למלך אין כתר / הבמאי אודי בן משה מקפיד לפקפק בעצמו ומאמין בחוסר שלמות

לכבוד הצגה חדשה שהוא מעלה בתיאטרון החאן - "בעלי המתוק ואשתי היקרה", הוא אומר כי "דווקא המקומות האלה שאני לא שלם איתם בבימוי עוזרים לי לאשש את המסקנה שאין מושלם, ושההצגה היא אנושית כמו היצורים שלה"

לא קל להיות אודי בן-משה בימינו. האיש שהוכתר כהבטחה הגדולה של התיאטרון בארץ ואף זכה בתואר במאי השנה, מלהטט בין תפקידים ונע מהפקה להפקה. ממחר תועלה בתיאטרון החאן הצגה חדשה שביים "בעלי המתוק ואשתי היקרה" - שתי קומדיות קצרות על חיי נישואין, ובן-משה, רווק תל-אביבי בן 41 שעדיין אינו מכיר את הסיטואציות הללו על בשרו, מבשר כי "משהו בתבנית הזו של נישואין עקום בעיני. צריך למצוא ב-2008 איזה אופן לעשות את זה אנושי ואפשרי יותר".

בן-משה, שחתום על הצלחות תיאטראליות כמו "נוימן - אגדת חיילים", "הרטיטי את ליבי" ו"נישואים" שזכתה כקומדיית השנה בפרס התיאטרון 2008 , טוען כי כל הצגה שהוא מביים היא תוצאה מדויקת של העיתוי שבו היא נעשית ושל השחקנים שהוא עובד עימם. "אני מנסה לצאת למסע יחד עם השחקנים ולא לכפות עליהם קונספט. מאחר שאני שחקן במקור אני מאוד מרגיש את השחקנים. אני יוצר איתם דיאלוג, כשכל העבודה היא תוצאה של היריון בין הראייה שלי לראייה שלהם. אני מכריז על כיוון מסוים והתהליך הוא משותף שלי ושל היוצרים".

תן לי דוגמה.

"כשעבדתי עם השחקנים על שני המחזות שעוסקים בחיי נישואין, קיבלתי הרבה אינפוטים מהשחקנית שהיא עצמה נשואה. היא האירה את עיניי מהרבה זוויות. במובן הזה, התהליך של החיפוש אינו נגמר. לכן, אני מנסה לביים מזוויות שונות ולא להתקבע. ב'הרטיטי את ליבי', למשל, ניסיתי למצוא את האיזון בין הגרוטסקה לאנושיות. נורא קל לייצר מסגרת משמעות אחת אבל אני מחפש בעיקר את הגבולות הדקים של המורכבויות".

איך אתה מתחיל לעבוד על הצגה?

"בדרך-כלל, אחרי שאני קורא את המחזה יש לי איזה דימוי מרכזי של איך צריכה ההצגה להיראות. ב'הרטיטי את ליבי', היה לי דימוי של דלת שפתוחה באוויר ואז אני רואה איך אני בונה את ההצגה סביב הדימוי הזה. אם אין לי דימוי ויזואלי מרכזי אני מנסה לפרק את המצבים, לפרק את המילים שעל הדף, להבין את הסיטוציה שיצרה אותן. אני צריך לשמוע בדמיון מוזיקה מסוימת, כשהחיפוש הוא אחרי איזה טון לנגן אותה".

נזהר מציפיות

החיפוש אחר המוזיקה נטוע היטב בעולמו של בן משה שמנגן בעצמו בתופים, פסנתר וקסילופון. כשהוא נשאל על התכנים שמעניין אותו להתעסק בהם הוא עונה כי "אדם חכם אמר לי פעם שהדרך שבה אתה הולך, שם אתה נמצא. מה שאני עושה עכשיו הכי מעניין אותי ואני לא יודע מה יהיה הלאה".

אז מה מעניין אותך כיום?

"מעניין אותי הפחד מקשר, מאינטימיות. זו תקופה ארוכה שאני עוסק בעשייה אינטנסיבית בתחום התיאטרון, מה שמרמז לי שאני מתקשה להשקיע אנרגיה בתחומים אחרים בחיים".

בן-משה מתייחס בסקפטיות אופיינית למיצובו כהבטחה הגדולה של התיאטרון הישראלי כיום. "כל מיני מושגים כמו 'הבטחת השנה' הם כמו עננה המרחפת מלמעלה שיכולה לעשות כל דבר וברור לי שאחרי ההבטחה יש אכזבה. לכן, אני מנסה לא להיות מושפע מהעננה הזאת, לא להיות עבד של הציפיות האלה כי היהודים אוהבים להמליך מלכים, ואני רואה את עצמי בר מזל להתעסק בחומרים שמעניינים אותי, עם יוצרים שאני אוהב ומעריך. מבחינתי לעבוד במשך שנים עם אנשים כמו מיקי גורביץ', ג'יטה מונטה וגדי יגיל זה לא דבר של מה בכך.

תאר לי מה הרגשת ביום שבו זכית בתואר במאי השנה.

"הזמנתי חליפה כי אין לי בגדים חגיגיים בבית, וזה היה מפתיע ומרגש מאוד, וגם מביך".

מביך?

"כן. מביך אותי שאני מתחרה עם במאים כמו יבגני אריה".

אבל קנית את זה ביושר, לא?

"אני לא יודע להגיד. זה נכון שלא רימיתי אף אחד, אבל יחד עם זאת, זה מפתיע אותי שאנשים חושבים שאני יודע מה אני עושה. אני מקווה שאני אתפתח בתחום, שהשפה התיאטראלית שלי תתרחב ושתהיה עשירה בביטוי".

מאתגר את הקהל

אחד הדברים המפתיעים אצל בן-משה, לפחות ביושבו בעמדת הבמאי הוא הקבלה הכמעט סטואית שלו כלפי מצבים של חוסר-ידיעה. "אני מנסה שלא לפחד מחוסר הידיעה כי כשאתה בחוסר ידיעה אתה שולל את כל אותם השפנים שאפשר פתאום להוציא מהכובע. אני מנסה לא להיבהל מהבהלה ובעיקר לא להיות זחוח ומרוצה מעצמי.

"אני חושב שצריך המון ביטחון כדי לא לדעת. בעיני, דווקא מי שדעתו נטועה והוא יודע מה הוא רוצה הוא חסר הביטחון".

במבט לאחור, אומר בן-משה כי הוא אינו שלם עם אף אחד מהמחזות שהוא ביים עד כה. "בכל מחזה יש סצינות שלא פיצחתי, ב'הרטיטי את ליבי' היתה סצינה שבה למקה מגלה את המאהב של ללה בארון ושם הרגשתי שזה לא מדויק מספיק, ובהצגה 'בידרמן והמציתים' לא פיצחתי את החלק של המקהלה. אבל דווקא המקומות האלה שאני לא שלם איתם בבימוי עוזרים לי לאשש את המסקנה של עצמי שאין מושלם, ושההצגה היא אנושית כמו היצורים שלה".

אתה אופטימי לגבי מצבו של התיאטרון הישראלי?

"אני מקווה שהתיאטרון היום יותר ויותר מאתגר את הקהל שלו. תיאטרון לא יכול להילחם בטלוויזיה. הוא לא אמור לספק מה שהוא לא יכול לספק. בתיאטרון הקהל צריך לרכון קדימה, להיות אקטיבי למתרחש. הוא לא יכול להישען אחורה בפסיביות במין 'נראה אתכם, תעשו לי גוד טיים'". *