הנקראות ביותר

עורכי הדין בתחום המס טוענים טענות שטחיות

בית > "כן, כבר אמרו לי שאני דומה לשלמה ניצן מ'רגע עם דודלי", אומר יוסף אדרעי בחיוך, כשהוא פותח את דלת ביתו בחיפה, ומנפץ את תדמית הפרופסור הרציני חסר-חוש ההומור הנדבקת לרוב מומחי המס. למרות החום הכבד בחוץ והמזגן שלא עובד, הבית קריר ונעים. "זה האוויר החיפאי", אומר בעל הבית, ומתלבט אם לשקוע בתוך ספת עור שחורה בסלון, או לצאת אל הגינה. מהגינה הקטנה של הבית, הממוקם על מצוק במעלה הר-הכרמל, נגלה נוף מרהיב. חופיה הצפוניים של העיר פרוסים כשטיח מנצנץ בגוני כחול-ירוק למרגלות ההר.

אדרעי גר בחיפה 17 שנה, מאז סייע לפרופ' יצחק זמיר להקים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטה בעיר הצפונית. ולמרות זאת, הוא לא היכה בה שורשים. "עברתי הרבה מאוד מקומות מגורים בחיי. אני נודד לאן שהעבודה מובילה אותי", הוא אומר, ומוסיף: "עכשיו, שהילדים יצאו מהבית יכול להיות שנחזור לגור במרכז". אדרעי גר בעיר שבה הוא עובד בדרך-כלל, והוא גם משתדל לגור במרחק של 5 דקות בלבד ממקום העבודה. נסיעות בעיניו, הן בזבוז זמן. "אני לא אוהב נסיעות. זה מרגיז אותי".

בית ההורים > "נולדתי בצפת לאבא ספרדי ולאימא אשכנזייה. הנישואים האלה עשו מהומה גדולה בצפת, כיוון שזה לא היה מקובל בזמנם. הם היו הזוג המעורב השני בדור שלהם. אני ואחי שלומי, היינו מודעים אז לכך שיש לנו בית חצי-ספרדי וחצי-אשכנזי. בשבתות, היינו הולכים פעם לבית-הכנסת הספרדי ופעם לאשכנזי".

"יש לי פרספקטיבה מעניינת על החיים בחברה שלנו ותובנות לגבי ההבדלים בין בני עדות המזרח ליוצאי אירופה. בני עדות המזרח מחכים שיזמינו אותם לכהן בתפקידים שונים, שיגידו להם 'בכבוד, בוא תהיה ראש ממשלה, שר החוץ'. הם פשוט מחכים. האירופים, האשכנזים, לא מחכים, אלא נלחמים על המקום שלהם. יש פה איזה התנגשות של תרבויות. תרבות אחת, שהיא מאוד אמביציוזית ואגרסיבית, ותרבות שנייה שמחכה שיזמינו אותה. זה חלק מבעיה שאני מזהה בחברה עד היום.

"אני לא הולך לקרוא לה אפליה גזעית, אבל יש איזשהו מדרג חברתי לא נכון בעקבות הבדלי התרבויות האלה, וזה בא לידי ביטוי גם באקדמיה. באקדמיה, אם אתה לא שייך לחצי-אחוז הגאונים אז אתה צריך להתקדם באמצעות המרפקים ולדחוף את עצמך קדימה. בעניין הזה יש פער בין עדות המזרח לאירופים-האשכנזים במידת האסרטיביות והאמביציה האישית. המזרחים אומרים 'חמור קופץ בראש', אל תקפוץ, חכה שיזמינו אותך, אבל באקדמיה שלנו אסור לחכות שיזמינו אותך.

"ומה קורה בעקבות הפער הזה? מספר האקדמאים - הפרופסורים, הדוקטורים והמרצים - מקרב בני עדות המזרח הרבה יותר נמוך מאשר האקדמאים מקרב יוצאי אירופה. התופעה הזו - שבני עדות המזרח פחות אסרטיביים וכתוצאה מכך תופסים פחות עמדות מפתח - באה לידי ביטוי גם באקדמיה, שאיננה ממהרת להזמין אף אחד. צריך לגלות מרפקים. הם מחכים שיזמינו אותם וזה לא קורה".

