים לעשות מה שבא להם, אבל הם דווקא חוזרים לכללים המסורתיים שהיו נהוגים בעבר".

בוחרת בתמימות

בוימולד מאבחנת את דנה - הדמות שאותה היא מגלמת בהצגה, כמי שספגה בבית ציניות וחוסר הרמוניה או במילים אחרות - את כל מה שלא צריך להיות בחיי נישואים.

"יש המון קור במשפחה הזאת, בני המשפחה לא מתחבקים ולא מתנשקים, לא מספקים נחמה זה לזה ודנה רוצה שהחיים שלה ייראו אחרת. היא רוצה לקבל את החום מהמשפחה שהיא תקים. יש לה הימשכות למקום הזה, למרות שהיא כמעט הפסיקה להאמין. היא מתעקשת שלא להישבר, ולמרבה הצער, בסוף היא נשברת. ובכל זאת, בסוף ההצגה, דרך היוגה, שזו אולי סיטואציה מופרכת, נוצר איזשהו קונטקט בין האנשים".

אופיר: "אני, לדוגמה, לא התחברתי למשפחה של אמי, שהיו בה 11 ילדים. בשנה שעברה, דודי התקשר אלי והזמין אותי לכנס של המשפחה. בהתחלה, ניסיתי למצוא תירוצים, אבל לבסוף הלכתי למפגש. זה נגע בי במקום חם, וזה בלט לעין. חזרתי משם מאושר אחרי שנים שלא נפגשתי עם המשפחה".

בוימולד: "גם אני, כמו דנה, בוחרת בתמימות, ורוצה להאמין שתהיה לי משפחה ושנעשה ארוחות בימי שישי ונשמור מסורת".

אופיר: "אני לא רוצה משפחה. המחיר של האינטימיות גבוה מדי עבורי. הסיבות שאיני רוצה ילדים הן הכי לא אגואיסטיות. מההיכרות שלי את עצמי, ברגע שיש לך לב, יש לך אחריות גדולה עשרת מונים, ואני לא חושב שאני יכול לגדל ילד, ולא להעביר לו את זה הלאה".

*אתה לא מקנא בהורים לילדים?

"אני מעדיף למות עם הפספוס של בלי, מאשר לחיות עם שריטות שיכולתי לגרום לילד שלי. יכול להיות שאיפשהו, מתישהו, אפגוש מישהי שתשנה את חיי, אבל בינתיים אני לא רוצה ילדים. הורות היא כישרון מולד, טבעי. יש אנשים שהם יותר מוכשרים להיות הורים, אבל נראה לי שאני לא רגיש מספיק כדי להיות הורה".

קונצרט של בני אדם

ההשראה לבימוי הסיטואציות המשפחתיות הגיעה לאופיר מהאמן רנה מגריט, שלדבריו "היה אמנם אמן ריאליסטי, אבל היו בו אלמנטים מוזרים". המוזרות המובנית שטבועה בהצגה מתיישבת היטב עם השם האניגמטי משהו - "שעה טובה ליוגה". "גם המחזה הזה", מסביר אופיר, "הוא לכאורה רגיל, ופתאום מגיעה בסוף היוגה. בבימוי הלכתי עם הקו הזה רחוק יותר. יש בהצגה קטע שבו אפרת מארחת בביתה אנשים שיושבים ושופכים את לבם בסלון שלה, ובשלב מסוים היא מניחה את נעליה על השולחן ורוקדת ואלס במרפסת".

האם יש פורמט למשפחה מוצלחת?

"זה מדהים שהאנושות התפתחה בכל-כך הרבה תחומים, ומה שנשאר עם הכי הרבה סימני שאלה זה המשפחתיות. הפורמט המודרני לא עובד וגם המסורתי לא. יש צורך לקיים את המשפחתיות, אבל זה מאוד קשה, ואם אין אהבה אמיתית שום דבר לא יעבוד. הייתי במערכת מונוגמית במשך 18 שנה. הייתי בזוגיות פתוחה, ניסיתי, ראיתי, ועדיין אני מחפש מישהי שתשנה את זה".

בוימולד: "אני מאמינה במוסד הנישואים. אני בוחרת להמשיך להאמין. אני גם אדם זוגי".

אופיר: "המחזה מורכב מכל-כך הרבה ניואנסים, שכאשר אתה קורא אותו בבית, אתה שואל את עצמך 'מה קורה פה? הדמויות סופגות עלבונות, ואף אחד לא קם והולך'".

בוימולד: "בהתחלה, הדמות שלי הרגיזה אותי. היא נראתה לה שיפוטית וקנטרנית, ופתאום הבנתי את התמימות שבה. פתאום הערכתי אותה, כי לא קל לגדול עם הורים כאלה שמזנים למול עיניך את כל מה שקשור לכבוד הדדי, שלא לדבר על אהבה, והבת נשארת נאמנה לערכים ולצרכים שלה ולא מתקפלת".

אלון, מה היה לך הכי חשוב להעביר לקהל?

"מעבר לשבירות של הסוריאליזם, התייחסתי למחזה כאל קונצרט של בני אדם שאף אחד מהם לא באמת קשוב לקיומו של השני. יש בהצגה סצנה שבה כמה זוגות מדברים בינם לבין עצמם ביחד, ונוצרת קקופוניה, כשכל אחד מדבר על נושא שלו. בתיאטרון יש גישה ליניארית שאחד מדבר והשני מדבר אחריו. ואני אומר, הנה אפשר לדבר כולם ביחד. היה מאוד קשה לביים את זה, אבל זו סיטואציה מהחיים. בהצגה הזאת עניינה אותי גם המוזיקליות של הדברים".

* מה אתה אוהב יותר, לשחק או לביים?

"תלוי איך אני מתעורר בבוקר. תיאטרון אצלי זה צורך כמו אוכל, כמו סקס. זה משהו בוער, שאני חייב לתת לו פורקן וביטוי. ישנן תקופות שבהן אני רוצה יותר לביים וישנן תקופות שאני מתגעגע לבמה. אבל אני לא יכול לקיים את האחד בלעדי השני".

בוימולד: "אני מרגישה שלאלון, כבמאי, יש יתרון בזה שהוא גם שחקן. אני חושבת שהוא במאי יוצר. אם במאי הוא מתווך בין השחקנים לקהל, אז אלון נותן עוד נופך שלא תיארת לעצמך שהוא יכול להוסיף". *

צרו איתנו קשר *5988