אבנים מעכו, מחירים מהשמיים

153 מיחידות הדיור הראשונות נמכרו כבר עבור סכום כולל של 332 מיליון דולר ו-130 מתוכן כבר מאוכלסות. אלא, שמצב שוק הנדל"ן בלאס וגאס נמצא בתקופה האחרונה בירידה צלולה. מכל ארה"ב כולה, זו העיר המקרטעת ביותר, בעיקר לאור רווית הבנייה ששוררת בה וכוח הקניה הנחלש של התושבים המקומיים בעקבות החלשות הדולר. המחירים הגבוהים של הדירות בעיר, שמגרדים את הגבול התחתון של 10,000 דולר למ"ר, לא מוסיפים לתשוקת הקנייה, הנחלשת ממילא.

למרות כל הנתונים האלה, באי.די.בי מבהירים כי הם לא מתכוונים להוריד מחירים בקרוב. על פי ההערכות של הקבוצה, צפויות ההכנסות מהשלב הראשון של הפרויקט להסתכם ב-505 מיליון דולר. הבעיה היחידה היא, שמאז חודש מאי לא נמכרה אפילו דירה אחת בפרויקט.

ירושלים או עכו

כשמתחשק איזה פינוק קטן לדיירי צמד הבנייניםOne Queensridge Place הם יוצאים לחדר המדרגות של הבניין. בדרך למעלית הם דורכים על ציורי שיש מרוצפים אבנים טובות, שהועתקו מפירנצה. עבודה של שלוש שנים ושני אמנים על כל מטר מרוצף. אם רוצים לנוח קצת הם הולכים לספא שנמצא בקומה התחתונה של הבית שלהם. שם, בין הפסלים הרומים, מזרקות המים ורצפות השיש הבוהקות הם טובלים בג'קוזי, מתחממים בחמאם התורכי או מקבלים מסאז' ועטיפת בוץ חמה, ממש בלי לצאת מהבית.

בנסיון למצב מחדש את "אמנות החיים", פרויקט הנדל"ן מאפשר לאלה שחושקים בפרטיות ובדיסקרטיות, אבל גם רוצים להתכנס בתוך בניין משותף, לרכוש דירה מאי.די.בי של נוחי דנקנר. כדי להיכנס צריך להיות דייר או לקבל אישור כניסה מראש. אין כל דרך לקפוץ לקפה ספונטני.

זהו אחד משלושת הפרויקטים שבונה קבוצת נכסים ובנין בלאס וגאס, אבל כנראה שהפרויקט הזה חביב במיוחד על נוחי דנקנר, הבוס הגדול, כי שם הוא בילה את יום ההולדת שלו בחגיגות בחדר המסיבות המשותף במקום.

הקשר הישראלי הוא כנראה הסיבה שכל האבנים בבניין מגיעות מישראל (למעט השיש האיטלקי). כשמסתובבים שם, התחושה היא שנמצאים בכותל המערבי בירושלים או בין סמטאות עכו. ישראל נמצאת בכל מקום. חברת הבנייה שאחראית על הקמת הפרויקט היא PERINI, שנמצאת כרגע בעיצומה של בניית ה"סיטי סנטר" בווגאס, בבעלותו של MGM GRAND.

את צמד המגדלים רואים כבר מרחוק. באמצע הוואלי של לאס וגאס, אלה שני הבניינים היחידים בנוף. מהפרויקט החדש, שמאוכלס בחלקו בדיירים שקטים ועשירים כקורח, אפשר לראות את השמש האדומה שוקעת על הרי מדבר נוואדה מצד אחד ואת זוהר עיר החטאים של ה"סטריפ", רחוב המלונות של ווגאס, מהצד השני. לכל דירה, אגב, יש את כל כיווני האוויר.

צמד הבניינים של הפרויקט הם אמנם סימטריים וזהים למראה, אבל אף אחד לא ציפה שאלו שמשלמים הון עתק, יסכימו שהדשא של השכן יהיה בדיוק בצבע שלהם. אף אחד מ-385 מתחמי המגורים שפרוסים על 18 קומות בכל בניין אינו זהה לשני. הדירה הקטנה ביותר, היא בגודל 500 מ"ר ובכל דירה יש עיצוב אחר של תמונות שיש איטלקי על הקירות, מרוקעות באבנים טובות, פיתוחי נחושת מזרחיים ופסלים בסגנון עתיק. המחירים בהתאם. מחיר של "סטודיו", כמו שקוראים לזה פה, הוא עניין של מליון וחצי דולר. פנטהאוז בן שבעה חדרים, בריכה קטנה, ג'קוזי חיצוני וסגנון של טירה צרפתית עולה 25 מיליון דולר. כל אחד והאמצעים שלו.