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי במלחמת העצמאות על שולחן במטבח. צפת הייתה במצור ואי אפשר היה להגיע לבית-החולים בטבריה, אז מיילדת זקנה יילדה אותי בבית. גדלתי על הסיפורים של מלחמת העצמאות, זה היה חלק מההוויה בבית. אבי היה פקיד בדואר, ובסוף הקריירה שלו היה מנהל הדואר, ואמי התחילה כעקרת-בית ומאוחר יותר יצאה לעבוד. הייתה לי ילדות נהדרת בצפת. לצפת היה אופי מיוחד. לא היינו סוגרים את הדלתות בבית אף פעם. אף אחד בעיר לא עשה זאת. חברים היו מגיעים מתי שמתחשק להם, נכנסים, אוכלים ביחד, ומרגישים בבית.

"למדתי בבית-ספר ממלכתי-דתי, וכנראה שהייתי ילד מיוחד, כי קפצתי כיתה. כשהגעתי לגיל תיכון, מנהל בית-הספר החליט שאני חייב להיות גדול בתורה ושכנע את הוריי לרשום אותי לפנימייה של כפר הנוער הדתי בחיפה. אבי נסע איתי באוטובוס לפנימייה, וכשהגענו לחיפה הוא שאל אותי 'תגיד, אתה באמת רוצה ללכת למקום הזה?', עניתי: 'מה פתאום?' ואז במקום ללכת לפנימייה הלכנו להצגה יומית, חזרנו לצפת, והלכתי לתיכון רגיל בצפת.

"מאז ומתמיד היה ברור לי שאלך ללמוד משפטים. כילד לא ידעתי שיש אבחנה בין ללמוד משפטים לבין להיות עורך-דין, אבל היה ברור לי שאני הולך ללמוד משפטים. חשבתי שאהיה עורך-דין, ובמיוחד אהבתי משפט פלילי. בכל המשפטים המבוימים בכיתה הייתי הסנגור. לאחר הצבא נרשמתי לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. חשבתי שצפת וירושלים דומות באופיין, ולכן החלטתי ללמוד בירושלים ולא בתל-אביב, שבה נעלו נעלי שפיץ ושתו אלכוהול. זה לא היה הסגנון שלי.

"עד היום אני מאוד נהנה לבוא לתל-אביב, אבל אני תמיד מרגיש אאוטסיידר שם. כשסיימתי את התואר התקבלתי להתמחות אצל שופט בית המשפט העליון חיים כהן ז"ל, שהיה שופט חברתי ענק. זו הייתה חוויה בלתי רגילה להתמחות אצלו. את המחצית השנייה של ההתמחות השלמתי במשרד עורכי-דין פרטי, ומיד כשסיימתי אותה התחלתי לעבוד כעורך-דין בלשכה המשפטית של מס-הכנסה, ובמקביל השלמתי את התואר השני במשפטים. כשקיבלתי את תואר המוסמך הבנתי שאני רוצה לעשות גם דוקטורט. התפטרתי מהעבודה והקדשתי את עצמי רק לאקדמיה".

מיסים > "כילד אמנם התחברתי לתחום הפלילי, אבל לבסוף בחרתי בתחום אחר לגמרי, במיסים, כיוון שזה היה המקצוע היחיד שהרגשתי שיש לי בו אתגר. ברוב המקצועות האחרים התובנות באו לי בקלות, אבל במיסים פתאום כל דבר היה מאתגר, כי אין דיסציפלינה אחת וצריך לחקור לעומק ולרוחב. די מהר הבנתי שזה נושא שהוא לא רק משפטי, זה גם כלכלה, המון מימון, חשבונאות, משפט ציבורי ועוד, ומוכרחים לפתח ראייה כוללת כדי לראות מה עושים בתחום הזה. זה משך ואיתגר אותי. מה שקל אף פעם לא עניין אותי".

