הטכניון ושתי פרופסוריות טענו שסטודנט "לא היה אמור לסיים תואר ראשון" - וישלמו 250 אלף שקל פיצויים

קורבן התככים של בכירי הפקולטה היה סטודנט תמים, כיום אדריכל, ליאור דץ שמו, שהמנחה המיועד שלו בדוקטורט היה כנראה מסוכסך עם הגורמים הלא נכונים. הסיפור החל להתגלגל כאשר הוועדה ללימודים מוסמכים בפקולטה, בראשות פרופ' גבריאלה גולדשמידט, דחתה את בקשת דץ להתקבל ללימודי דוקטורט בהנחיית הפרופ' מיכה בורט ודני צ'מנסקי.

בתגובה להחלטה שיגר בורט מכתב לגולדשמידט, לדקאנית הפקולטה דאז, פרופ' עדנה שביב, ולמרכזת לימודי ההסמכה, פרופ' רבקה השמשוני, ובו האשים אותן בהסתרת מידע מהוועדה ובהמצאת "מידע חלקי או שגוי או שקרי" בשל מניעים זרים.

המכתב גרר תכתובת ארוכה בין כל המעורבים ופרופסורים נוספים, ובין היתר היא הופצה גם אל כל 40 חברי מועצת הפקולטה. מעבר להשמצות הדדיות, היא כללה גם דברי דיבה על דץ. כך למשל כתבה פרופ' שביב: "העובדות מעידות על סטודנט חלש, שלא עמד בתנאים שהציבו בפניו בלימודיו, ולמעשה גם את התואר הראשון לא היה צריך לאפשר לו לסיים בטכניון".

גם גולדשמידט מחתה, וממכתבה השתמע שתארים ופרסים שקיבל דץ במהלך לימודיו הושגו בדרך לא כשרה, בין היתר בגלל ציונים גבוהים באופן תמוה שהעניק לו בורט. השתיים התייחסו לציון פסיכומטרי נמוך, קבלת ציונים נמוכים במקצועות שונים ותופעות אחרות שלא יפורטו כאן מפאת צנעת הפרט, אך בדיעבד התברר שאלה נבעו מליקויי למידה של דץ.

דץ החליט לא לשתוק, ותבע באמצעות עו"ד דניאלה גרצולין פיצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הטכניון ושלוש הבכירות טענו, שדברי הדיבה נאמרו בשיג ושיח אקדמי בין חברי הסגל, וכי קבלת התביעה תוביל לכך שהערכה או גיליון ציונים יהיו נושא לתביעות לשון הרע. לטענתן, אין מקום להעביר מחלוקת אודות כישורים אקדמיים לאולם בית המשפט.

הפרופסורים שקעו בביצה

בפסק הדין של השופטת חנה לפין-הראל נקבע שהמסקנה ההגיונית שמסיק אדם סביר מקריאת המכתבים, היא שהנתבעות חושבות שאסור היה לקבל את דץ ללימודים בטכניון, וכן כי הציונים הגבוהים והפרסים שקיבל הם תוצאה של שיקולים זרים והתערבות לא ראויה של חלק מהפרופסורים האחרים.

"לא יכול להיות ספק שדברים אלו מבזים, משפילים ופוגעים בכבודו של כל אדם ואף עשויים לפגוע בעיסוקו של דץ", ציינה השופטת.

פסק הדין דחה את כל טענות ההגנה וקבע שלא היה אמת בפרסום, לא היה בו עניין ציבורי והוא לא נעשה בתום-לב. כן נקבע שלא הייתה חובה ציבורית בפרסום מכתבים באמצעות הנחתם בתיבות דואר פתוחות, החשופות לעיני כל מי שמזדמן למקום, מה שאיפשר "סחיבת" מכתבים. רק התביעה נגד פרופ' השמשוני נדחתה, לאחר שנקבע שהיא דווקא ניסתה להגן על פרטיותו של דץ, כשנמנעה מלפרט במכתבה את החומר מתיקו האישי.

ציון "נכשל חרוץ" קיבל הטכניון. לפי פסק הדין, "הטכניון כמוסד נכשל בניהולו את המשבר. בהכירו או מחובתו להכיר את הנפשות הפועלות, הסכסוכים ביניהם (כבר ב-89' התלוננה פרופ' שביב על פרופ' צ'מנסקי כי נעל את דלתות המעבדה בפני תלמידיה), היה עליו להיכנס לעובי הקורה ולא להניח לפרופסורים הנכבדים לשקוע בביצת התגוששות, שנתזים ממנה פגעו בדץ".

השופטת קינחה בכמה הערות פדגוגיות: "המסר הוא כי על המוסדות להשכלה גבוהה וחבריהם, פרופסורים נכבדים ככל שיהיו, לנהוג בסטודנטים הבאים ללמוד תורה מפיהם, בכבוד כפי שהם דורשים שינהגו בהם בכבוד. כבוד הסטודנט ופרטיותו חשובים לא פחות מכבודם של הפרופסורים".

הטכניון חוייב לשלם לדץ 150 אלף שקל, שביב חויבה ב-70 אלף שקל וגולדשמידט ב-30 אלף שקל. הם חויבו יחד ב-95 אלף שקל הוצאות משפט ובהפצת פסק הדין לכל מועצת הפקולטה.

הותר לפרסום

פסק הדין, שניתן בחודש מאי, נאסר תחילה לפרסום. ואולם, אתמול שינתה השופטת את דעתה, בעיקר מסיבות חינוכיות: "המסר העיקרי של פסק הדין הוא ניסיון כינון מחדש של ערכי יסוד של כבוד ביחסים שבין אדם לחברו, ובכלל זה בין מורה לתלמידו, שלמרבה הצער קהו. קיימים יחסים עכורים בין הפרופסורים השונים, והמלחמות ביניהם שהגיעו לידי תביעות הדדיות בגין חלק מהמכותבים, ואלו משפיעים על תלמידיהם. במקרה שלפניי היה כישלון. אולי פרסום פסק הדין ישמש אות אזהרה או צלצול מעיר".

הטכניון ערער בינתיים לבית המשפט המחוזי, ובאופן תמוה העביר לדץ צ'ק על מלוא סכום פסק הדין (250 אלף שקל), ולא רק על חלקו שלו, מה שעורר את חמתה של השופטת. "בא-כוח הנתבעים, או הנתבעים, עושים חוכא ואיטלולא מפסק הדין, תוכן בקשותיהם מלמד על התנהלות כאילו לא ניתן. ההתרסה בפני בית המשפט על-ידי הצגת ההמחאה על כל סכום הפיצוי על-ידי הטכניון בלבד, ולא גם על-ידי הנתבעות כפי שנפסק, שהרי יש להן אחריות אישית, מהווה למעשה הפרת פסק הדין וכדי ביזיון וקצף".

Noam-s@globes.co.il