הדיירים ב-One Queensridge Place אוהבים את הבית שלהם. גרים פה שופטים, עורכי דין, מנתחים בכירים, אנשי עסקים, פנסיונרים אמידים במיוחד ואפילו אלוף הפוקר העולמי, שיזם את בנייתו של חדר פוקר במתחם המשותף. הדיירים נאים אחד בעיני השני. אמנם כל אחד ספון בטירתו רחבת הידיים ודואג לענייניו הפרטיים, אבל הם מטפחים חיי חברה בריאים, בעיקר כי מדובר בקליקה של אנשים שלא יוצאים מהבית ורואים אחד את השני בספא, בחדר הקריאה או על מרפסת הברביקיו.

דואגים לאורחים

בבית הקולנוע הפרטי שבתוך הבניין מתקיימות הקרנות סרטים, בחדר הטלוויזיה העצום, אליו מסועף בית קפה, מתכנסים השכנים אחר הצהרים לצפות בתכניות אירוח, בחדר הפוקר משחקים קלפים ובבוקר, עובדי הבניין מסדרים לדיירות המבוגרות את שולחן הברידג' הקבוע שלהן. בקיץ כולם מעדיפים לצאת למרפסת הפתוחה, שם נמצאים המטבח ואיזור הברביקיו.

הפרויקט מאפשר לדיירים לנהל את כל חייהם מבלי לפסוע מתחת לשער היציאה שבנוי מאבנים, שהגיעו מעכו. קומפלקס המגורים הזה הוא מיקרו-קוסמוס בפני עצמו. נשארים בבנין כשהולכים לבריכה, מקבלים עטיפת בוץ בספא בסגנון אירופאי, שותים יין במרתף היין הפרטי, רואים טלוויזיה בסלון המשותף, שמתהדר במספר מסכי פלזמה וכורסאות מקיר לקיר או חוטפים איזה משהו קטן בבית הקפה שנמצא בבנין. כל השירותים האלה כלולים בדמי ועד הבית, שעומד על 1,500 דולר לחודש.

תושבי וגאס מודים שהם מוציאים סכום גבוה מזה כשהם רוצים ללכת לחדר כושר או לרשום את הילד לחוגים. הפרויקט הוא פתרון ישים לאלה שרוצים להתרחק מ"הסטריפ", עליו ממוקמים המלונות המוטרפים ביותר בעולם. אלה שרוצים לגור בתוך מתחם שמספק חבילת עונג מלאה, ימצאו שם את ביתם. בחצר אף אחד לא מטייל עם הכלבים כי החצר היא מגרש גולף. החלק הפנימי של הבניין מעוצב בהשראת תנועת אר-נובו ובניגוד למלונות הנוצצים של וגאס, מובילי הפרויקט רצו ליצור מתחם מגורים שמשמר אמנות. כנראה זאת הסיבה שההשראה הסימטרית של שני הבניינים לקוחה מהבניה האירופאית.

לרוב הדירות בבנין אפשר להיכנס באמצעות מעלית שהופכת לפרטית בעזרת זמזם אלקטרוני אישי, שנמצא ברשותו של כל דייר, ומווסת רק לדירה שלו. בכל אחד משני הבניינים יש שמונה מעליות כאלה, שמאפשרות גישה ישירה ואקסקלוסיבית ישירות לתוך הדירה. כניסת האורחים היא אחרת, כך שלכל דירה יש יותר מכניסה אחת. לבעלי דירות הגן יש גן פרטי ואח בוערת, לימי השלג של מדבר נוואדה. ובכל בית אפשר למצוא גינה, מרפסת או חצר פרטים גם אם היא גבוה בשמים, בין הקומות העליונות.

אבל גולת הכותרת של המגדל הלוהט הזה הם יינות הוינטג', שמשמשים חלק בלתי נפרד ממיתוג המקום ומסודרים בתא הפרטי במרתף היין של כל דייר (שיכול להכיל עד 400 בקבוקי יין בו זמנית). חדר היין הזה בא לסמל את הלייף סטייל היוקרתי שהמקום משדר. לאוסף הפרטי הזה סמוך חדר אוכל אינטימי, בו מקיימים הדיירים מסיבות. רוב הדיירים שבחרו לגור בפרויקט לא מעוניינים שיראו להם את הבית. במצב שכזה חדר המסיבות הפרטי מאפשר להם להעביר את השף למטבח המשותף, שם הוא יבשל לאורחים ארוחת ערב.

ואחרי המסיבה, כשהאורחים נשארים לישון? שלוש וילות שמיועדות בדיוק למטרה הזאת, נמצאות על שטח המתחם כך שלא חייבים לארח בבית. לנוחות חבריהם של הדיירים, כל וילה כזו היא יחידת דיור ומצוידת בסלון, חדר שינה, אמבטיה ומטבח. *