עורכי-דין במיסים > "אני קורא כתבי טענות שמגישים עורכי-דין בתחום המיסים, ושערותיי סומרות. הם פשוט לא מבינים מה הם אומרים. הטענות שלהם שטחיות ואין להם ראיה מקיפה. באים עורכי-דין לבית המשפט, וטוענים טענות לא נכונות כי הם לא רואים את התמונה בכללותה. אז מה מצפים מבית המשפט? מה הם מבקרים את פסקי-הדין? תביאו טענות טובות, ותקבלו פסקי-דין טובים. גם המדינה, בלהיטות שלה לזכות, טוענת טענות לא נכונות".

פוליטיקאים > "הפוליטיקאים הם עם שהולך ונעשה יותר ויותר גרוע משנה לשנה. כדי לקדם את האינטרס האישי שלהם במילימטר קדימה, הם מוכנים לגרור את כול המדינה מטר אחורה.

"כעסתי על הנשיא לשעבר, משה קצב. נניח שהוא צח כשלג ולא נגע באף בחורה כל החיים שלו, עדיין הוא היה צריך להתפטר. העם מצפה שהזוהר של מוסד הנשיאות יבריק ללא רבב. תכבד את הציבור הישראלי ותלך הביתה. אל תיאחז בקרנות המזבח. גם חיים רמון שגה. לעשות ועדת חקירה שהממשלה ממנה כדי להבהיל את משרד המשפטים? הפוליטיקאים האלה, בכדי לקדם את עצמם, גוררים את כל הציבור אחורה. זה מרגיז נורא".

פרנסה > "עד לפני 20 שנה היינו ממש עניים. יש לנו ארבעה ילדים, ואשתי החליטה שעד שכל אחד מהם מגיע לגיל שנתיים היא רוצה להיות איתו, כך ששמונה שנים היא לא עבדה. התקיימנו ממשכורת אחת של מרצה, והמצב היה קשה, עד שהחלטתי לצאת ללמד בחו"ל. במשך 20 השנים האחרונות, כל סמסטר חורף, אני נוסע ללמד בארה"ב. המשכורות שם יוצאות מגדר הרגיל, וזה שינה את מצבנו הכלכלי בצורה משמעותית. יש בעיה עם האקדמיה הישראלית, שבה המשכורות מאוד נמוכות. אני לא יודע איך מצפים שלא יברחו מכאן מוחות לארה"ב".

פנאי > "חושבים שכשאיש אקדמיה מגיע למעמד של פרופ' מן המניין, אז הוא יכול להפסיק לעבוד קשה, אבל זה ממש לא כך. ככל שעובר הזמן יותר דברים מעניינים אותי ומושכים אותי, ויש לי פחות פנאי. אני גם לא בנוי לפנאי ולהשתעממות. אני לא אוהב בתי-קפה למשל. לא מסוגל לשבת לאכול או לשתות בלי לקרוא משהו מקצועי.

"אני מרגיש לא נוח כשאני לא עושה כלום, ולכן אין דבר כזה שאני לא עובד. אם אין לי חוות-דעת לתת, מאמר או ספר לכתוב, אז אני קורא ספרים חדשים מתחום המיסים, ואחר-כך הצעות חוק ודברים שוטפים שהרשות מפרסמת באתר שלה, ועוד. הנופש האולטימטיבי שלי הוא קריאה מקצועית. זה הבילוי בעיניי".

קריאה > "כילד קראתי באובססיביות כל הזמן, וזה נשאר איתי עד היום. אשתי ובתי הגדולה תמיד דואגות שיהיו לי ספרי קריאה מעניינים, כי הן יודעות שזה מאוד חשוב לי. אפשר לומר שרוב הפנאי שלי מוקדש לקריאה. אני אוהב ספרים מוזרים והזויים, סוריאליסטיים. עכשיו אני קורא בפעם החמישית את 'תנ"ך עכשיו' של מאיר שלו. הספר האחרון שקראתי היה 'קורות הציפור המכנית' של הסופר היפני הרוקי מורקמי, ולפניו את 'בית הקברות לספרים נשכחים'.

"אני קורא קצת היסטוריה, הרבה סוריאליזם והרבה מתח. יש הרבה ספרים ישראליים שכשאני מתחיל לקרוא אותם, אני כבר יודע מה כתוב בדף השני וזה מפסיק לעניין אותי. זה כל-כך צפוי ומשעמם שלא שווה להמשיך לקרוא. אני צריך אפקט של דילמה, לא שעמום מוחלט. עכשיו אני קורא את הספר שמתאר את כתב היד של ארכימדס, 'החיפוש אחרי ארכימדס', ומדי פעם אני משתדל לקרוא על תורת הקוונטים. חומר מרתק אבל קשה. יש מי שאומר, שהיו רק שני אנשים שהבינו את תורת הקוונטים ואני כנראה מאוד רחוק מהם".

כדורגל > "לפני שנרשמתי ללימודי משפטים, עברתי קורס מאמני כדורגל. חשבתי שאולי תהיה לי אפשרות לפתח קריירה בתחום הזה, כמו אחי שלומי. הוא היה שחקן כדורגל מקצועי, שיחק בהפועל צפת ובהפועל חיפה, עד שנפצע בצבא. היום הוא מנהל בית-הספר למאמנים בהתאחדות לכדורגל. הוא אימן את אברהם גרנט למשל. כנראה, הבנתי שהוא טוב ממני, אז פיתחתי קריירה בתחום המשפט".

ספורט > "פעם בשבוע אני משחק כדורסל עם סטודנטים שלי באוניברסיטה. הם ממש מסכנים. כל הזמן חוטפים ממני צעקות, למה הם לא רצים כמוני ולא מדביקים את הקצב. מובן שאני צוחק. חוץ מזה, אני משתדל לצעוד פעמיים בשבוע על חוף הים עם אשתי, ולצפות בשקיעה".

מגורים > "עשיתי המון שינויים במקומות המגורים ובמוסדות האקדמיים שבהם לימדתי במהלך החיים. אני ואשתי עברנו יותר מ-10 דירות במהלך הנישואים שלנו בעקבות העבודה שלי. גרתי בצפת, בירושלים, בכפר-סבא, באטלנטה, בניו-יורק, בפילדלפיה, בסן-דייגו, בלוס-אנג'לס, בוושינגטון, באוהיו, בקולומבוס, וכיום בחיפה. היום חיפה קצת משעממת אותי, אני מרגיש רחוק מהאקשן, ואני כבר שוקל לעבור למרכז".

בעוד 10 שנים > "לא יודע מה אעשה ואיפה אהיה. תמיד עשיתי את מה שאני אוהב. אני אוהב לקרוא וללמד, אין ג'וב יותר טוב מזה בעיניי. לכן, אני חושב שאעשה אותו דבר גם בעוד 10 שנים, אעבוד באותו תחום, וגם אם לא אכתוב ספרי משפט אכתוב ספרים אחרים. אני פשוט לא יכול לא לעשות כלום עם עצמי, וכתיבה זה דבר נהדר, אז נראה לי שאני אמשיך עם העיסוק הזה".

מה לא יודעים עליי > "אני חושב שרוב האנשים לא יודעים שיש לי חוש הומור, שמי שמכיר אותו חושב שהוא נהדר. יש אנשים שחושבים שאני אדם יבש, ואפילו מפחיד. אני לא יודע למה. חוץ מחוש הומור אני גם מאוד רגיש. אני מסוגל לבכות אפילו מפרסומת של קוקה-קולה, אם יש בה משהו מרגש שקשור ליחסים בין בני-זוג או בין אבא לבן".

רזומה

* פרופ' יוסף אדרעי (60), נולד בצפת ומתגורר בחיפה. נשוי לבלה ואב לארבעה * ממומחי המס הבולטים בארץ * פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. במקביל, כיהן עד לאחרונה כדיקן וכראש המכללה האקדמית למשפטים ברמת-גן * באפריל השנה, הצטרף כיועץ חיצוני למשרד עוה"ד פרופ' ביין החיפאי * מרצה באוניברסיטאות רבות בארה"ב, ביניהן הרווארד, מישיגן, ג'ורג' וושינגטון, UCLA, סן-דיאגו, וכן באירופה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות